ירדתי מהמטוס לכיוון היציאה. נעמדתי לרגע, בדיוק ליד דלתות
הזכוכית האוטומטיות החיצוניות לשדה התעופה.
הייתי בהלם כאילו מעולם לא הייתי כאן, והייתי כאן פעמים רבות
כל כך ובכל זאת הפעם זה שונה...
"Mr. Rafael, come over here please", (מר רפאל, בוא הנה
בבקשה) נשמע לפתע קול מחוספס עם מבטא עדין שחתך את מחשבותיי.
הרמתי את עיניי לכיוון הקול וראיתי לימוזינה ענקית ונהג במדים
ובמשקפי שמש כהות מנופף עם שלט שכתוב עליו את שמי. הוא מיד
הגיע לעזור עם המזוודות, להכניסן לתא המטען ואני נכנסתי לרכב.
הנהג סגר עליי את הדלת, סגר את תא המטען ונכנס למושבו בקדמת
הרכב.
קול התנעת הרכב המפואר גרם לי לבלוע מעט רוק שהצטבר בחלל הפה.
לאחר כמה דקות של נסיעה, פתח הנהג את החלון הכהה שמפריד בין
מושב הנהג למושב הנוסעים מאחורה, הביט בי דרך הראי העליון,
הסיר את משקפי השמש מעיניו וחייך...
ממש כמו ג'קי צ'אן בסרט טוקסידו, גיחכתי לעצמי.
"יש לך כפתור עליון על משענת היד בצד ימין שפותח את המקרר. יש
שם רמי מרטין וכוסות", אמר הנהג.
"שמי ג'ימי", הוסיף, "ואם תצטרך אותי, תלחץ על הכפתור השני על
משענת היד".
הופתעתי מאוד מהכבוד שניתן לי. מזגתי לי רמי מרטין, לגמתי מעט
ונשענתי לאחור על ריפודי העור הרכים, שלבשו את צורת הישיבה
שלי.
הזזתי רק את הראש ימינה ונהניתי מהנוף המדברי שהשתנה לחלוטין
כשהזזתי את הראש שמאלה. הנוף הפך למאוד הררי...
כעבור שעתיים וחצי, הגענו לבניין ישן מאוד בקצה הצפון מערבי
בסנטרל פארק, אחד היקרים שם.
ג'ימי פתח את הדלת והביא את המזוודות יחד עם הבל בוי של
הבניין.
"אתה מר רפאל..." פנה אליי הבל בוי בחיוך, כלא מאמין שפוגש
בי.
"כן", עניתי והבל בוי סידר את הכובע בטיפשות והרים את
המזוודות.
"אני הארי, הבל בוי כאן כבר חמישה חודשים. סטודנט לכלכלה שנה
שנייה".
"נעים מאוד", אמרתי, מלווה במבט מבולבל לאיזה כיוון פונים
והארי כבר הוביל.
הבניין היה רחב מאוד, נראה מהמאה ה18-, מוקף בגן ענק וירוק
במיוחד.
"צבעי הגן מתחלפים בהתאם לעונות השנה גווני הירוק באביב-קיץ,
שילוב צהוב כתום חום ואדום בחורף-סתיו", הסביר הארי ואני
עצרתי לראות כאילו שהשינוי מתבצע ברגע אחד והרגע הזה עומד
להתחיל.
בגן היו עצי פרי ונוי עבי גזע, מדשאות, מזרקות, גני ורדים
ופרחים אחרים.
"הבניין בן שבע קומות. בכל קומה יש ארבע דירות, כשכל דירה
בגודל 500 מטרים רבועים. בקומה השביעית והאחרונה יש שתי דירות
בגודל 750 מטרים רבועים ומרפסת בגודל 200 מטרים רבועים
נוספים. מעל יש רק שעון נחושת ענקי היוצר לבניין צורת חוד
בקצהו".
פנינו לכיוון המעלית, עלינו לקומה השביעית לדירה השמאלית.
הכל בסגנון ערבי-אנגלי, משולב בדיוק יוצא דופן - כריות,
שטיחים ואור חזק מהחלונות שמכסים את רוב קירות הבית.
כשסוגרים את הווילונות, יש אור עמום מאוד ומרגיע משהו.
משב רוח קל גלגל עלה מיובש ענקי ושובב בחלל הבית, והארי מיהר
לסלקו.
"יש שני טלפונים: האחד קו רגיל. השני "קו פנים" לדיילות בדירה
מספר 0 שיבצעו כל דבר וישיגו כל דבר שתבקש ולא חשובה השעה",
אמר הארי.
הייתי מרוצה מאוד, מופתע מאוד והכי הרבה כרגע, עייף.
ג'ימי, שקלט את עייפותי, משך את הארי החוצה, הסביר כי יש ליד
הטלפונים רשימה מסודרת של מספרי טלפון הנחוצים לי לעת עתה,
ביניהם גם שלו.
"תנוח, תתרענן, יש לך כאן כל מה שאתה צריך ורוצה. ואם חסר יש
לך את ה"דיילות" שישלימו כל מה שתבקש", הוסיף ג'ימי במבט
שמתכוון לכל דבר שאבקש, "ואתה מוזמן לבחון אותן".
"תודה ג'ימי", עניתי והוצאתי שטר של 50 דולר, תשר.
ג'ימי צחק, סירב בנימוס ויצא כשהארי בעקבותיו.
אני החזרתי את השטר חזרה לכיס ושוב הייתי מבולבל.
התרווחתי על השטיחים והכריות מעט ופניתי לחדר השינה, לפרוק את
חפציי האישיים מתוך המזוודה.
חדר השינה מעוצב בסגנון מלך מרוקו בכבודו ובעצמו. לא הייתי
אצלו מעולם אך אני יודע שכשעיצבו לו חדר שינה, היו כמה
אופציות וזו בטוח אחת מהם. ממעלה התקרה הגבוהה ירד מין בד רשת
לבן, דק ועדין שכיסה את המיטה כולה, עם שני פתחים מהצדדים
בסגנון שלגיה היפיפייה הנרדמת או כל אגדה אחרת שהייתי מקריא
למיטל ולעוז לפני השינה. נעמדתי בכניסת החדר והקדשתי דקה
להתפעלות.
החלתי פורק את המזוודות. בגדים, כלי גילוח, תהילים קטן, תמונה
של סימה והילדים...
התעכבתי עם התמונה בידיי והנחתי על השידה ליד המיטה.
נשכבתי על המיטה ונרדמתי.
חלום מוזר התחיל ברקע אפור כהה, מנותק מכל מזג אוויר שהכרתי,
עמד בניין-חומה-קיר לבנים, המתפורר לאט.
אבנים גדולות וקטנות הנופלות לכל עבר, בתוך עשן מחניק וסמיך.
אני לא יודע כמה שעות ישנתי. לא הסתכלתי בשעון לפני שנרדמתי.
ידעתי רק שזה לא היה לזמן קצר והתעוררתי מצלצול טלפון ש"בעט"
אותי מהחלום המוזר למציאות עם כאב ראש קל.
"תודה לאל שהעולם השתכלל וניתן להעיר אותך מסיוט בעזרת
טלפון", אמרתי לתוך שפופרת הטלפון.
"אני מקווה שהכל בסדר", אמר ג'ימי בצד השני של הקו.
"יש לך חליפות חדשות בארון וביקשתי כבר מהדיילת שתביא לך משהו
לאכול", אמר ג'ימי.
"תודה", עניתי תוך כדי הצצה אל השעון, שהראה שכבר בין ערב
מאוחר ללילה מוקדם. קמתי להתקלח.
היו לי ציפיות ממר קארטר, הרי הוא הבעלים של חברת "וורלד"
המייצרת ומספקת פתרונות תקשורת, החל ממכשירי קשר צבאיים, ובין
לקוחותיה ארה"ב ישראל ורבים אחרים, ועד למכשירי טלפון ביתי,
מוצרי פקס ומכשירים סלולאריים.
החברה הרוויחה בממוצע 7.2 מיליארד דולר בשנה בעשור האחרון,
עמידה ויציבה ככל שניתן להיות בשוק התחרותי של היום ופניה עוד
למעלה.
אבל מה שקיבלתי עד כה היה מעבר למצופה ועוד לא נפגשנו ובטח
שלא חתמנו על כלום, אבל מי יודע...
סיימתי להתקלח והדיילת חזרה עם עגלה מלאה באוכל, שלטעמו דאג
אחד השפים הגדולים באזור.
אכלתי מעט והרמתי טלפון לסימה אשתי שמיד החלה לבכות.
סימה לימדה אותי בשיחה הזו את "פרדוקס העצב". ככל שהצער חזק
יותר, גדול יותר, הוא מחורר את הלב בחור ובעוד חור. הלב אמור
להיות קל יותר שכן הופך לחלול מכל החורים המצטברים ובכל זאת,
ככל שהלב חלול יותר הוא כבד יותר...
כבד, עד שאני לא יכול לעמוד כשסימה מספרת לי כמה באמת קשה לה.
כמה השארתי אותה לבד, עם כל החשיפה התקשורתית שקשורה אליי ולא
אליה, ובטח לא לתאומים.
"הוציאו צו עיכוב יציאה מהארץ כנגדך מעט מאוחר מדי למען האמת,
ועל כן הקפיאו את חשבונות הבנק שלנו", התלוננה סימה בבכי.
הייתי חייב לשבת אבל גם זה לא עזר. סיימתי את השיחה ב"אני
אסדר את זה... אני אוהב אותך... אני אתקשר כל כמה ימים...
דרישת שלום לתאומים..."
התקשרתי לג'ימי וביקשתי שיגיע הכי מהר שיכול. ניתקתי וחייגתי
לדיילת שתביא ויסקי שהגיע עם זוג כוסות (למרות שאני לבד) כל
כך מהר שלפני שהספקתי לנתק. מזגתי לכוס כמות נדיבה ושתיתי
ב'שאט' אחד.
הדלקתי סיגריה, בהחלט הייתי צריך את זה.
המחשב בחדר הסמוך שהיה פתוח על האינטרנט ועל הדואר האלקטרוני
שלי הודיע כי יש מכתב אחד. במבט חטוף הבחנתי כי זה מכתב מעוז
וממיטל.
"אבא, מתי אתה חוזר?..." היה כתוב בתחילת המכתב ואני מיד
סגרתי את תיבת הדואר שלי.
תוך 15 דקות ג'ימי התקשר להודיע שהוא מחכה למטה.
הדלת של הרכב חיכתה לי פתוחה וג'ימי בחליפה אפורה בצידה.
נכנסתי והוא סגר את הדלת, נכנס למושב הנהג. הדלקתי סיגריה
שנייה.
"לאן פנינו מועדות?" שאל ג'ימי תוך כדי שפתח את החוצץ.
"קח אותי לסיבוב בעיר", ביקשתי, "אני רוצה להתאוורר", הוספתי
תוך כדי לחיצה על הכפתור שפותח את המקרר ומוזג לי כוסית יפה
של רמי מרטין.
"אין בעיה, אני מכיר את המקומות הכי טובים בעיר", ענה ג'ימי
כשסגר את החוצץ ופנה שמאלה ברמזור.
אחרי כמה דקות פתחתי את החוצץ ושאלתי "לאן נוסעים?"
"אתה לא סומך עלי...?" ענה ג'ימי בשאלה חוזרת כמו ישראלי
מצוי.
"ובכל זאת..." שאלתי שוב בקול רם, "הרי אנו מכירים רק
מהיום..." צחקנו בקול רם. אני צחקתי צחוק חלוד. עבר זמן רב
מאז צחקתי בפעם האחרונה.
שתי כוסות רמי מרטין, סיגריה אחת ו25- דקות נסיעה הספיקו עד
שחנינו ליד מקום מואר ומאובטח היטב. יצאנו מהאוטו וג'ימי
הוביל.
לא הבנתי היכן אנחנו. ועדיין, המקום היה יוקרתי מאוד.
סלקטור "חובב גברים" התעלם מכל הממתינים בתור, השאיר אותם
"להתקרר" בחוץ עד שיואיל בטובו להכניסם.
מדהים, בכל מוצר שרוצים לשווקו, יש חשיבות לקשר חם בין מציע
המוצר ללקוח, במיוחד למוצר מותרות שאינו בעל אופי ייחודי ויש
לו מתחרים. קיימת חשיבות לשיווק מאסיבי ואגרסיבי, לשכנוע
בכדאיות המוצר שלו ולא של המתחרה, להוזלות במחיר ככלי קידום.
והפלא ופלא, בתחום הבידור, לא רק שלא צריך אלא להפך - חשוב
שיהיה חוסר. ידוע כי מעצב אופנה טוב הוא המעליב ופוגע
בלקוחותיו. מסעדה טובה ויוקרתית היא זו המסרבת להכניס את
הבחור בלי העניבה (ולא משנה מי הוא), ושמסיבה טובה היא זו
שמחירה גבוה, ושממתינים בחוץ עשרות אנשים.
ג'ימי התקדם לכיוון הכניסה ואני אחריו. הוא אמר שלום מרחוק
והסלקטור הורה לכולם לזוז, כדי שנוכל להיכנס.
ג'ימי חיבק בצורה מחשידה את הסלקטור אבל איני שופט איש. זו
זכותו המלאה לאהוב מה שירצה. מצידי "שיחגוג" עם נמלים
אדומות...
"אדי, תכיר, זה מר רפאל, אורח כבוד של מר קארטר מישראל", אמר
ג'ימי.
"נעים מאוד", אמר אדי לחצתי את ידו הנשית תוך כדי משיכת ג'ימי
קדימה.

"אני לא הומו..." מיהר לציין ג'ימי לאחר שנכנסנו.
"איני מתעסק במה שלא נוגע אליי", עניתי, "וחוץ מזה לאן אנו
הולכים? הכניסה משם", אמרתי לאחר שקראתי שלט כניסה ענק עם
המון רצון לדעת לאן הולכים באמת, ומעט רצון להעביר את הנושא
הלא מעניין, ששוחחנו עליו.
"אנחנו תכף מגיעים", סינן ג'ימי ופנה שמאלה מיד אחרי הכניסה.
הגענו למקום של אפלה מוחלטת, שבו צעדנו תוך כדי הושטת הידיים
קדימה.
פתאום הואר המקום באור עמום של נרות, שהאיר דלת ברזל כבדה.
"כניסת VIP", היה כתוב בשלט נחושת בינוני, תוך כדי שג'ימי
נוקש בדלת עם הידית המיוחדת בצורת נמר.
הדלת נפתחה בלחיצת כפתור שכן איש לא עמד מאחוריה כשנכנסנו
לפרוזדור.
קולות של מים זולגים מברז פתוח שוברים את השקט החרישי, אך הכל
יבש.
לאט המקום מתבהר באור צהוב חלש ודלת כסופה כבר נראתה לעין.
הדלת הכסופה שהתבררה כמעלית לקומה אחת בלבד נפתחה.
מארח לבוש חליפה שחורה מהודרת ועניבה אדומה, כל תפקידו היה
לברך את האורחים החשובים לשלום, וללוותם לקומה מעל.
"תודה רבה", אמר ג'ימי כשנפתחה הדלת הכסופה בקומה "השנייה"
והדלת נסגרה שוב רק על המארח לאחר שצעדנו קדימה ויצאנו מן
המעלית.
המקום היה לא ייאמן. ריח מסוקס, מהול בבשמים נשיים יקרים.
הכל חשוך, אבל רואים הכל. הפנסים מכוונים אל הקיר, יוצרים
תאורה מיוחדת, שכמותה לא ראיתי. על הקירות יש צל עצים
אפריקאים עבים, אך אין ולו עציץ באולם.
מוזיקה טובה, הגורמת לך במידי להפסיק לחקור מאין הצל ללא עץ
מגיע.
אישה חובשת מסכה על פניה וחשופת חזה הגישה לי שמפניה בכוס
גבוהה, לא לפני שטעמה ממנה בחושניות.
פתאום קם אדם המקרין חשיבות, בעל שיעור קומה ושיער שיבה. לקח
לי זמן לזהות אותו. התקדמתי לעברו, הושטתי לו יד ואמרתי
בביטחון: "שלום, מר קארטר. מה שלומך?"
"סביר", ענה תוך העברת הוויסקי ליד שמאל כדי ללחוץ את ידי.
"ואיך הייתה הטיסה?" שאל בחזרה מר קארטר.
"מצוין", עניתי.
"אתה יודע מה אני חושב על מי שעונה מצוין?" שאל מר קארטר.
"ודאי", עניתי, "מצבו כל כך גרוע, שהוא משקר לעצמו דרך שכנוע
אחרים, כך אם יגידו גם הם שהכל מצוין, יחשוב שמצבו כמצבם
ויתנחם..." צחקנו ומר קארטר טפח על כתפי, לחץ טיפה לאות חיבה
ולגם מעט מהוויסקי.
"אז מה "מצוין", אריה? איפה אשתך והתאומים?"
"הם לא פה", עניתי ומר קארטר הבין מיד. "אני פה לבד", הוספתי.
"כמו שאני אוהב", השיב מר קארטר, "תמיד אמרתי שמשאית ללא
המטען מאחורה נוסעת חזק ומהר..." רמז במשל. לפני שהגבתי הוא
השתיק את כל הנוכחים בהינף יד.
"אני רוצה להרים כוסית לכבוד האדם שלקח לי ארבע וחצי שנים
להביא אותו הנה. לחיי האיטלקי..."
"לחיים", נשמע מכל עבר באולם הקטן, הצופה לאולם הגדול, שבו
נמצא הקהל הרוקד לצלילי מוזיקה אלקטרונית משולבת בהופעה חיה
של הפילהרמונית של דטרויט סיטי.
"האיטלקי" היה הכינוי שלי בעולם העסקים. הכל התחיל בראיון
לעיתון כלכלה מקומי ברוסיה שבו סיפרתי על פגישת עסקים שהייתה
לי בטוניס. כידוע טוניס היא מדינת ערב ותושביה אינם חובבי
יהודים.
למזלי יהודים מאוד דומים לאיטלקים, שמי רפאל והשפה האיטלקית
הייתה שגורה בפי וזה מה שהציל אותי מהבריונים המקומיים שפגשנו
בשוק של ז'רז'יש.
ומאז לעתים שמי חובר ולעתים אף הוחלף עם האיטלקי...
"לא נשוחח הערב על עסקים", לחש מר קארטר באוזני.
"מחר ב17:00- ג'ימי יביא אותך למשרד שלי." הנהנתי בראשי לאות
הסכמה.
מר קארטר חזר לשבת ואני לגמתי מהשמפניה תוך כדי שאחת הבנות
בחדר מסמנת לי באצבע להתקרב, ובפועל היא זו שהתקרבה ובאה עד
אליי.
"שמי סנדי", אמרה והחליקה את ידה על החזה שלי, כלפי מטה לבטן
והלאה. בשלב של החגורה עצרתי אותה...
"אני נשוי", אמרתי תוך כדי שהרמתי יד להדגשת טבעת הנישואין
שלי.
"בחירה שלך", ענתה סנדי, סימנה "לחיים" עם הכוס ולגמה בסקסיות
נוטפת.
סימנתי לג'ימי שעוזבים חזרה הביתה. והוא היה מעט מאוכזב שכן
שוחח עם אחת הבנות "שיחה צפופה" ואני קצת מופתע...
"מסתבר שאתה לא 'סלקטור'," סיננתי לעברו בחיוך וג'ימי הרים אף
מתנשא ובפרצוף של "אמרתי לך" עשה חיקוי שלי, "מסתבר שאתה לא
סלקטור..."
אני גיחכתי והובלתי לכיוון הדלת הכסופה, חזרה הביתה.
בדרך חזרה, שתיתי עוד צמד כוסות רמי מרטין כך שהראש הסתובב אך
לא עד כדי איבוד שליטה.
הגענו לבניין ועליתי במעלית לדירה שלי. פתחתי את הדלת ולא
האמנתי למראה עיניי - סנדי חיכתה לי שם כשעליה רק שרשרת זהב
דקה כשתליון של לב משובץ יהלומים מבצבץ מבין שדיה.
"נראה לך שאני אוותר בכזו קלות?" אמרה תוך כדי שמתקרבת אליי.
"אני נשוי", אמרתי שוב תוך כדי שהיא מנשקת אותי על הצוואר
כלפי מעלה.
העברת ידה על איבר המין שלי מעל המכנסיים הסגיר אותי.
עוד נשיקה... ועוד אחת... ואחת על הסנטר...
לפתע, משכתי בשערה הצמדתי אותה לקיר והתנשקנו בלהט.
עצרתי, שמעתי אותה מתנשפת וביקשתי ממנה שתלך.
"אני לא מאמינה לך", אמרה, "עוד לא אמרו לי לא מעולם", הוסיפה
תוך כדי שמתקרבת אליי להמשיך את שהחלנו...
"מזל טוב", עניתי, "הרי לך פעם ראשונה". הוספתי ומזגתי לי
וויסקי שהביאה הדיילת קודם לכן לכוס אחת בלבד כרמז לרצינות
דבריי, נעמדתי ליד הכורסה עם הגב לגופה המדהים של סנדי ושתיתי
בשאט אחד את הוויסקי.
סנדי הלכה.
נשכבתי על המיטה כלא מאמין למה שעשיתי בזה הרגע.
'מעולם לא בגדתי בסימה, מעולם לא העזתי אפילו לחשוב על זה',
אמרתי לעצמי בכעס תוך כדי שקברתי את פרצופי בכרית.
הרמתי טלפון לסימה שלא ענתה לי למרות שידעתי שעם הפרשי השעות
זה הזמן שהיא בבית ערה. חזרתי לקבור את ראשי בכרית עד
שנרדמתי.
החלום שחלמתי מוקדם יותר חזר שוב רק באופן ברור יותר ומוזר
יותר.
חלמתי שהכותל המערבי מתפורר לאט, מתמוטט וקורס עד שנעלם
ב"אפור המחניק".
התעוררתי מזיע כולי זיעה קרה. התנשפתי כמו חולה אסטמה במרתון
באתונה. התיישבתי על המיטה לרגע קצר ומייד חזרתי לשכב כשידיי
מכסות את פניי. חיכיתי לבוקר שיגאל אותי אך הוא הגיע ממש לאט.
קמתי שבור עם כאב ראש הולך וגדל. התקלחתי והתלבשתי.
התקשרתי וביקשתי מהדיילת קפה שחור, סנדביץ' וגם אספירין לכאב
הראש.
בינתיים התקשרתי לג'ימי ששוב הגיע מהר מאוד.
"שב, שתה כוס קפה, קח חצי סנדביץ'. אני לא אוכל הכל", אמרתי
לג'ימי.
"תודה, אבל זה לא נהוג", ענה ג'ימי, "אני רק הנהג ואיני אוכל
עם בעלי התפקיד. זה מהחוקים הראשונים של ספר החוקים שמקבלים
הנהגים ואני אחד הוותיקים, אני יודע אותם בעל-פה", הוסיף תוך
כדי שאני עושה פרצוף משתאה ופותח את וילון הסלון הגדול.
"אתה בטח צוחק עליי", אמרתי והבטתי בו בשנייה של השקט שבה
השפיל מבט וחש שלא בנוח לאחר שאמר את דבריו כציטוט גזעני
מכוער שתיעבתי. "רק אתמול היינו במועדון חשפנות יוקרתי יחד.
דבר שני, אתה לא הנהג שלי. דבר שלישי, אני עדיין לא בעל תפקיד
כאן אז כדאי שתתחיל ללעוס את הסנדביץ' כי אני לא אוכל לחם
שחור כי הוא שחור..." הוספתי בנאום קל.
צחוק אפף את הסלון בזמן שג'ימי ישב ולעס סנדביץ'. אני הזמנתי
עוד קפה עבורו, ישבנו ועלעלנו בעיתון על בסיס אור שמש מהחלון
הפתוח.
"בוא, ג'ימי. אכלנו, קראנו עיתון והתבטלנו מספיק. צריך ללכת".
"לאן?" שאל ג'ימי, "הפגישה עם מר קארטר רק ב17:00- והשעה
עכשיו 10:05. נראה לי שקצת מוקדם. בשעה זו רק הפקידה והמנקה
שם", הוסיף.
"הולכים לים", אמרתי, מתעלם מהבדיחה הקודמת על מי במשרד כרגע.
"אתה יודע מה המרחק לים?" שאל ג'ימי ומיד ענה, "120 קילומטר.
בשעה נורמאלית בנסיעה לא כל כך נורמאלית זה שעה נסיעה לכל
כיוון. בשעה זו אנשים הולכים לעבודה ויש פקקים ועל כן זה
לפחות שעה וחצי כל צד זה שלוש שעות ועוד להתארגן לפני...
ארוחת צהריים... להתארגן אחרי..."
"בוא כבר!" אמרתי בקול וקטעתי את החישוב המתמאטי הלא מעניין
שעשה ג'ימי. "זה משאיר לנו המון זמן", הוספתי.
"אני אוהב את הספונטאניות שלך", אמר ג'ימי בחיוך והתקדם
בהליכה מהירה לכיוון הדלת, החוצה לאוטו. ואני הבטתי בצורת
ההליכה שלו בחשדנות... אולי הוא בכל זאת "סלקטור"?
את הנייד השארתי בדירה. אין עדיין מי שיחפש אותי בארה"ב חוץ
ממר קארטר ויש לו את המספר של ג'ימי כמובן...
וסימה... אולי עדיף שאני אתקשר אליה אחרי הפגישה עם מר קארטר.
מדהים. בישראל גרתי 10 דקות נסיעה מהים ולא הייתי שם מאז עוז
ומיטל היו תינוקות רכים. פה ברגע אני מחליט לנסוע לים כשזמן
הנסיעה שווה לתשעה ביקורים בחוף ים בישראל.
פתחתי חלון לחוש את האוויר בפנים והדלקתי סיגריה. הרעב שלי
היה בעיקר לים משום מה אבל בכל זאת נהניתי מהדרך. וכשהגענו
נזכרתי שבכלל לא הבאתי בגד ים אז נכנסתי בתחתונים.
המים היו קרירים ונעימים, השמש חמימה. התחלתי להרגיש טוב
יותר.
יצאתי מהמים והתייבשתי בשמש. התלבשתי ונסענו לאכול צהריים.
השעה הייתה כבר 13:15 כשג'ימי נסע לכיוון מסעדה שהמליץ.
לא שלא רציתי להישאר בים אבל הים עושה אותך רעב.
זה מין כלל כזה: "אתה שבע? תיכנס לים, תהיה רעב שוב". לעתים
נראה שאם אוכל בתוך מי הים לא אשבע לעולם...
ובנוסף לא רציתי "להישרף" בשמש, הזמן לוחץ. עוד מעט הפגישה עם
מר קארטר, אין זמן לשרוף...
הזמנתי דג דניס אפוי ויין לבן חצי יבש. ג'ימי אמר שהוא לא
רעב.
אני יודע שזה בגלל הכלל המטופש הזה של יחסי נהג עם בעל תפקיד,
אבל הפעם הנחתי לו לנפשו.
בריזה של צהריים מתישים חלפו על פניי כשג'ימי הזכיר לי כי
השעה כבר 14:45.
"הגיע הזמן לחזור חזרה למציאות ולפגוש במר קארטר."
אני לא עניתי, רק משכתי את הזמן עוד טיפה עד ששילמתי, סתם כי
היה לי נעים.
יצאנו לדרך רק ממש לקראת 15:00.