ניתקתי את הטלפון, שלם עם עצמי על ההחלטה להישאר בישראל.
הצטרפתי למשפחה מהצד של עוז, כי סימה בצד של מיטל, כך היינו
"הבנים נגד הבנות" במשחק חי צומח דומם.
התאומים המציאו חיות וסוגי עצים ואני וסימה "אימתנו" את פרי
דמיונם בכך שנתקלנו בחיה או הפרי הזה לפחות פעם אחת אם לא
יותר, לפחות בטלוויזיה (מי לא מכיר חיה ששמה גנוסטרה... זה
כמו פיל רק עם פרווה כזו...).
בבוקר נשארתי שוב לבד בבית אחרי שהסעתי את כולם.
ההרגשה הרעה התפוגגה כליל, אך עדיין השאירה צל חלוש.
כשכולם קמו במטרה מסוימת, התאומים לבית הספר, סימה למשרד שלה
ואני יצאתי ל"קפה וסידורים" הבנתי שההרגשה הרעה עדיין קיימת
היכן שהוא. חלשה אך קיימת.
בדקתי כמה הצעות עבודה שקיבלתי אך בכולן לא היה לי אתגר
ועניין.
חברות אלו רצו אותי בגלל השם "אריה רפאל" ולא כי הן רוצות
שינוי או מאמינות ב"אני מאמין" שלי.
ואולי כך אני שכנעתי את עצמי לנכונותם של הדברים על החברות
הללו, כמו אדם שנפרד מהאישה שלו ומה הסיבה לכך שהוא לא יוצא
עם משהי אחרת שמחבב מאוד? זה לא שיש בחדשה שהכיר משהו רע באמת
אבל הוא משכנע את עצמו לנכונות הדברים. סוג של השוואה בין
החדש העומד על הפרק לאקס המיתולוגי.
חזרתי הביתה. ישבתי מול האינטרנט שעות באתרי מניות ובורסה
למיניהן.
למרות שהעולם מנסה לשנות את הסטיגמה הרעה שיש לבורסה בכך
שקורא להימור על מניה מסוימת "השקעה" אבל האמת ברורה לכול,
והימור זה הימור, הרי אין איש היודע מה יהיה עם הכסף
שהשקיעהימר עליו.
כך או כך, תמיד הימרתי בבורסה באפיקי השקעההימור מעניינים
ולעולם לא בסכומים מטורפים. זרימת האדרנלין והרגשת הניצחון
עושות את זה לכל אחד מאיתנו.
בנאסד"ק בלטה המניה בשם "אייס קום" - חברה המפתחת תרופות על
בסיס קרח וקרח יבש, שהמליצו לי עליה רבות.
המניה עלתה ב15.9-% היום, בעקבות פרסומים כי החברה הגיעה
לשלבים האחרונים של הניסוי על דלקות פרקים.
ככל הנראה יוכתר הניסוי בהצלחה ותוך שלוש שנים תצא התרופה
לשוק.
"אם נכונים הם הדברים, המניה עשויה להכפיל את עצמה פי 25 תוך
פחות מארבע שנים. תאר לך כמה עשיר תהיה כשזה יקרה", ייעץ לי
יועץ ההשקעות הפרטי שלי, תוך כדי שבדק את ניקיון עדשות משקפיו
מול האור, וניקה אותן שוב בטישו שמונח על שולחנו.
חתמתי על המסמכים. שבע מאות וחמישים אלף שקל השקעתי ב"אייס
קום".
פעם ראשונה בחיי שהשקעתי סכום כזה גבוה על מניה אחת. הפעם
הייתה לי ההרגשה שזה המעשה הנכון וחזרתי הביתה בפעם השנייה
היום.

החלטתי שאני טבח מעולה ומכין ארוחת צהריים לכולם.
הדלקתי רדיו ופתחתי בקבוק יין אדום. שמעתי פעם כי זו הדרך
הטובה ביותר לבשל ארוחה מוצלחת.
אחרי שעתיים של בישולים וחצי מטבח שרוף הזמנתי אוכל מהמסעדה.
את השולחן לפחות סידרתי בעצמי... מזגתי את האוכל מהאריזות
לסירים הביתיים, זרקתי את האריזות של האוכל וכל דבר שיסגיר
שהאוכל לא בושל בבית על ידי השף אריה רפאל, ונסעתי להביא את
סימה והתאומים.
הגענו הביתה וסימה הוקסמה למראה הארוחה ועלתה לחדר להחליף
בגדים. עוז ניגש לשטוף ידיים לפני האוכל, ומיטל עלתה על כיסא
ליד הכיריים ובחשה את האוכל. אני שמתי לב כי השארתי ראייה
להזמנת האוכל בצורת חשבונית קבלה על השולחן ומיד העלמתי אותה
עמוק לתוך הכיס האחורי.
סימה ירדה מהחדר, עסוקה בטלפון והסתודדה רוב הזמן. לא היה לי
מושג על מה, וזה גרם לי מעט אי נוחות. אני סומך עליה, היא
אישה נאמנה, אבל עם כל הכבוד אני עדיין גבר. המשכתי בהתלבטות
שלי עם עצמי ושאלתי לפשר השיחות וההסתודדות כבדרך אגב.
סימה חייכה, אפילו הסמיקה מעט. החמיאה לה הקנאה שלי.
"ענייני עבודה", היא ענתה אחרי שליטפה את ראשי ונשקה לי במצח.
אני מאמין לה. במיוחד כאשר היא עונה את התשובות שאני רוצה
לשמוע.
התיישבנו לאכול.
האוכל היה טעים מכדי שיאמינו שאני בישלתי אותו. ובנוסף הריח
של חצי המטבח השרוף העיד כי "לא יוצלח" ניסה לבשל ללא הועיל.
אבל אני לא מודה שזה אוכל ממסעדה.
"אני בישלתי בעצמי", חזרתי וטענתי וכולם צחקו.
יצאתי לפגישה אחרונה להיום. אני נפגש עם בעלי המניות של ספקית
האינטרנט הרביעית בגודלה בארץ בשם "באג-נט" בקומת העסקים
במלון "נופים" על חוף תל אביב. שם נדון בהצעה להצטרף לתפקיד
בכיר בחברה שעוד לא הוגדר וייחשף רק בפגישה עצמה. סימה נשארה
עם התאומים בבית.
"אריה, אני שמח שהגעת", התקדם אליי בלחיצת יד רחבה ומזמינה.
זה היה דוב קריספל, בעל 31% ממניות החברה ובעל גרעין השליטה.
מאחוריו ישבו חמישה אנשים, נציגי בעלי 25% ממניות החברה,
מסביב לשולחן עץ כבד.
"אני שמח להיות כאן", עניתי ולחצתי את ידו בחום.
"יש לך מושג למה קראנו לך?" שאל מר קריספל בפה מלא תמימות
ועיניים ריקות ממנה... תוך כדי שמניח מעטפה על השולחן ממש
מתחתיי ועוד לא התיישבתי בכיסא שלי.
בתוכה היה חוזה שבו הוצע לי להיות מנהל החטיבה העסקית
והסמנכ"ל הנכנס במקום שלמה שלייפר.
"לפי מיטב ידיעתי ומיטב הפרסומים יצחק הלפרין הוא המיועד שלכם
לתפקיד שאתם מציעים לי, נכון?" שאלתי ישירות, כמכוון לשאלה
השנייה שמיד נורתה כמו כדור קליבר 38.
"בלי כוונות לפגוע, אבל מה אני עושה פה באמת?" המשכתי ושאלתי.
"בדיוק מה שכתוב", ענה לי מר קריספל והחיוכים נמחקו, "אני לא
מצפה שתחזיר לי תשובה במיידי, אבל אני בהחלט צריך תשובה
מהירה. כמו ששמעת במיטב הפרסומים, תוך כמה ימים אנו צריכים
להכריז על הסמנכ"ל החדש. אנו מעדיפים אותך במשכורת כפולה מאשר
את יצחק הלפרין. הכל כתוב בפנים".
סיימנו את השיחה בלחיצת יד חמה והבטחתי להחזיר תשובה תוך
ארבעה ימים.
לא היה לי ספק שתשובתי תהיה חיובית וחצי. רציתי להראות שאני
לא חיית מחמד שקושרים אותה לבעל הבית ויוצאים איתה לטייל והיא
הולכת אחרי בעלי המניות בעיוורון אלא יש לה ארבעה ימים להחליט
והיא תחליט לבד את מה שכבר החליטו עבורה.
הרגשתי מלך. לא רק שהרכבת חזרה למסילה, היא אפילו שודרגה
לרכבת חשמלית. אני חזק ועדיין מחזיק במושכות של חיי. אני הולך
להיות סמנכ"ל. לא יודע אם הייתי מגיע לזה גם תוך 10 שנים
ב"אפרסק תקשורת".
חזרתי הביתה וסיפרתי לסימה. פניה קרנו מאושר לראשונה מאז
תחילת המצב. סוף כל סוף התיישבה על הספה, ויכלה להפסיק להיות
חזקה בשבילי, להחזיק בציפורניים את הבית שלנו, את התאומים,
אותי.
משכתי אותה מהיד, הצמדתי אותה אליי חזק והצמדנו לחי ללחי.
פתאום מתחנו יד אחת קדימה לריקוד הוואלס המסורתי שלנו. הריקוד
הזה הוא חיקוי של הריקוד שהיו רוקדים הוריה לפי צעדים של סרט
שחור לבן אהוב עליהם במיוחד משנות החמישים.
ישבנו מחויכים על כוס קפה ועברנו על החוזה שנראה מצוין מרגע
לרגע וממילה למילה.
המדהים בשעון חול זה שיורד מפלס החול בשעון ובמקביל עולה מפלס
האוויר ובכל זאת נהיה חנוק.
חנוק מרגע לרגע, חם יותר...
אני מרגיש כמו דג שנולד באקווריום ומעולם לא ראה את
האוקיינוס.
כל עולמו זה האקווריום ובו יש סדק שעלול להתבקע בכל רגע.
המים נודפים ממנו לאט, הזמן קצוב. הוא לא שם לב לזה ויתחיל
לשים לב רק כשייגמרו לו המים והוא ירגיש את קרירות האוויר
בקשקשים שעל גבו. אז יתעורר ויחפש דרכים לשינוי המצב אך ללא
הועיל.
כן, הנה קרירות האוויר על הקשקשים שעל הגב שלי.
שעון חול עם גימור מעץ משובח שמרוקן אותי ונותן לאחר שנמצא
תחתיי. את פניו אני לא רואה, אבל אני משער שהוא מחייך. יש לו
את מה שלי אין... זמן!
כל תפילה שלי להישאר עוד רגע, לחיות עוד רגע, נתקלת בתפילה
שלו נגד הרגע הזה ואף מעבר לכך - הוא מתפלל להקדים את רגע
הדעיכה שלי כדי שיוקדם רגע הבעירה שלו.
כל מי שנמצא בחדר הזה, נמצא מתחתיי בשעון החול, איני יודע מי
אתם בדיוק; אני יכול רק לשער למי יש אינטרס להיות מתחתיי
בשעון החול, מחכה ומתפלל שייגמר כבר הרגע שלי.
כולכם מביטים בי, בוחנים מה אעשה ברגעיי האחרונים אבל אין
בינינו קשר מלבד המבט. אתם לא שומעים אותי, לא נוגעים בי, רק
מביטים בציפייה. כמו חתן יום הולדת שצריך להיכנס הביתה, ושם
מחכים לו כולם בחושך כדי לצעוק "הפתעה".
גם סבלנות זו פוקעת מתישהו.

התעוררנו בבוקר, עדיין על הספה. החוזה דבוק לי למצח שכן
הנחתי
את ראשי עליו ונרדמתי. סימה נרדמה על זרועי השמאלית, האטה את
זרימת הדם, מה שגרם לחוסר תחושה זמני ביד.
"יש לילדים בית ספר ואני צריכה להגיע למשרד", אמרה סימה
ומיהרה להוציא את הילדים. אני נשארתי על החוזה עד הצהריים.
קראתי אותו שוב ושוב, עד שידעתי אותו כמעט בעל פה.
חשבתי לצאת להתאוורר לקניון. אולי אקנה משהו יפה לסימה. "הרבה
זמן לא פינקתי אותה", חשבתי לעצמי בקול. עוד לא סיימתי את
המחשבות על מה אני קונה לסימה והיא הגיעה עם התאומים וביקשה
שהיום אני אשמור עליהם, היא צריכה ללכת דחוף...
"לאן דחוף?" שאלתי את הדלת שנטרקה כי סימה כבר באוטו המונע של
אסף ברנע. הספקתי לשמוע את קולו של אסף רוטן ומאוד מעומעם
שהקניון נסגר מוקדם שכן יום שישי היום ואני הרמתי חצי גבה.
רגשי הקנאה עלו בי.
גם עוז ומיטל נכנסו למצב "נודניק" ודאגו להציק אחד לשני וגם
לי, מה שהוסיף לתחושת קוצר הרוח שלי.
לאט סיגריה רודפת קפה רודפת סיגריה וכן ממשיכה השרשרת.
לקחתי את עוז ומיטל והסברתי שהולכים לקניון לאכול המבורגר.
זה משהו שאף ילד לעולם לא יגיד לו לא, משום מה. וכן, גם הפעם
זה עבד.
שמתי את הילדים לאכול בקומת האוכל, ועליתי לחפש את סימה ואסף.
ראיתי אותם נכנסים לחנות תכשיטים. סימה מדדה כמה פריטים
וצחקקה עם אסף ,שהחזיק בכתפה וענד לה שרשרת, ואני רציתי למות.
הם יצאו מחנות התכשיטים ופנו לחנות בגדי ילדים ומשם לחנות
צעצועים.
פה נשברתי. הבן זונה הזה משתלט לי על הילדים וחושב לקנות אותם
בזה שיקנה להם בגדים וצעצועים?
איכשהו גררתי את עצמי לקומת האוכל, חזרה לעוז ומיטל ומיד
חזרנו הביתה.
סימה חזרה אחרינו בשעה בערך.
"איפה היית?" שאלתי את סימה כבדרך אגב. והיא מלמלה משהו שקשור
למשרד ואני רק התעצבנתי יותר, אך גם את הצפרדע הזו בלעתי.
בלילה ישנתי ממש מעט. הרהרתי המון בזו שישנה לידי. למזלי
הבוקר משום מה הגיע מהר. קמתי לשתות קפה ולעשן סיגריה במרפסת.
סימה לא אוהבת שאני מעשן בשבת. היא נשארה לישון.
נכנסתי להתקלח. וכשיצאתי התאומים כבר היו ערים.
עוז לבש את מדי הפועל האדומים שלו, לקח את הכדורגל ובא
לכיווני.
"הולכים לפארק לשחק כדורגל?" שאלתי את עוז. מיטל מיד אספה
שיער, לבשה גם היא מכנס קצר וקבעה עובדה:
"גם אני באה", אמרה.
"יצאנו לשחק בפארק כדורגל", צעקתי לסימה תוך כדי שטרקתי את
דלת אחרינו.
עוד לא נסענו מספיק וכבר ראיתי שוב את הרכב של אסף נוסע
לכיוון שממנו באנו ובמראה הימנית יכולתי לראות אותו חונה
בחניה שלי, צמוד צמוד לרכב של סימה.
"אחח אסף... אסף, כמו שאמר אחשוורוש להמן הרשע במגילת אסתר:
"הלכבוש את המלכה עמי בבית?""

שעתיים של משחק ואני לא מרוכז. שוב החלו לקונן בי רגשי הקנאה
ותמונות רעות עברו לי בראש.
סימה חושבת שאני לא אחזור הביתה בזמן הקרוב והיא יכולה לעשות
מה שהיא רוצה...? מלמלתי לעצמי תוך כדי שאני בועט בכדור ואוסף
את עוז ומיטל לרכב ודוהר הביתה. החלטתי להפתיע...
"לא עכשיו עוד לא", אמרו עוז ומיטל שוב ושוב אך אני השתקתי
אותם.
כשהגענו לכניסת הרחוב האטתי את המהירות כדי לא "להודיע" על
הגעתי חזרה הביתה.
הבית היה חשוך, מה שעורר את תחושת צדקתי לגבי מחשבותיי, ולבי
הלם בחזקה.
"לא עכשיו. אמא אמרה שנלך לשחק ולא נחזור לפחות עד 15:00",
אמר עוז.
הבטתי בו כלא מבין נגמר לי האוויר ולאט נפל לי האסימון.
"למה אתה מתכוון?" שאלתי את עוז אך הוא הביט ברצפת הרכב ומיטל
צורחת עליו על כך ש"אסור לספר לאבא...".
הדלת הייתה נעולה. ספק רגשות מעורבים, ספק הכנסת מפתח לא נכון
לחריץ, מכל מקום לא הצלחתי לפתוח אותה. שברתי חלון קטן במטבח,
ונכנסתי דרכו. הבית היה חשוך עם ריחות בשמים וצחקוקים ואני
כבר מזיע כולי.
פתאום נפתחה דלת הבית. עוז ומיטל שבקנאתי לסימה זנחתי באוטו
נכנסו פנימה. מסתבר שהדלת לא הייתה נעולה, זה אני אידיוט.
האורות נדלקו וכולם יצאו ממחבואם, עשרות אנשים שצעקו "הפתעה".
סימה עשתה לי מסיבת הפתעה על התפקיד החדש שהציעו לי ושהייתי
אמור לקבל אמנם רק מחרתיים ביום שני, אך החגיגות, כך נראה, הן
עכשיו...
הרגשתי כמו אידיוט אחרי חמש שניות, כשראו שאני לא נכנס אחרי
התאומים, הביטו לכל עבר לראות היכן אני ומצאו אותי במטבח
ומסביבי זכוכיות.
"איבדתי את ה... מפתח?" תירצתי מה שיצא ועליתי לחדר להתקלח
ולהתלבש כשכל הדרך למעלה מלמלתי לעצמי בכעס שאני טמבל.
סימה עלתה אחריי ובעודה שואלת לפשר הפריצה שלי לבית שלי
ובעודי מגמגם לה תשובה תוך כדי שאני מתלבש עלו כמה אורחים
למשוך אותנו למסיבה למטה.
"אני מיד מגיע", אמרתי תוך כדי שסימה יורדת ואני קושר את
העניבה.
הארוחה הייתה מצוינת. לאחר הקינוח אסף ברנע הכניס לחדר שתי
חבילות גדולות שעטופות יפה. "זה ליום הולדת של עוז ומיטל
שיחול בשבוע הבא". מהחבילות בקעו שני זוגות אופניים, אחד כחול
ואחד ורוד.
האורחים מחאו כפיים. התאומים כבר עלו עליהם. וכולם מאושרים...
למעט שני אנשים:
אני, שמרגיש טמבל, וסימה, שמרגישה שאני טמבל.
סיימנו לפנות כלים למטבח לתוך מדיח הכלים ולנקות כמעט הכל.
האורחים הלכו הביתה מעט כל פעם עד שנשארנו רק אני, סימה,
התאומים ואסף.
פתחנו טלוויזיה וזפזפנו בין ערוצי החיות לערוצי הילדים.
"אין מה לראות", התלוננתי באוזני בני הבית. "חייבים להחליף את
חברת הכבלים", המשכתי והתלוננתי. סימה הבינה את הרמז והעבירה
לערוץ 3.
שלחתי את התאומים לישון ואסף גם כן פרש חזרה לבית שלו.
במוסף הכלכלי של חדשות ערוץ 3 הייתה כתבה על הקשר בין חברות
תקשורת לבין שחיתויות במשכורות עתק והעלמות מס.
הזכירו שכתבה זו פורסמה אתמול בעיתון הכלכלה המפורסם בשם
"ג'וקר".
זה העיתון שפנה אליי לעשות כתבה מלכלכת על "אפרסק"... הייתי
חייב לראות.
לאחר כמה דקות של צפייה, עדכנו כי החברה היחידה שהסכימה להגיב
על העניין שנמצאת במקום הראשון בכמות שחיתויות היא חברת
"אפרסק תקשורת בע"מ".
גב' כהן עצמה נעמדה מול המסך והודתה ש"קיימת חיה כזו":
"אכן שחיתויות במשכורות עתק קיימות וכן העלמות מס של בכירים
בחברה. יותר נכון, בכיר אחד שאת שמו לא נפרסם כרגע והוא פוטר
על רקע זה".
"גב' כהן, המנכ"ל והבעלים של "אפרסק תקשורת בע"מ" לא מוכנה
לספר מעבר לזה על המקרה והיא משאירה את הכל למשטרה", אמר הכתב
תוך כדי שסימה כיבתה את הטלוויזיה.
אני מיד הדלקתי אותה שוב.
"אל תתייחס, אריה, הרי ברור שזה לא נכון. זה רק זריקת בוץ לכל
הכיוונים", אמרה סימה אך משום מה זה לא ניחם אותי.
"על מה את מדברת?" צרחתי עליה, "אין לך מושג מה זה אומר?
מעלילים עליי עלילות שווא, קוברים אותי בעודי חי. כמה זמן
ייקח עד שידעו שזה אני?" סיננתי בלחש וסימה חיבקה אותי.
"לפני כמה ימים התקשר אליי העורך הראשי של עיתון "ג'וקר", זה
שבבעלות הערוץ השלישי שעכשיו ראינו את הכתבה. הוא הציע לי הון
תועפות עבור כתבה על שחיתויות בחברת "אפרסק" הכוללות העלמת
מס. אני סירבתי כי אינני יורק לבאר ששתיתי ממנה. הכל חזר אליי
כמו בומרנג. הפכו את הדברים נגדי. נתנו למנכ"ל החברה, גב'
כהן, דקות של חסד בטלוויזיה להפיל את כל השחיתויות שקיימות
עליי, להתנצל בפני הציבור שסולח לאיש הרע בסרט כשמחליט "לחזור
בתשובה". גם אחרי שהמשטרה תוכיח כי לא היה ולא נברא הסיפור
הדמיוני הזה, שמי עדיין יהיה מלוכלך מהספק שמא זה כן נכון ורק
לא היה ניתן להוכיח. גב' כהן הפכה להיות גיבורה על הגב שלי.
היא רכשה את אמון הציבור מכיסי הפרטי..."
עד שסוף כל סוף דברים החלו להתיישר הרגשתי חסר אונים.
עד שהייתה לי השליטה, איבדתי אותה.
סימה כיבתה את הטלוויזיה. כצפוי הטלפון לא הפסיק לצלצל
מעיתונאים שרצו תגובה. סימה השאירה את הטלפון פתוח כדי שלא
יצלצל.
נאלצנו להחליף מספר טלפון כמה פעמים באותו שבוע שכן עלו על
המספר שלנו שוב ושוב.
התאומים לא הלכו לבית הספר כי צלמי הפפראצי היו בכל מקום. שום
צו של בית משפט לא ירחיק צלם מהתגמול על תמונה טובה של
תאומים, אוחזים יד ביד, חוצים את הכביש לבית הספר במבט מושפל.
מבטם מושפל כי השמש מולם ומסנוורת את העיניים אבל אף אחד לא
יודע...
נשארנו כל היום בבית. אפילו קניות עשינו בטלפון. באותו שבוע
מטורף היינו אחד צמוד לשני ואולי יותר מדי צמוד. הבריחה
המקסימאלית של כל אחד מאיתנו הייתה לחדר שלו או למקלחת. לצאת
החוצה אי אפשר, כי הצלמים והכתבים שם כמו ערמת עכבישים, מחכים
לטרף, חמושים במצלמה ובמיקרופון.
ישבתי על הספה והדלקתי טלוויזיה. כל ערוצי האקטואליה עסקו בי
ובפרשה. הכול קיבלו הרושם שחברת "אפרסק" היא טלית שכולה תכלת
ואני הוא מקור הרשע והפשע ואפילו מניות החברה חזרו לעליות
שערים מתונות.
בעיתוני הכלכלה ובחדשות עדכנו כי יצחק הלפרין מונה לסמנכ"ל
הנכנס של "באג-נט" ספקית האינטרנט. עדכנו שהחברה הייתה במגעים
למנות אותי לסמנכ"ל, ולאור התפתחות העניינים הועדף מר הלפרין.
כיביתי את הטלוויזיה ומזגתי לי ויסקי. ניגשתי לאינטרנט לבדוק
מה קורה עם המניות של אייס קום.
המצב שם היה רע. המניה איבדה מערכה על רקע תופעות לוואי
שהתגלו. הניסוי אמנם עדיין לא נכשל, אך ישנם מחסומים שנתקל
בהם. לפי התחזיות תתעכב הוצאת התרופה לפחות בשנתיים נוספות.
בזמן שלבי סיום הניסוי, שזה השבוע האחרון, הייתי עסוק בפרשה
שסובבת סביבי, והמניה הספיקה לאבד 41%.
כיביתי מחשב, הדלקתי סיגריה. סיפרתי לסימה על "אייס קום".
סימה לקחה את הפסד הכסף בקלות יחסית לזה שהסתרתי ממנה את
ההימור בכלל.
אחרי שכעסה על כך שלא סיפרתי לה, עברה לכעוס על ההימור עצמו.
ושוב חזרה לכעוס על כך שלא סיפרתי לה.
יש לנשים את המעגל הזה, שאם כבר עשית טעות זה עוד מילא,
שיכעסו. אבל אם עשית כמה טעויות כרצף שנבע מטעות אחת כמו
תאונת שרשרת, הן לא יפספסו שום נקודה. הן ירוצו מטעות אחת
לשנייה ולעוד אחת ועוד אחת ואז יחזרו לראשונה ושוב לשנייה,
ולא משנה כמה תתחרט, זה אף פעם לא מספיק. הן גם לא חוזרות על
הטעויות שלך ברצף סדיר, כך שזה נראה הרבה יותר ממה שזה באמת.
ניסיתי לחבק את סימה. זה כל מה שהייתי צריך עכשיו, חיבוק.
סימה יצאה מהחדר בטריקת דלת, עוד ממלמלת בכעס על כך שלא
סיפרתי לה על ההימור.
פתחתי את הווילון בחדר, וקיבלתי פלאש של מצלמה לעיניים.
זה היה אחד הצלמים שצילם וברח. סגרתי מייד חזרה את הווילון.
פתחתי את דלת החדר לצאת. מיטל עמדה שם והביטה בי. היא לא
חיבקה, לא קראה לי, פשוט עמדה והביטה בי.
"מה קרה חומד?" שאלתי את מיטל תוך כדי שאני מרים אותה על
ידיי.
מיטל לא ענתה. היא רק משכה בזרועי כאות שהיא רוצה לרדת לרצפה
וחזרה לחדר שלה.
הרגשתי שהיא חשה חסרת ביטחון בבית ומיד הבנתי למה סימה כל כך
כועסת; ההרגשה של חוסר הביטחון בבית שלך, הרי שם אתה אמור
להרגיש את שיא הביטחון.
הדלקתי סיגריה וקראתי לעוז. הוא לא ענה לי.
החדר שלו היה סגור והוא צפה בטלוויזיה. כשנכנסתי אליו לחדר
הוא נורא נבהל. הרגשתי איך הבית נסדק ושוב מתפרק לאט. חשתי
ברע.
"אתה חייב לעזוב", הרגשתי קול קורא בי. זה היה מאותו סוג
שביקש שאשאר. שצעק בי "אין מצב שאתה עוזב, אתה נשאר", אבל
שונה מעט.
הוא היה קר, חותך ולא חזר על עצמו.
לא עניתי לקול הזה. הפנמתי, שקלתי, אך לא החלטתי החלטה חפוזה,
בגלל קושי השעה. בלילה כמעט לא ישנתי, שמעתי את מחוגי השעות
מעבירים שניות, ויש אלפים כאלו בלילה אחד.
במין תזמון מדויק כזה, בבוקר המוקדם הצלחתי להירדם, רק כדי
להתעורר ולמצוא שסימה לא לידי, היא כבר קמה.
קמתי והתיישבתי על המיטה. לא הסרתי וילונות להכניס פנימה מעט
אור שמש, לא פתחתי חלון לאוורר, ולא דלת להביא עיתון.
רק ישבתי ובהיתי בכרית שבין רגליי.
קמתי מושפל מבט לשטוף פנים, וירדתי למטה. פתחתי טלוויזיה ומיד
כששמעתי את שמי משתרבב בפי הקריין, סגרתי אותה. וניגשתי להכין
קפה. כך עבר לו היום במתח סמיך באוויר.
עברנו, אני וסימה, אחד ליד השני כמו שני כלים מתחרים בשחמט.
בונים אסטרטגיות ובפועל זזים כתגובה לתנועות היריב. ניסיתי
כמה פעמים לשבור את הקרח עם סימה, ללא הועיל הפעם.
לקראת ערב, עליתי לחדר. סימה הגיעה אחרי דקות ארוכות שנראו
בעיניי כנצח.
"אני החלטתי לעזוב", אמרתי לסימה.
"לארצות הברית?" שאלה, ואני הנהנתי בראשי לאות הסכמה וסימה
הצטרפה אליי והנהנה גם היא בראשה ובכתה. דיברנו בקול חנוק
מדמעות, כמעט בפנטומימה רטובה.
"מתי?" שאלה תוך כדי מחי דמעה.
"הטיסה שלי מחר מוקדם בבוקר". סימה הסיטה את מבטה הצידה,
והבחינה במזוודה הארוזה שלי. היא הבינה שהפעם זה סופי.
"אני אוהב אותך", אמרתי לסימה והיא לא ענתה.
סימה התיישבה על המיטה כשגבה אליי. לאחר שניות ארוכות קמה
להתקלח. אני התקשרתי למר קארטר מהטלפון למטה במטבח והודעתי לו
שאני מגיע והפעם זה סופי.
"אני מקווה מאוד", ענה מר קארטר, "עוד משהו למעט הלימוזינה
תחכה לך בשדה תעופה?" הוסיף ושאל.
"רק תדאג לכרטיס טיסה למחר בבוקר", ביקשתי. מה שנראה כמו בקשת
חבית נפט משייח' סעודי.
"יחכה לך בשדה התעופה", ענה וניתק את השיחה, שמח בניצחונו.
עליתי חזרה לחדר וסימה התיישבה על המיטה, עירומה כביום
היוולדה. מסביבה פתוחים אלבומי תמונות. ועוד מפוזרים המון
התמונות שלנו, יחד ולחוד, עם ובלי התאומים.
הצטרפתי אליה ויחד נזכרנו. צחקנו ובכינו שעות.
שכבנו על התמונות של החתונה שלנו. סקס חזק ופורק עצבים.
סימה הייתה מעליי ותמונות מוכרות בדיעבד היו דבוקות אליה. היה
טוב אבל מוזר.
דחפנו את כל התמונות בערמה אחת גדולה על המיטה. הורדנו שמיכה
וכריות על הרצפה וישנו שם את הלילה.
התעוררתי ב4:30- בבוקר. עוד מעט הטיסה. המזוודה כבר ארוזה.
הזמנתי מונית לשדה התעופה.
נשקתי לסימה שעדיין ישנה, בין העיניים. לפחות חשבתי שהיא
ישנה.
"לאן אתה חושב שאתה הולך בלי להגיד לי? חכה כמה דקות, אני אקח
אותך לשדה התעופה", אמרה סימה בדמעות של שינה.
"לא, מלאך שלי..." עניתי.
"זה לא נתון לוויכוח ..." קטעה אותי סימה תוך כדי לבישת
תחתונים.
ביטלתי את המונית ונכנסתי לחדר של עוז.
הוא שכב על הצד עם יד מתחת לכרית וישן כמו אבא שלו.
נשקתי לו על המצח וחזרתי לחדר.
סימה כבר הייתה לבושה וכיבתה סיגריה במאפרה.
"לא עישנת מאז שהיית בהריון, בערך 12 שנים", אמרתי לחלל החדר
כאילו תפסתי גנב על חם בשעת גניבתו.
"הפסקתי כי חששתי לשלום ההיריון. ולא חזרתי כי אני זכרתי כמה
זה קשה להפסיק כשנכנסים להיריון, לא רציתי שכשנביא עוד ילדים
לחזור ולהפסיק, אבל עכשיו... אין לי ממה לחשוש".
ירדתי לאוטו. התנעתי אותו וישבתי במושב ליד הנהג.
סימה הגיעה אחרי רבע שעה והתיישבה במושב הנהג, נשענה לאחור
והביטה בי. לפתע חגרה את חגורת הבטיחות, ויצאנו לדרך.
הנסיעה הייתה שקטה, אולי שקטה מדי. השקט הזה אומר הכל.
לפעמים לא צריך מילים כדי להסביר את מה שאתה כל כך רוצה
להגיד.
הגענו לשדה התעופה, נשארנו באוטו, הבטנו אחד בשני דקות
ארוכות, סימה בכתה ואני מחיתי לה דמעה ומצצתי את האצבע, זה
תמיד גרם לה לחייך. גם הפעם זה הצליח.
"אתה יודע מה הכי מציק לי?" שאלה סימה ואני נשארתי קשוב
וממתין לתשובה שלא איחרה לבוא.
"שלא הצעת לי ולילדים להצטרף שלא לחצת ודאגת שנישאר יחד."
"אני חושב שלטובת התאומים חשוב שיישארו כאן ולא ינותקו
מסביבתם הטבעית. זה עלול לפגוע בהם", עניתי בתירוץ עלוב.
"וזה שבוקר אחד אבא שלהם עוזב אותם ובורח לארצות הברית לא
יפגע בהם?" ענתה סימה ודמעות פרצו מעיניה.
"תעוף מהרכב", ביקשה. ולי נגמרו המילים.
יצאתי מהרכב ופניתי לכיוון הטרמינל.
סימה לא הזיזה את הרכב. אין לי מושג כמה זמן נשארה שם, מביטה
בי צועד על סימני שאלה גדולים אך אני מניח שיותר מכמה רגעים.
לקחתי את כרטיס הטיסה שרכש עבורי מר קארטר והתיישבתי על ספסל.
המטוס ממריא בעוד שלוש שעות בערך. ב"דיוטי-פרי" היה ספר שירה
מתורגם שמשך לי את העין.
נשכבתי על ספסל מתכת, פתחתי בעמוד לא מכוון והחלתי קורא:
דרך חדשה
אני הולך לדרך חדשה
לבד קר וחשוך
מעט עשן סמיך, אני מעט משתעל... בחשד
יש ריח של חוסר ידיעה
של זיעה וחוסר שינה
זה נודף ממני
מי שאמר שלחדש יש ריח טוב
שיקר לי בפנים
אני הולך לדרך חדשה
אנשים שותקים
מלווים עם מבט חודר
חודר יותר מהקור שחודר עד העצמות
נהימות של כלבים קשורים
חשופי שיניים וחזה
שרק השרשרת שבצווארם
מונעת מהם לקחת
את מה שהשאיר הקור
אני הולך לדרך חדשה
אין אור בקצה הדרך
רק פנס רחוב
שמאיר לי את הפנים
ושורף לי את העיניים
ואני...?
אני הולך בדרך חדשה
אומרים שכשיעלה הבוקר
הנוף נראה פה אחרת...
בתקווה.
הרגשתי כאילו משהו כתב לי את השיר הזה. מין הספד ליום מותי
הקרב. אבל לא, "דרך חדשה" נכתב בסוף המאה הקודמת.
כריזה פתאומית קטעה לי את המחשבה על השיר.
"כל הנוסעים בטיסה 153 לניו יורק מתבקשים לגשת לשער 2."
קמתי והתחלתי לצעוד לשער 2 ומשם למטוס.
"אריה רפאל..." שמעתי קול סמכותי, "יש נגדך צו עיכוב יציאה
מהארץ", העיר אותי איש ביטחון של רשות שדות התעופה תוך כדי
שהראה לי תעודה מזהה ואני בחנתי אותה, מלווה בפרצוף משתאה ולא
מבין.
"מה?" עניתי כמו עובד זר, שנתפס על חם, מכין מלט באתר בנייה.
"תתלווה אליי בבקשה למטה, בוא ניתן למטוס להמריא".
"אני לא זז מכאן", עניתי בתקיפות, "אני עוזב ביחד עם המטוס
הזה, לניו יורק".
"אני לא רוצה להשתמש בכוח, שנינו אנשים מכובדים. נוכל לשוחח
על זה במשרד", ענה איש הביטחון.
אני סירבתי בתוקף. ואיש הביטחון הלך לדרכו.
לפתע קפצו עליי שני בריונים, תלשו אותי ממקומי והחלו גוררים
אותי.
עוד לא הספקתי להגיב ואנו כבר ליד היציאה. ניסיתי להיאחז
בדלת, ללא הועיל.
הספקתי לראות את המטוס מחמם מנועים, מסובב גלגלים וממריא.
הבריונים עדיין אחזו בי בחוזקה. אני התחלתי להושיט ידיים
לכיוון המטוס, כמתפלל שיחזור לקחת אותי. התחלתי לצעוק...
עד שהתעוררתי מהחלום הרע, יושב במטוס, מזיע כמו שחקן כדורגל
בדקה ה90- למשחק.
סידרתי את ישיבתי בכיסא, אבל הראש מתפוצץ. קראתי מספר השירה
המתורגם עוד שיר או שניים כדי להירגע מעט וביקשתי מהדיילת
אקמול וחצי כוס מים. שתיתי והשענתי את הראש לאחור במושב
המפואר במחלקה ראשונה.
תודה לאל שאיש לא חשב שיש איזה סיכוי בעולם שאני עוזב.
נרדמתי מיד לאחר ההמראה, תוך כדי הנחיות הדיילת למקרה חירום.
ישנתי שנה ארעית וזוועתית ביותר. בעודי ער בחלק מהזמן נשארתי
עם עיניים עצומות. חלום זוועות לא מובן על הרס וחורבן של מבנה
לא מוגדר.
ביתבניין או צריף. בית כנסתמסגד או כנסייה. מאוד לא ברור.
נרדמתי והתעוררתי שוב ושוב. הפעם האחרונה שהתעוררתי הייתה
מכריזת ה"בקרוב ננחת" של הקברניט. חגרתי חגורת בטיחות וזכיתי
לראות את הדיילת בהצגה שנייה של ההנחיות למקרה חירום.