כל הבוקר, כמעט רבע שעה חיפשתי אחר המחבטים.
אלו המסוריגם שיקשרו עד הצהריים לנעליים שלי.
רגליים קרות אך בכל זאת עדינות, בשלווה הן ממתינות לגרביים
החמות.
סוף סוף מעט הגנה מהרוח החמה קרה.
וגם כשחם ובמיוחד כשקר אני מחפשת את אותו הדבר.
מחבטים, מחבטים שטוחים ורחבים.
מחבטים, מחבטים שיוכלו למרחקים.
לא פוגעים, לא משקרים, לא מאשימים אותי.
לא הולכים, הם מוליכים אותי למרחקים.
מוות איתי הוא סתם מוות איטי, מחבטים.
וטעות אחת קטנה מרגלי את המחבט משילה
הסתכלתי לאחור כעת נותר לי רק לחזור.
האף מדגדג לי בשנית
או שלישית או רביעית, חמישית
הם חובטים.