"'אין לראות אלא בלב, כי החשוב באמת סמוי מן העין'. איך זה
בתור פנינת חוכמה?"
"תגיד אחי, אתה דפוק? אתה באמת חושב שהיא לא קראה הנסיך
הקטן?"
"לא יודע..."
"בוא'נה, אחי, ת'מדבר כאילו ת'לא יודע אם מי ת'מתעסק. זאת
שירי, אחי, עם כל הפלסף שבה היא בטוח אכלה ת'ספר הזה כשהיא
עוד הייתה בחיתולים."
"אז מה אני יכול לומר לה...?"
"תגיד לה: 'שירי, אני אוהב אותך. את המלכה שלי. את המלכה
המיוחדת שלי, ואני נשבע שביום מן הימים אני יזיין לך ת'תחת.'"
"תקשיב, זה ממש לא מצחיק. יש לנו שנה היום, ואם אני לא אמצא
משפט רומנטי ומסתורי בצורה יוצאת דופן היא תעזוב אותי..."
"אחי?"
"מה?"
"אתה אידיוט."
אחרי שניים עשר חודשים של קשר מוכתב, הגעתי לאסוף אותה בלי
שום טקסט מוכן מראש. לא מצאתי דבר עמוק מספיק, וחשבתי שאחרי
שנה של חשיפה לרמזים ולססמאות מכל הסוגים, לאלתר כמה כאלה
מולה יהיה בשבילי פיס אוף קייק.
היא יצאה מהדלת עם שמלת מיני כחולה, ואודם אדום אדום על
השפתיים שכל כך אהבתי.
היא כל כך יפה.
נסענו לעבר מסעדת סושי יוקרתית צפונית ליבנה, מחזיקים ידיים
כל הדרך. מישהו פעם אמר לי ששתיקה זה לא בהכרח דבר רע,
והעדפתי להאמין לו. לא רציתי להכתים את טוהר הקשר הזה בשתיקות
שאפשר לטשטש. הרי מה היא שתיקה, לעומת אהבה כל כך גדולה?
נכנסנו והיא הזמינה מנה שתפסה שלוש שורות בתפריט. בשיא
הרצינות, שלוש שורות. נורא רציתי לזרוק הערה על כמה שאני שונא
את המסעדות היוקרתיות האלה של האשכנזים שמכינים מנות בגודל
ציפורן ולוקחים עליהן מאות שקלים, אבל ידעתי שאמא שלה אשכנזיה
ולא רציתי להעליב אותה או שתחשוב שאני גזען, אז שתקתי.
פעם, אי שם במהלך החודש הראשון שלנו, היא אמרה לי שהיא אוהבת
את הידיים שלי. שהיא אוהבת בנים עם כפות ידיים עצומות, כי אז,
כשהם מחבקים, הרבה יותר קל לשקוע בתוכם, ויש הרגשה חזקה מאוד
של הגנה, ושל ביחד. וחוץ מזה, זה מאוד גברי דברים גדולים.
כפות ידיי היו גדולות בהרבה משלה, ואחרי שנה של קשר אוהב
ליטפתי את ידה מקצות האצבעות ועד המרפק, לא מסיר עיניי מפניה.
בחנתי כל לעיסה שלה. היא אכלה בצורה כל כך חמודה. היא אפילו
הצליחה להשתמש בצ'ופסטיקס בניסיון הראשון, כשלי לקחו לפחות שש
פעמים במסעדות כאלה בשביל להצליח. כזאת מוכשרת. אני נשבע שאם
הייתה לי טבעת הייתי מציע לה נישואין בו במקום.
הזמנתי לנו בקבוק מהיין הלבן היקר והאיכותי ביותר שהיה להם,
ומזגתי לשנינו.
''מתוקה שלי. לחיי עוד שנה מדהימה."
"לחיים."
ידעתי שהיא לא יודעת לשתות אז ניסיתי להשגיח על מספר הכוסות
שהיא מזגה לעצמה, אבל בשלב מסוים היא התפרצה עליי בצעקה קטנה
ואמרה שהיא ילדה מספיק גדולה והיא יכולה לשמור על עצמה, ואם
היא רוצה לשתות אז היא תשתה כמה שבא לה. הרפיתי את האחיזה
בבקבוק, ושתקתי. היא בטח הייתה במחזור, ובנות במחזור אסור
לעצבן.
זה השיעור הראשון.
במקום לקנח את הסעודה בחדר שלי שעבר מראש סידור מיוחד שכלל
נרות וורדים והרבה דברים קיטשיים שראיתי בסרטים אמריקאיים
כאלה ואחרים, בילינו בשירותים של תחנות דלק שונות, כי שירי
הייתה צריכה להקיא כל שבע דקות, בממוצע. לא רציתי לומר לה
"אמרתי לך", כי ידעתי שזה משפט מציק של אמהות פולניות, ושבמצב
הזה היא ממש לא מוכנה לעוד הצקות; אז אפילו כשהיא הקיאה על
מושבי העור באוטו של אבא ועל הז'קט שעלה לי 356 שקלים בקסטרו,
לא אמרתי כלום, והמשכתי להחזיק לה את הראש ביד אחת, וללטף
אותה בשנייה. ידעתי שהיא צריכה אותי עכשיו יותר מכל דבר אחר,
והייתי יותר משמח לספק את הצורך הזה.
בשלב מסוים עשינו עצירה בגן שעשועים במושבה קטנה שמצאנו בדרך.
היא שתתה את הקולה שקניתי לה והציתה את הפרלמנט לייט הרגיל
שלה, ונדמה היה שפיזית היא מרגישה טוב יותר, למרות שהיא עדיין
הייתה קצת מטושטשת. הבנתי את זה. אני יודע מה זה להיות שיכור,
ובגלל זה אני משתדל לא להגיע למצב הזה... זה נראה לי מיותר
להשתכר ככה, במיוחד כשזה דורש מאנשים לטפל בך, ודורש ממך
ליהנות על חשבון אחרים.
אני לא חושב שמגיע לי, או למישהו, ליהנות על חשבון אחרים.
רק לשירי אני מרשה.
ראיתי שהיא חוזרת לעצמה, אז הכנסתי אותה חזרה למכונית, והסעתי
אותה הביתה. דאגתי להכניס אותה עד החדר, כי לא רציתי שההורים
שלה ינסו לדבר איתה ויבינו שהיא שתתה, למרות שהיא הבטיחה להם
שהיא לא תשתה יותר.
ניסיתי לתת לה נשיקת לילה טוב, אבל היא סובבה את הראש.
בטח הקיא עשה לה טעם רע בפה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.