סוף עונת המלחמה במקום סוף עונת התפוזים,
יש דברים שאפשר להגיד רק בחרוזים.
לקחתי לי את הזמן, חשבתי שהאמת תתגלה או שהחשק לכתוב יעבור,
לא מצאתי טעם לצעוק "מטומטמים" בכל הכוח ואחרי חודש להרגיש
כמו חמור.
רציתי לכתוב על התקופה בלבנון, על הטיול שהעניקה לנו המדינה
לחו"ל,
אבל חוויתי המון אכזבה גאווה פחד אומץ ושכול, ולא רציתי ליצור
בלבול.
רציתי לתת לדברים להתקרר, לגלות היגיון, לא לכתוב מהבטן.
רציתי לשמוע את כולם, גם בדיעבד, אחרי שירד להם השתן.
הייתי בטוח שיש סיבה טובה לכל טעות, שזה לא רק האגו של שר
הביטחון.
התעקשתי להיות מדויק, לומר את שלי, לא רק במילים, אלא גם בטון
הנכון.
ביום הפקודה היינו חדורי אמונה, הייתה נוכחות מלאה וגורפת.
כולנו חשנו אומץ מהול בפחד, זו סיטואציה מטורפת.
באמצע החיים, בדיוק כשהרגשנו שהדברים מתחילים להסתדר,
שלפו אותנו מהשק שינה, צעקו לנו "יורים עליכם - הסורים על
הגדר".
אמרנו "כשקוראים לנו אנחנו באים - זה סמלנו המסחרי",
הרי אנחנו בנים של עם בעל לב אמיץ והיגיון בריא.
התחבקנו עם החבר'ה לקחנו את הנשק והתחלנו להתאמן.
אכלנו אבק, ירקנו קוצים, ביצענו תרגולות, לא היה אפילו רגע
לאונן.
שכללנו שיטות, דאגנו להיות חיילים יותר טובים, להפוך לחרב
עורפת.
מדהים באיזה קלות אתה מרשה לעצמך לחזור להיות חיה טורפת,
כמה שעות על מדים ואתה שוב נהיה מכונת הרג משומנת.
מרשה לעצמך להתענג על הרעיון שאתה החומה המגוננת.

"אני לוחם אמיץ ויש לי מטרה צודקת, ואני מוכן למלחמה.
אני יודע שאולי אני לא אחזור, אבל לא אלך אל מותי בדממה."
מלחמה זה מפחיד, זה משחית, זה הצד המכוער של האנושות.
אבל אם זה "או הם או אנחנו" אז שיהיה אנחנו - זה חשבון פשוט.
אחרי שבוע של אימונים שינו לנו את התוכניות.
אחרי שלושה ימים שוב. אחר כך כל עשר שניות.
אמרו לנו שהולכים לבצע בתקשורת הונאה, שהם הולכים להיות בהלם.
רק אחרי שלושה שבועות גילינו שה"הם" זה אנחנו והרגשנו חלם.
קראנו הכל בעיתונים, זה היה מקור המידע האמין המיידי.
התחלנו להבין לאט אבל בטוח, שעמיר פרץ הוא לא הגולם היחידי.
בתדריכים דברו איתנו בסיסמאות ובקלישאות כאילו זה טירונות
יחידה.
בבת אחת היכתה בנו ההבנה שעל הפלזמה בקריה אנחנו לא יותר
מנקודה.
רצינו להכות באויב, רצינו שגם לו יכאב,
כבר לא היה לנו אכפת שיש לנו בבית אם ואב.
כשפתאום הודיעו לנו שעולים על הטיולית ונוסעים לגדר,
לא ניסינו להבין את ההיגיון, לא דרשנו לקבל הסבר.
ברגע שהגענו לפרצה בגדר ירו עלינו שני טילים.
ומהרגע הזה, הפכנו לחיות משחרות לטרף, דרוכים בין הצללים.
"ברוכים הבאים לגיהנום", לחש לי גוטה מאחוריי,
ואני חייכתי והמשכתי הלאה, כאילו זה לא נוגע אליי.
הלכנו עם משקלים שלא הלכנו בסדיר, הגענו לאפיסת כוחות,
שכבנו מאה שעות בעמדה שחפרנו, שישה אנשים במגוון תנוחות.
כל הזמן פגזים באוויר, מכל הסוגים והמינים, ללא הפסקה או
לאות,
אורח לרגע היה מוכן להתערב שחוגגים פה את יום העצמאות.
לא דיברנו בינינו בעמדה, רק לחישות הכרחיות,
רוב הזמן חשבנו בינינו לבין עצמנו כמה אנחנו אוהבים לחיות.
השתנו בשכיבה, לבקבוק, חרבנו לשקיות.
לא חשבנו על צדק וחיי אדם חפים מפשע, ברגעים כאלה אין מקום
לדקויות.
ישבנו ושתקנו, מנסים לשמוע אויב מתקרב, להיות המפתיע ולא
המופתע,
השבענו את עצמנו שכשנחזור הביתה, נדע להעריך כל חיוך וכל
פרוטה.
פעמיים חשבנו שבאים עלינו להורגנו, נדרכנו ועברנו סרטים.
שלושים שעות היינו בלי אוכל, התחלקנו בשקית קטשופ ובחופן
זיתים.
הפעלנו ארטילריה, מסוקים, טילים, מכל הבא ליד,
כתשנו בתים, שדות, מסגדים, מלמלנו "נהרוג את כולם בעד אחד",
פיללנו כבר לראות את צה"ל מגיע, מבצע את התוכניות,
לא תיארנו לעצמנו שהמפקד העליון עסוק בתיק המניות.
נכנסנו ללבנון לארבעים ושמונה שעות ונשארנו עוד שישים,
את עוצמת הערבות ההדדית וההקרבה שגילינו שם לא נשכח גם כשנהיה
קשישים.
עבדנו כמו בספר, גילינו חיילות למופת ואלוהים עדי.
הוא בטח יסלח לי כשאני אומר שלא סמכתי עליו כמו על החבר
שלצדי.
התובנות שאני גיליתי שם, בשבילי הן זהב טהור.
והאמון שאיבדתי במערכת, ייקח לו שנים עד שהוא יחזור.
אני מתבייש שבצבא שחינך אותי ש"אמינות זה מעל הכל".
הגענו למצב שכל מה שאמרו לנו היה או שקר קטן או שקר גדול.
הצבא שלימד אותי שאם "לא רואים אז לא יורים",
העדיף את הכבוד הטיפשי על פני חדוות חיים של הורים.
הצבא שחינך ש"התברברת? חזור להתחלה",
לא היה מסוגל להודות בזה והעדיף לתפקד בבהלה.
אני יודע שהמלחמה חלפה עברה לה, והסיפור הזה הוא לא סקופ,
אני מבין שכבר שמעתם מלא כאלה, בערך או בדיוק.
אנחנו חזרנו כולנו בשלום, בריאים בגוף ונפש, אל המשפחה
והחברים,
רק בדיעבד הבנו שהיינו ברי מזל נדירים.
אין פה כוונה לבכות, לחפש רחמים או להדיח נפלים.
אין פה כוונה להציל את כבודנו או לנסות להסביר שהיינו גדולים.
אני לא בטוח שהפסדנו, וזה ממש לא מעניין, זה גלד,
לך תסביר זאת לאמא של מורן כהן, החברה החדשה במועדון "לקחו לי
את הילד".
עמדתי מולה בעיניים דומעות, על הדשא בקיבוץ, הרגשתי קצת אשם
וקצת מיותם.
היא שאלה אותי "למה? למה? למה?" ואני ידעתי ומלמלתי לעצמי:
"ככה, ככה, סתם!"
בל נטעה, זו לא מקריות וגם לא יכולתו הגבוהה של האויב.
זו גם לא השאלה איזו מפלגה או מנהיג אני יותר אוהב.
המלחמה הזו היא שיקוף של החברה הישראלית, בלי לייפות את פני
הדברים:
אנחנו מדינה צפון אפריקאית יהירה שאימצה ערכים זרים.
תרבות המבוססת על אופורטוניזם, כיסוי תחת וג'וב מנקר.
"ערכים" הם רק מילה, אמצעי כדי למכור יותר.
העתיד הוא לא ורוד אבל גם לא שחור.
בפעם הבאה שיקראו לנו אנחנו נקלל אבל נחזור.
כולי תקווה שעד אז יעשו חשבון נפש גם ביחמ"חים וגם בבור.
זו מלחמה אינסופית, ויהיו עוד קרבות שננצח וצה"ל ישוב להיות
גיבור,
גם מהנקודה הכי חשוכה אפשר וחייבים תמיד לראות את האור.
אז אם הגעתם עד הלום ולא נשברתם לפני הסוף של הקטע הארוך
והמייגע,
אזכיר רק שאלו הרגעים בחיים בהם הכי חשוב ש"נהיה בתנועה,
שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע".