הרגשתם פעם כל-כך נורא עד שכל הצבעים בחוץ נראו לכם אפורים?
עד שכל עולמכם הפך חלול, חסר תכלית, ושכל הדברים שחשבתם עליהם
פעם שאתם חיים למענם, חשובים כקליפת השום?
כן? לא? בכל אופן לי זה קרה, ולא פעם! כל חיי הסתובבתי עם
ההרגשה הזו.
רק שבקיבוץ זה היה יותר קל. שם הייתי עסוק מדי במשחקים, אשר
תפסו מקום מרכזי בחיי, ולא נשאר לי זמן כדי להרהר במצבי...
אך כשעברתי לעיר... הכל התחיל לחזור אליי - כל המחשבות שמזמן
לא תקפו אותי, כל הזכרונות שלא הטרידו אותי שנים, כל החלומות
שכבר נשכחו ממני...
הרגשתי גלמוד, בודד. אין לי לאן לברוח, ואפילו לספר מה עובר
עליי אין לי למי - מה עשה לי הגורל!
הפעמון צלצל. החצר התמלאה בילדים הרצים לכל הכיוונים. דוחפים
אחד את השני במרץ, בלי להתחשב בתוצאות - רק כדי להגיע בזמן
לכיתה, לתחילת השיעור הראשון.
גם אני נכנסתי לכיתה. פתחתי את הדלת שעליה היה תלוי שלט שנכתב
בו באותיות גדולות - ג'2.
התיישבתי על הכיסא שלי שניצב יחיד בשולחן, בשורה האחרונה,
בפינה. חיכיתי שהמורה כבר תיכנס, לא היה לי מה לעשות בזמן
הזה. עוד לא רכשתי כאן חברים, ולא היה לי עם מי לדבר.
פתאום, כמו לפי בקשתי, נכנסה לכיתה דבורה, מורתנו. כל הילדים
התיישבו בזריזות על כיסאותיהם. היא חיכתה רגע כדי לראות שכולם
יושבים במקומותיהם והתחילה לדבר: "בוקר טוב. יש לכם משימה
לעשות עכשיו, כשתגמרו אותה תגישו לי ואני אבדוק אותה. ראו
הוזהרתם - תקבלו עליה ציון."
התחלתי לעשות את העבודה. עשיתי אותה מפני שהיה לי הרבה מה
לספר, הרבה דברים ששמרתי בבטן, והתחלתי לספר לדף את הכול.
הציון לא עניין אותי כלל.
כשסיימתי לכתוב, הסתכלתי על הדף כדי לוודא שכתבתי את כל מה
שרציתי לכתוב. התמקדתי לשנייה על הכותרת שהייתה רשומה בראש
הדף. עיניי נצצו מדמעות, נשמתי נעתקה לרגע, ולחשתי את אותן
מילים - "הרגעים ששינו את חיי".
שנים חלפו. את מקומי בכיתה כבר תפס ילד אחר, שיושב על הכיסא
שלי (כמובן בהנחה שהוא עוד לא נשבר), ומצייר ציורים על השולחן
שלי במקום הציורים שלי שהיו פעם מצוירים עליו.
הציורים שלי כעת על השולחן הרבה יותר יפים. הם נהיו מחושבים
יותר. נושאי הציורים הם לא מפלצות מרובות עיניים, או אבירים
עם חרבות, אלא הם ברוב המקרים: נשים וכדורי-סל.
לא התקדמתי כל-כך מהבחינה החברתית. עדיין נשארתי אותו ילד
בודד, בלי הרבה חברים, שרוב הזמן בכיתה הוא מקשיב לדברי
המורים כי אין לו עם מי לדבר.
מבחינת הבנות הייתי סתם ילד מוזר. מוזר ושונה.
כל השנה, בכיתה ח', הייתי עם עצמי. אנשים יאמרו שהייתי מופנם,
אך לדעתי זה בגלל שלא היה לי אל מי "להיפתח".
בהרגשה זו, אחרי השנה "המדהימה" הזאת יצאתי לטיול השנתי! אם
היה אפשר לקרוא לזה טיול...
הלכנו אחרי המדריך. הוא עבר בשער, ואחריו אנחנו נכנסנו.
"כפי שאתם רואים", המדריך אמר, "זה בית קברות, אבל זה לא סתם
בית קברות, זה בית קברות כנרת. קבורים פה כמה אנשים שבטח
שמעתם עליהם".
רצון עז להתאדות, להיעלם, גאה בי.
"זהו קברה של רחל המשוררת," הוא התחיל להסביר לנו, בעוד
המורות דואגות להושיב אותנו בשקט מול הקבר. "רחל הייתה משוררת
גדולה. היא נולדה ב..." דבריו של המדריך נשמעו, אך לא נקלטו
אצלי.
הוא התחיל לקרוא את אחד משיריה בקול חזק ויציב:
"אם צו הגורל
לחיות רחוקה מגבוליך,
תתניני כנרת,
לנוח בבית קברותיך.
אין דמי חידלון
ובעצב שלו..."
לא יכולתי לשאת את זה עוד. התחלתי להתרחק משם, לרדת לגדת
הכנרת.
כאב נורא קדח בתוכי. געגוע עז...
"וזכר שוכניו
עודנו ארוג במסכת,
ועץ מצבה
ממעל כיד מברכת"
על גדת המים של הכנרת ראיתי את נעמה. הסתכלנו זו על זה, ובלי
לומר מילה, פרצנו שנינו בבכי.
"אם צו הגורל
לחיות רחוקה מגבוליך,"
סוף-סוף הבנתי שפגשתי מישהו שאוכל לספר לו את מה שעובר עליי,
את מה שאני מרגיש, כמה אני מתגעגע. היא לא סתם חברה, היא
ידידת אמת. היא אפילו אולי תוכל לעזור לי, לספר לי מה היא
עשתה כדי להעלים את הכאב.
תמיד ידעתי שגם לה זה קרה, אך מעולם לא חשבתי לבוא ולדבר
איתה, אבל עכשיו ידעתי שזה המעשה המושלם.
סוף   סוף פגשתי מישהי שיכולה להבין אותי, כי הרי גם לה,
לנעמה, אחד ההורים נפטר.
"אבואה כנרת,
לנוח בבית-קברותיך"
ובזאת סיים המדריך את השיר והסתכל על קבר רחל ודמעה אחת טפטפה
על קברה.