לא צריך להיות סנטימנטלי מידי כדי להבין אותו.
גם לא צריך לתהות יותר מידי. רק להיות קשוב. לנשימות.
נשימותיו, כאילו מביאות עימן אויר חדש וצלול, נטול ניחוחות
אסורים ועיניו נראות כאילו מבשרות טובות בכל פעם שהוא מביט.
תמימות מהולה באינפנטיליות מוזרה.
כמו בפעם הראשונה שהוא הביט בי ביום ההוא.
מבט ביישן, מאופק ומתנשא כאחד. טוהר שלא נתקלתי בו בעבר. משהו
מעורר השראה, צובט במקומות הרגישים.
"תגידי, את יודעת מתי מגיעה הרכבת לתל אביב?"
"ב-12:30" עניתי מעט מהוססת, בוחנת את התנהגותו המסתורית.
הוא הנהן בראשו והודה לי. שתקתי. הרגשתי חשודה מידי, לרגע
הדמיון השתלט על המציאות העמומה, ממש פטה מורגנה באמצע המדבר.
יכולתי להישבע שהוא קורא את מחשבותיי.

מחשבות. כמה עוצמה יכולה להיות להן לפעמים.
בתור ילדה קטנה, תמיד אהבתי לחשוב בקול רם, תמיד רציתי לבלוט,
שישמעו אותי. עם השנים הבנתי שאת המחשבות צריך לשמור לעצמי
בלבד, מניסיון.
אבל הוא, היה לו משהו במבט שנתן לי הרגשה כאילו רק בהסתכלות של
כמה שניות, יכול היה לשאוב את כל מחשבותיי ולעבד אותן במוחו
כאילו היה חלק ממני.
מעניין אם גם הוא מחכה בקביעות לרכבת של 12:30 לתל אביב, ואם
כן - איך זה שלא הבחנתי בו לפני?
הרהרתי בהיסוס פן ישמע את התהיות.

הוא נכנס אליי לחדר וטרק את הדלת. ידיו הגדולות חיבקו את כולי
וחום עטף את פלג גופי העליון.
הבאתי לנו לשתות.
"אולי זה לא רדבול, אבל גם  XL זה לא רע." גיחחתי
באינטיליגנטיות.
"אז מה עשית בבאר שבע אם את גרה בתל אביב?"
"לימודים, סוציולוגיה".
הוא חייך חיוך מסופק, דומה לחיוך של אבא שלי בטקס סיום קורס
הקצינות שלי.
"יפה לך. אני סיימתי ללמוד לפני חצי שנה, קולנוע".
"קולנוע?" אמרתי בקול מעט מזלזל כדי להלהיט אותו.
"מה רע בקולנוע?"
"שום דבר לא רע, פשוט הקולנוע בארץ מעט צולע, שלא נאמר חסר
איכות בעליל".
"בשביל זה אני כאן, אני עוד אעלה את רמת סרטי הקולנוע בארץ!",
אמר בהתלהבות מזוייפת לחלוטין ולגם לראשונה מהפחית.
לא יכולתי להפסיק להביט בו. כבר בחנתי כל חלק, כל נקודת חן,
צלקת או שיער מיותר ועדיין, עיניי לא הרפו ממנו לרגע.
הזמן שלאחר מכן עבר בשיחות ללא כל תכלית על עניינים חסרי מהות,
צבע או תוכן. סתם דיבורים. לעולם לא חשבתי שאדבר עם מישהו במשך
שעות על גוזז ציפורניים או על המהפכה הקומוניסטית ברוסיה. "אלו
שיחות של אינטיליגנטים" הוא טען.

יום יום היינו עולים יחד ב-12:30 לרכבת באר שבע - תל אביב
ובדרך, לרוב שותקים. עד הפעם ההיא שהוא שבר את שתיקתנו המופתית
בשאלה: "את ממש יפה, את יודעת?"
ליבי התחיל לפעום בקצב של 180 פעימות לדקה, חייכתי והשתדלתי לא
להרהר יותר מידי. הוא מביט עליי והוא עלול לדעת מה אני חושבת,
סיכמתי עם עצמי.
"תודה" השבתי באדישות.
החלטתי לנסות קצת שנינות. "גם סטאלין ממש יפה, אתה יודע, השפם
וזה, ממש מחמיא לו, אבל כמה אפשר לדבר על סטאלין, שעות דברנו
עליו". שיט, לא ממש הלך לי.
צחוק מתגלגל פקע מפיו, עיניו הפכו מעט מלוכסנות ושני בורות צצו
להם בלחיו.
אם רק היה לי את האומץ לומר לו כמה שהוא יפה...
הגענו לתל אביב ונפרדנו לשלום. הוא הבטיח להתקשר ברגע שיתפנה.
מאז, עברו כבר כמה חודשים.
האיש עם העיניים הטובות והבורות בלחיים הפסיק לעלות לרכבת באר
שבע - תל אביב בלי שום הודעה מוקדמת או אפילו תירוץ עלוב. הוא
לא כאן.
וכנראה שגם לעולם לא יחזור, ורק המחשבה, יכולה להטריף כל דבר
שעוד נשאר שפוי בי.
הוא פשוט לא בא, והוא לעולם לא ידע איזה מקום הוא תפס בחיי.
אילו רק יכל לקרוא את מחשבותיי...