אתה יושב על ספת העור הירוקה שתמיד אתה אומר לכולם לא לשים
עליה רגליים כדי שלא תיהרס,נאנח אנחה כבדה ושותק,כאילו אתה רק
מחכה שמישהו ישאל מה קרה,אבל אף אחד כבר לא שואל.
אתה מסתכל על התמונה שמעל הטלוויזיה בריכוז ובשתיקה.בתמונה יש
בית ישן בין הרים,אתה מסתכל עליו בתשוקה.לא צריך להיות גאון
גדול או להכיר אותך ממש טוב כדי לדעת שאתה מרגיש כלוא כאן,בין
כותלי ביתך.בעיינך אפשר לראות דמעות שלעולם לא יזלגו.אני שואלת
אותך:"סבא מה קרה?,אתה מרגיש טוב?",ואתה כמו תמיד רק נאנח
ואומר "אני יודע...".אני לא אומרת עוד כלום,ואתה שותק.עצוב לך
שהנכדים שלך לא מבקרים אותך הרבה,ואני מודה שאני פשוט לא רוצה
לבוא לבקר אותך.אין כאן שאלה,זה ברור שאני אוהבת אותך,אבל
להיות לידך גורם לי להיות כול כך עצובה,למעשה,אף אחד לא אוהב
להיות לידך יותר מדי זמן.אתה מחפש אחר החופש שלעולם לא היה
לך,חולם לגור באיזה מקום כמו בתמונה,מקום שלוו,מקום שלך.אני
מתגברת על רגשי העצב ואני מנסה לפתוח בשיחה,שואלת אותך אם ראית
את הגמר של כוכב נולד,ואתה אומר שראית ושהשופטים לא טובים ושהם
לא מבינים כלום,שום דבר לא מרצה אותך.אף אחד לא יודע יותר טוב
ממך,אתה לא תבקש עזרה מאחרים,הכבוד שלך יותר מדי חשוב לך וגם
אחרים,כך מסתבר לא ממש רוצים לעזור לך.כשהילדים שלך כבר באים
לבקר הם מנסים שזה יהיה כמה שיותר קצר,הם אוכלים,שואלים בקצרה
מה שלומך והולכים.אשתך תמיד מתעצבנת עלייך,ואתה רק לעיתים רחוק
צועק או אומר משהו בעירקית כדי שאנחנו לא נבין.אתה בודד,תמיד
אתה מספר לי איך היה לך טוב לגור בירושלים,שם כול החברים שלך
ושפה אין לך אף אחד,אתה לא מבין שזה מכאיב לכולם שאתה אומר את
זה,כולם כועסים עליך בלב,הם לא מבינים למה אתה קורא להם אף
אחד.לי זה לא ממש אכפת,אני יודעת שאנחנו לא אף אחד בשבילך,אתה
פשוט הייתה רגיל ליותר,אבל תמיד שאנחנו מגיעים לנושא הזה ואתה
אומר ששם היו לך מלא חברים,אני לא מבינה איפה הם עכשיו,ואם הם
באמת חברים למה הם אף פעם לא באים לבקר,אתה אומר:"הם
עסוקים",ואני מבינה מתוך זה שאתה פשוט לא מספיק חשוב להם כדי
שהם ירימו אליך טלפון וישאלו מה נשמע ואם הכול בסדר.אתה מחפש
את החופש, החופש הנפשי שלך,ואני עמוק בתוכי יודעת שאתה תמצא
אותו רק במוות הקרב ובא..באותו יום עצוב,כולם יבכו ויגידו איזה
בן אדם מדהים היית,ואתה באמת בן אדם מדהים,אז למה הם לא אומרים
לך את זה עכשיו?, עכשיו אתה זקוק לזה יותר מאשר כשתמות.באותו
יום עצוב כולם ילבשו שחור ויתאבלו על המוות שלך,פתאום כולם
יהיו מלוכדים,אז למה הם לא ככה עכשיו?למה עכשיו לאף אחד לא
אכפת מהשני ולאף אחד לא אכפת ממך?.אני אוהבת אותך,סבא יקר
שלי,ותמיד אני אצטער על זה שאני לא מסוגלת לבקר אותך,כשתמות
יהיו לי רגשות אשמה כי לא הייתי מספיק חזקה כדי להתעלם מהרגשות
המדכאים האלה שאתה מעביר לכול מי שלידך ופשוט להיות איתך.
אתה יושב לך על ספת העור הירוקה,שותק,אתה אומר לאחד הנכדים לא
ללכלך כי הרגע ניקתה, ניקתה ריצפה שתמיד נקייה,כי ככה זה
אצלך,מישהו שואל מבין הצללים למה לא ביקשת שמישהו יעזור,אבל זה
ידוע לכולם מראש שאף אחד לא באמת רוצה לעזור,לא רוצה לשקוע
בדכדוך הזה שלך.
אני לא אומרת כלום,שומרת הכול בלב,אבל אני תמיד יודעת  שכשתמות
אני אהיה עצובה,אני אתגעגע אלייך כול כך,אבל אולי יהיה לי גם
ניצוץ קטן של שמחה שאולי עכשיו מצאת סוף סוף,אתה החופש שלך.