לזכותו שלו ולחובתי שלי, כך ייאמר, היום הזה התחיל רע, רע
מאוד. וכך, שעות רבות לאחר מכן, כשהוא עמד לו כבר שניות לאחר
סיומו ואופקיו נפרדו מהשמש זה מכבר, לא חשתי כל בושה מיוחדת
בשעה שנאמתי עוד אחד מאותם המונולוגים שבהם כה אהבתי לקשט את
סביבתי.
"פרנץ בקנבאואר ומארקו וואן באסטן היוו את החוד הקטלני ביותר
שראה הכדורגל", כך מצאתי את עצמי אומר, "שיתוף הפעולה ביניהם
בנבחרת הולנד האגדית של תחילת שנות ה70- עדיין נחשב על ידי
רבים כאות ומופת לאפשרות קיומה של סינרגיה ספורטיבית
אולטימטיבית, כזו שהצופים במשחק מייחלים לשובה כבר שנים אך
כנראה שכבר איבדו לנצח". לבד מכמה עפעפיים שניסו לשווא לקבור
עצמם בתוך מחילתם ועוד כמה גבות לאות שהורמו חליפות, איש לא
נתן את דעתו ובוודאי שלאיש לא היה ממש אכפת מעובדת היות מרקו
ואן באסטן זאטוט בן 6 בתחילת שנות ה70- ומעובדת היותו של
ה"קייזר" שחקן נבחרת גרמניה. גם לא לי כמובן. היום הזה התחיל
רע, רע מאוד.

קשה לאתר מה הניע אותו כך וקשה עוד יותר להאמין כי דבר טבעי
הוא ליום, מספר שעות מצומצם של אור שמש, שתחילתו על פי רוב
בציוץ ציפור וסופו בצפירת מכונית, להתחיל רע. לדידו, כך לי
נראה לפחות, הוא פשוט מתחיל. כך נהג מימים ימימה וכך ימשיך עד
שכוח עצום אף ממנו יכפה עליו לחדול מקיבעונו.

לא ישנתי ולו דקה בלילה שקדם לו, זה כבר לילה שביעי ברציפות.
ועדיין, להטיל את האשם בכך ביום שהושרץ מהאפילה שכופה עליי
עירנות זה שבוע שלם גרם לי לחולשה די מוסברת. מה אשם היום בכך
שאינני ישן בלילות. הוא לא רע, אני פשוט תשוש.
ובכל זאת, זקף את ראשו עוד יום לאחר ליל עמוס הזיות דנטליות.
בספר פירוש החלומות הגדול שבו דפדפתי בהיחבא לפני כמה שנים,
מוקדש עמוד רחב וצפוף לערך "שיניים" או ליתר דיוק "איבוד
שיניים". מאז, מעורבלות בזכרוני כמה קלישאות מפתח שהופיעו בו.
פחד מאובדן, חוסר שליטה, חוסר יכולת תגובה, אימפוטנציה,
בדידות. זכור לי שהערך היה די מבאס, אבל הייתי צעיר יותר ורוב
הקלישאות הפסיכואנליטיות ביאסו אותי בהתאם.
תחושת מוצקה הורתה לי שבלילות שעברו כלל לא חלמתי. זאת פשוט
מכיוון שלא הצלחתי להירדם, ובין ערות אחת לרעותה שכבתי
והזיתי. בלתי אפשרי לחלום בדידות ועוד פחות מכך להקיץ מתוכה.
מלחין מוכשר במיוחד ניסה לפני שנים רבות להלחינה ולבצעה, כל
זאת בהרכב קאמרי די מצומצם - מיתרים, חליל ואבוב. לאחר מכן
פסקו נסיונות אלה. לטענתו, תחושה זו מורכבת מדי ומחייבת צלילה
לעומקים שאפילו הוא אינו יכירם.
ואילו אצלי השיניים המשיכו לנשור, אחת אחרי השנייה. ניסיתי
להחזירן למקומן, אך הן, כאילו להכעיס, התפוררו בידי. לאחריהן,
בחדשנות מה, החלה הלסת התחתונה לנוע ממקומה עד אשר, כמה מקומם
מצידה, נשרה אף היא. הציפור צייצה והחל יום רע, רע מאוד.

הנאום הסתיים ומצאתי עצמי מדלג לכיוונו של הלילה, שער פתוח
לרווחה, עוד כמה מדרגות והנה אני כבר מאיץ את הקצב וספק הולך
ספק רץ לעברו.
עשרות אנשים עמדו ברחוב ובדממה מקפיאה הביטו מעלה. דבר כביר
מימדים שייט לו אט אט אל תוך זוויות עיניי. הפאוזה הקומית,
אותו אלמנט דרמטי אלמותי שנראה כאילו הומצא במיוחד עבור
תעשיית הסיטקומים ההוליוודית, הגיעה סוף סוף אל מחוזותיי.
הבטתי בירח, אשר במהירות עצומה חלף על פני הרקיע, נעלם באופק
ומיד שב וחזר על התרגיל . תהיתי אם זהו הרגע שבו אדם משפשף את
עיניו כלא מאמין. לא הייתי בטוח בכך אך בכל זאת שפשפתי אותן,
והבטתי שוב כלא מאמין בירח אשר התרוצץ לו בשמי הליל כמטורף.
חריצי העננים אשר זה עתה נפקחו גילו כי כל צבא המרומים השתגע,
פסים לבנים נתגלו מעברם השני, מזכירים לי תמונת נוף אמנותית
שצלם נשיונל ג'יאוגרפיק חרוץ במיוחד השתדל להפיק באמצעות
מצלמה, חצובה וצמצם הפתוח לרווחה אל שמי הליל המתמסרים.

ההמולה החרישית מסביב החלה לעטות קול, מן המרפסות מסביב החלה
נזרקת לחלל האוויר שאלת המה לעזאזל מתרחש פה. השמיים השתגעו,
זעק אחד, ואילו אני, שעברתי כבר כמה וכמה מהפכות קופרניקאיות
במהלך חיי הקצרים, כבר ידעתי, לא בשמיים האשם. כמו תמיד,
האשמה עליי, ואם איתרע מזלי ואינני חולם, על כולנו.
האדמה לא רעדה תחתיי ופרט להתרחשויות השמיימיות המבעיתות לא
התרחש דבר. דקות ארוכות צעדתי, מביט מרותק בשמיים וחליפות
בעיניים רוויות האימה של כל הצופים בהם, מבטים אשר עדיין לא
הפנימו את גודל האירוע המתרחש לנגדם.

תהיות חרישיות לגבי הסוף המתקרב ולגבי אופיו החלו לבצבץ
בראשי. שעתם הגדולה של האסטרונומים והפיזיקאים הגיעה. לאחר
שנים שראשי גנרלים ודגנרלים לשעבר ליהגו מתוך המרקעים, סוף
סוף ניתנת הזדמנות שווה לחבריהם הצנועים ממכון וייצמן
והטכניון.
השמיים נקרעו, הבהיל אחד באמירה סתומה. נתקלנו בג'ורה אדירה
השואבת אותנו אליה, ניסה אחר להסביר בשפה עממית קצת יותר.
שברי מושגים ומונחים התעופפו בין הפיות, מרק ניוטרונים, אופק
אירועים, חורים שחורים, פרדוקס התאומים. אחד חביב במיוחד ניסה
להבהיר את המצב באמצעות שעון אטומי, עניבה בצבע זית ופאסון
פילוסופי מפתיע. תיאוריו את המצב, כך השתכנעתי, יקסמו אף לקשי
הלבב שבינינו. גוף עצום מושך אותנו אליו, כך אמר, התאוצה שלנו
גדלה מרגע לרגע,   ממש כמו זבוב הנקלע שלא בטובתו לאסלה
מתרוקנת. השעות, הדקות והשניות בשעוננו מאיטות את קצבן. תוך
כדי כך הוא הדגים, באמצעות ההשוואה המתבקשת בין שעון אטומי
לשעון רגיל כי כל דקה שעוברת איטית מקודמתה בכמעט 90%. משפט
הסיום שבו נקט לא ממש הפתיע את אלה מבינינו שסיימו פיזיקה 5
יחידות בציון סביר ואחזו דף ועיפרון באותן השניות. נותרו לנו
עוד פחות מ72- שעות עד שהתהליך ייפסק, דהיינו עד שלא ניתן
יהיה להאיץ יותר. ובאבחת מבט אחת שלף את שורת המחץ, לא לפני
שיישר את עניבתו - ואז הזמן ייעצר מלכת.

ארבעה וחצי מיליארד שנים שגוש הסלע הזה מתרוצץ בחלל ודווקא
עכשיו, לאחר שבוע בלי שינה, שבועיים עם צלע סדוקה, חודש בלי
זיון, אגו חסר רציונליות מינימלית שעדיין משתוקק עד טירוף
לאחת שאיתה זה לא אפשרי ובלעדיה לא נכון, דווקא עכשיו הכל
עוצר בבום גדול. יום רע, רע מאוד.

כמה שבועות קודם לכן ניסיתי להעיר את סבתא שלי. אתה צריך
להזדרז, לחש בי קול, היא הרי מתה כבר יותר מארבע שנים. בכל
זאת, שווה לנסות, השבתי לו בבוז מופגן, הרי לא אתקל בעוד
הזדמנויות ויש המון דברים שלא הספקתי לומר לה. למה דווקא לה?
למה דווקא עכשיו? אולי במקום להעיר מתים נסה לעורר חיים, מי
כמוך יודע שזו משימה קלה יותר ושלא לומר, אף אפשרית. ניסיתי
בכל זאת, ממתים אתה הרי לא מצפה לתשובה חד משמעית. בבית
החולים, במסדרון הבהול לחדרה, נתקלתי דווקא בה, עומדת בחלוק
רופאים, רזונת ויפה, כפי שתמיד שכנה עמוק בראשי, נראתה לי
מאוד מוכרת. השיער הארוך, הלחיים השופעות והשפתיים מלאות
העליצות, היא אפילו הרשתה לי לגעת בה פה ושם. "אתה זוכר", כך
אמרה היא לי, "יין מאלץ אותך לומר דבר שקר נתעב וכך בחנתי
אותך יום ביומו". "השקיתי אותך ושאלתי אתה אוהב אותי?" והשבת
"לא" ולבי התרונן בקרבי". "אני ואתה לנצח, נכון?" "וצחקת
ואמרת" "אין שום סיכוי"" וכל כולי התמלאה חדווה". "אז מתי
נתחתן? או לפחות נגור יחד?" "ואתה, שיכור מעצמך ומהיין הזרמת
בעורקיי עונג וציפייה אינסופיים כשהשבת" "זה לא יקרה, אף
פעם".

לפעמים, על פי רוב ברגע לא צפוי, משתרבבת לה עוד קלישאה מהערך
"שיניים" בספר החלומות הגדול שדפדפתי בו פעם ומציפה עוד כמה
נוירונים בזיכרון האומלל - ולפתע זהו הרס עצמי. וכי למה לא,
הן סתם נושרות להן השיניים? כאילו אין להן שורש להיאחז בו? הן
נושרות כי פעם אחר פעם מנסים לחלוץ באמצעותם מסמרים חלודים
מקיר הבטון המתקלף, כי פעם אחר פעם אני מנסה ללעוס ולהפוך
לאבק את שברי הראי שממנו השתקפה פעם בבואתי.

פחחחח. עוד 72 שעות והכל ייעצר אך עולם כמנהגו נוהג, אולי כמה
ספקים עייפים אשר פרנסתם מתבססת על שוטף פלוס שישים מציבים
ערסלים בחצרות בתיהם אך כל השאר מחפשים מפלט בשגרה ובביזה
ואני תוהה אם זה הזמן לחייג אליה ולומר לה את הקלישאה האחרונה
שנותרה לי בטרם הכל יעצור - רבאק, נותרו לנו עוד פחות משלוש
יממות, הרי זה לא ייתכן שלא נעביר אותן יחד.