[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








זה קרה בערב אחד של יום חמישי, כשיצאנו אלן ואני למסעדה
קוריאנית על חוף הים, לחגוג את יום ההולדת השלושים שלו. המפקד
אישר לי ערב חופשי לצורך המטרה הנעלה.
"את באמת זקוקה לחופש הזה, חיילת" הוא אמר והתיישב מאחורי
שולחנו. הצדעתי לו, מגחכת.
"נו, עופי מפה" הוא אמר והשליך עליי כדור נייר מקומט.
אלן התעקש על ארוחת דגים ופירות ים ולכבוד הארוע החגיגי נאלצתי
להסכים. קברתי את יאושי בתוך קערת הסלט הירוק הסגפני שלי, מנסה
להתעלם מהמשטח הלוהט שניצב באמצע השולחן, עליו הניחו הסועדים
את פירות הים שבחרו מהמזנון כשהם עדיין נאים. אלן שקד באדיקות
על הרכבת המנה שלו, מסדר בעזרת מקלות האכילה את פיסות הדגים,
הצלופח והסרטנים הקטנים שגרמו לי תמיד לגועל רב רק ממבט.
מוזיקת הרקע הזרה פעמה באוזניי ואני, באופן משונה, מצאתי את
עצמי מהופנטת ממראה המשטח הרוחש. תמנון זעיר שנפל ממקלות
האכילה נצרב על המשטח והתכווץ לפתע, כפתורי ההצמדה הזעירים שלו
רוטטים כאילו היה חי. בחילה קשה היכתה בי ובאותו רגע לא יכולתי
לראות דבר מלבד החיות הקטנות רועדות על המשטח, פועמות כמו איבר
חי. עיניי נעצמו מעוצמת התחושה ולא יכולתי לפקוח אותן, הרגשתי
כאילו עמוד השדרה שלי עצמו נצרב על המשטח והתכווצתי כולי. הכאב
עבר בגופי כמו גלי אש חומציים, שוב ושוב, פנימה והחוצה, פנימה
והחוצה ואז הכל נגמר.
פקחתי את עיניי והבנתי שבמשך דקות ארוכות כמעט ולא נשמתי.
הסתכלתי על אלן שעיניו היו פקוחות לרווחה וידו האוחזת במקלות
קפאה באמצע הדרך אל פיו הפעור. הוא נרעד, מקלות האכילה נפלו
מידו והוא ניער את ראשו לרגע. הוא ניגב ממצחו כמה אגלי זיעה.
"את... גם את הרגשת את זה?" הוא שאל מבועת. הנהנתי. ולא היינו
היחידים. כל האנשים מסביבינו היו בשלב זה או אחר של התאוששות
מההתקף. השף שחתך את הדגים מאחורי הבר פשוט התעלף על הדלפק
והמלצרית טלטלה אותו וצווחה.
בהתחלה חשבנו שזו הרעלת קיבה. אך בדרכנו החוצה ראינו גבר ואישה
שעמדו להיכנס למסעדה. הם נשענו על המשקופים והאישה הניחה את כף
ידה על פיה.
המסגרה הקוריאנית נסגרה, כמובן, כמו האחרות.
איכשהו, בהשוואה לימים שעמדו לבוא, כל זה היה כל כך הגיוני.



לפנות בוקר קיבלתי שדר דחוף. כשהגעתי מצאתי את המפקדה כמרקחה.
"זה קרה!" צעק המפקד בהתרגשות. "זה הרגע שהאנושות כולה חיכתה
לו!"
"המפקד?"
"הם הגיעו! ישויות תבוניות! צורות חיים נוכריות!" הוא שאג
והניף את ידיו באוויר.
"חייזרים, המפקד?"
"שששש..." הוא נבח לכיווני, "עכשיו, כשהם מגיעים, כינוי זה לא
יהיה נכון פוליטית, את יודעת."
"סליחה, המפקד."
"הם מגיעים, חיילת," אמר והביט לתוך עיניי, "ואנחנו ועדת קבלת
הפנים".



חיכינו, כפי שהתבקשנו בשדרים שנשלחו אלינו, על החוף הריק, מרחק
כמה קילומטרים מהמפקדה.
"הכיבוד מוכן?" שאל המפקד בשאגה את החייל שעבר מאחוריו.
"רק מים, המפקד." ענה החייל כשהוא מגלגל חבית כבדה, "הם ביקשו
הרבה מים".
"בזהירות עם זה!" צעק המפקד, "שלא תהיה לנו כאן תקרית!"
עמדתי לצידו מול השטיח האדום הרחב. מאחורינו חיכו מתוחים חיילי
משמר הכבוד במדיהם החגיגיים ביותר. נשמתי עמוק ולבי ניתר
כשראיתי את הכתם המטושטש בשמיים. כולנו הבטנו ממוסמרים כשהכתם
גדל, עד שהרוח התחזקה ונאלצנו להרכין את ראשינו כדי שהחול
המסתחרר לא יחדור לעיניים. כשהחול הפסיק לטפוח על פניי סובבתי
את הראש וראיתי את הצדפה האפורה הענקית בדיוק מאחורינו, צפה על
המים.
המפקד גידף, כולנו הסתובבנו והסתדרנו מחדש וכמה חיילים מיהרו
לגלגל את השטיח האדום.
כולנו היינו שוב במקומותינו כשפתח עגול נפער בצדפה. נשימתי
נעתקה למראה שתי הדמויות המרהיבות שהופיעו דרכו וצפו
לכיווננו.
האורחים שלנו היו אדירים בגודלם. הם אמנם היו גבוהים ממני רק
במטר וחצי אך רוחבם היה גדול בהרבה מגובהם, כך שנראו כמעט כמו
כריות גדולות. הם הוסתרו על ידי הגלימות שעטפו אותם, בגוונים
זורמים של כחול נוצץ המתפתל לתוך טורקיז בוהק. על הגלימות נחו
קסדות משונות שיצרו אשליה של שקיפות אך למעשה לא ראינו דרכן
דבר. עמדתי שם נפעמת כשהם עצרו מול המפקד ונעו במה שנראה כמו
קידה.
"אנחנו...אה...אנ..." גמגם המפקד.
"אנחנו מברכים אתכם לשלום, אורחים כבודים" הכרזתי.
שני האורחים הסתובבו בכבדות זה אל זה, השמיעו קול שנשמע כמו
מין "טססס..." קצר ופנו אליי. חשבתי שהם יקודו שוב אך אחד מהם
התנדנד לרגע, נדמה היה כאילו משהו זע בתוך גלימתו. הגלימה
המדהימה כאילו נחצתה לשניים, הוסטה ונעלמה מאחור, חושפת חומר
בהיר, נוקשה ומבריק. הקסדה הבהבה רגע ונמוגה, מותירה שני
כדורים שמנים תלויים על מחושים קצרים ועבים, כמו עיניים של
סרטן. לא, לא כמו. אלה היו עיניים של סרטן, וזה היה סרטן.
בלי שהרגשתי היד שלי נשלחה מאליה ונגעה בו, אולי כדי לבדוק ממה
הוא עשוי, אולי כדי לבדוק אם הוא בכלל קיים שם מולי. ברגע
שנגעתי בשריון שלו הציפה אותי תחושה חמימה. צחקקתי ושמעתי את
כל החיילים מסביבי נאנחים אנחת רווחה.
הדמות השנייה שנותרה עד עכשיו מאחור התקרבה אליי בטקסיות, נעה
באותו אופן בתוך הגלימה שהוסטה גם היא לאחור וחשפה את היצור
שבתוכה כשזרועותיו, או יותר נכון צבתותיו, פרושות קדימה ללחיצת
יד. כן, זה היה סרטן.
זה היה סרטן, מלבד פרט אחד: היה לו פה. באמצע השריון הנוקשה
שלו היה פה אנושי לגמרי, מוקף בשפתיים ורודות, עם שיניים ישרות
ומבריקות, והפה הזה חייך.



יותר מאוחר, באולם הדיונים שעוצב מחדש כדי להתאים לגודלם של
הסרטנים, סיפר לי הקיסר העליון של החוף הצפוני שהוא לא נולד
("הושרץ") עם הפה האנושי. זו היתה עבודה של הביופלסטיקאי הראשי
שעבד בארמונו והיה, על פי הגדרת הקיסר, "אמן מוכשר בעל צבתות
זהב". הפה נועד לאפשר את התקשורת ביננו, לאחר אימונים מייגעים
של הפעלת האיבר החדש כנדרש ולימוד כמה שפות אנושיות עיקריות.
הקיסר העליון של החוף הצפוני, על אף תוארו המרשים, היה מקביל
בסמכותו ללא יותר מאשר ראש עיר גדולה. בכניסתו לתפקיד איבד את
כינויו הקודם ומאז נקרא בפי כל על שם תפקידו, כלומר הצליל
הסרטני המקביל לכינוי הארוך "הקיסר העליון של החוף הצפוני".
לאחר נסיונותיי הממושכים לנסות להגות צליל זה שכנע אותי הקיסר
שמוטב לי לוותר, אחרת ינסה הוא ללמוד לנגן בחליל.
הסרטן שהגיע עמו היה שומר הראש שלו ולא כפי שחשבתי עד אז,
סגנו. סרטן נוסף, ממין נקבה, הצטרפה למסע כטייסת, אך נותרה
להגן על החללית הסרטנית, למרות השמירה הכבדה שהציב עליה
המפקד.



אחרי היומיים שהוקדשו לטקסים רשמיים התיישבנו לדון במטרותינו
המשותפות. היה משעשע לצפות בקיסר משוחח עמנו בפיו האנושי בזמן
שלפיו התחתון, הסרטני, הוא תוחב מדי פעם בצבתותיו משחה בוצית
שחורה מתוך קופסה עגולה. הסרטנים סירבו בתוקף לקבל מזון כלשהו
מתוך ימנו "המזוהם".
זיהום הים והחופים היה אחד הנושאים שעמד בפנינו. הסרטנים, כמו
הקבוצות לשמירת איכות הסביבה, דרשו לצמצמם את הזיהום ככל
האפשר.
בעייתית הייתה גם היתה דרישתם לאסור באיסור חמור על "רצח אזרחי
הים". הם לא התכוונו לדגים. ככשאלנו אותם על דגים הם הניעו
בצבתותיהם בביטול, דבר שהקל במעט. ספק רב אם היה ניתן לאסור
לחלוטין על אכילת תוצרת הים, במיוחד באיזורי החוף בהם היתה זו
התזונה העיקרית.



בסיום יום הדיונים הראשון ליויתי את הקיסר למגורי החוף שהקמנו
לו.
הלכנו על קו המים בין פיסות האצות והצדפים. הקיסר היטה את
עיניו בחיבה למראה סרטנון זעיר שמיהר אל יעד לא ידוע על
הסלעים. הוא עצר, הוציא אחת מצבתותיו הענקיות מבעד לגלימה,
הרים את הסרטן הקטן אל עיניו והשמיע עוד אחד מצפצופיו המשונים.
הוא השיב את הסרטן הקטן למקומו שעל הסלע. הסרטן הקטן התנועע
קלות לצדדים, נקש ברגליו הקטנות על הסלע כמו בריקוד סטפס ואז
אץ לו משם לדרכו ונעלם בין הסלעים.
המשכנו בדרכנו ואני הצלחתי להעליב את הקיסר עד לעמקי נשמתו
הסרטנית כשהתבדחתי אתו ושאלתי אם לא היה מעדיף להתגורר במחילה
באדמה.
"אתם עצמכם התקדמתם מעט מאז התקופה שחייתם במערות!" אמר במחאה.

הגענו למגוריו ונשארתי להביט בו כשנכנס לשם וסגר אחריו את הדלת
בשתיקה.



למחרת, בתום יום דיונים סוער, התלויתי שוב אל הסרטנים בדרכם
למגורים.
השמש כבר החלה לשקוע ולזרוע בשמיים מריחות אדמדמות. הסתכלתי על
הצללים שהטלנו על האדמה החולית וצחקתי לעצמי כשחשבתי איך אנחנו
נראים לצופה מהצד. הייתי כמו מקל קטן בצילו של היצור הענק הזה,
מדדה בהליכת הצד המשונה שלו כשמלמעלה עיני הגבעול שלו מופנים
אליי ורק פיו האנושי מבצבץ דרך הגלימה ששלף חזרה מגבו כשעזבנו
את אולם הדיונים. מאחורינו צעד שומר הראש הסרטני, עיניו
מתרוצצות ובוחנות, לבוש גם הוא בגלימה ששימשה בין השאר כאפוד
מגן, לאחר שבכוכב הבית הסרטני נוסו עליה חיקויים שונים לרוב
כלי הנשק שהמציא האדם. היה זה אמצעי זהירות סמלי, כמו גם
הימצאותו של שומר הראש עצמו.
"איננו מודאגים." אמר לי הקיסר בבטחון, "אנחנו סבורים שבני
האדם לא יפגעו בנו."
"למרות הפחד האנושי הגדול מהשונה והזר?" שאלתי.
הוא שתק לרגע ואז אמר: "את זוכרת מה אמרת בישיבה היום בנוגע
לחוק אזרחי הים?"
כמובן", עניתי, "אמרתי שהחוק עצמו אינו בעייתי וכי נוכל לאסור
באופן רשמי על ציד והרג של אזרחי הים."
"אבל..." הוא סימן לי בזרועו להמשיך.
"אבל תהיה בעיה עם אכיפת החוק החדש, שירגיז רבים." דקלמתי,
"יהיה קשה לעקור מן השורש הרגלים של מאות שנים. באופן מעשי לא
נוכל להיות בכל החופים ולמנוע מציידים לפזר מלכודות. לא נוכל
לשוט בכל הימים ולמנוע מדייגים להעלות לובסטרים ברשתותיהם. לא
נוכל להגיע לכל שולחנות האוכל והמטבחים ולעצור את בני האדם
מלהזין את עצמם בבשר תמנונים."
"אבל יקירתי," קרא הקיסר, "בודאי שנוכל!" הוא עצר וגלימתו
נגללה מאחוריו. הוא שלח אליי את אחת מצבתותיו.
"תכאיבי לי" ביקש.
"אדוני הקיסר העליון של החוף הצפוני..." מלמלתי ברשמיות
מגומגמת.
"קדימה!" זירז אותי הקיסר ונעץ את קצה הצבת הדוקרת בבטני.
אחזתי בזרוע הצבת הכבדה בשתי ידיי וסובבתי אותה בכל כוחי
לאחור. הקיסר היה חזק ממני בהרבה אך לא ניסה להתנגד. הוא השמיע
צפצוף כאב קל ובאותו רגע ממש הרגשתי כאב חד עולה מזרועי אל
כתפי ומחלחל אל עמוד השדרה שלי. נרתעתי ועזבתי את זרוע הקיסר
בכעס עצום. הכאב נפסק.
הכעס נמוג ברגע שהבנתי כי הקיסר לא פגע בי כלל, אלא העביר אליי
את תחושותיו שלו.
"אלה הייתם אתם!" אמרתי מופתעת. "ההתקף..."
"לא פגענו באף אדם." אמר הקיסר, מפנה את גבעולי עיניו הלאה
ממני. "אתם אלה שיצרתם את הכאב. אנחנו שיקפנו אותו כמו ראי,
כמו ים חלק."
הוא פנה ללכת אבל אני נעמדתי בדרכו.
העיניים הלחות שלו רטטו כששלחתי את ידי וליטפתי את שריונו
החלק.
התחושה הרכה חזרה אליי כמו בומרנג מצמר גפן.
העברתי את אצבעותיי על זרוע הצבת ודגדוג עדין חלף בזרועי.
הוא נרגע.
נעמדתי על קצות אצבעותיי ורכנתי עד ששפתיי נגעו בשפתיו חסרות
ההגיון של היצור הזר והמוזר הזה.
צמרמורת.
המשכנו ללכת.
הפעם, כשהגענו לכניסה לא נשארתי בחוץ.



האם משהו כה זר יכול להרגיש הכי קרוב שאפשר?
נפש נוכריה, ממרחקים שאינני יכולה אפילו לתאר ואילו אני הרגשתי
כאילו נמצאתי עם תאום שלא ידעתי שיש לי.
כמו לנשק את דמותי שבראי בגיל 12, כמו להיות לגמרי לבד אבל לא
להרגיש בודדה.
סוג של שלמות נפשית שאנחנו מחפשים כל חיינו - הרוך, החצי
השני.
ככה נרדמתי, חבוקה בין זוג צבתות ענק. סוף סוף הרגשתי בבית.



באמצע הלילה התחילו הסיוטים.
תחושה של ידיים קשורות מאחוריי הגב. דמויות מטושטשות, דמות
מטושטשת אחת שנראתה כמו אלן זועקת בועות בתוך המים באקווריום
ענק. כולנו נופלים, נופלים, נופלים לנצח לתוך הלהבות.
"ירקות אדמה!" מישהו צעק ואני ידעתי שהוא מתכוון אליי,
"ירקות אדמההההההההה..."
כאב חד ומהמם כמו אש, נוזל על קצות העצבים שלי, בוער בנחיריי,
מנטרל כל אפשרות לנשום.
כמו סכין בלב, ננעץ, מסתובב והדם שלי מבעבע כמו לבה רותחת.
הכאב נחלש עד שהפסיק כמעט לגמרי ואני הצלחתי לגשש את דרכי מחוץ
לסיוט, לקום על רגליי ולמצוא את עצמי נוטפת מים וזיעה. הספקתי
לראות את הקיסר נעלם מבעד לדלת ואני ידעתי, הרגשתי, שהוא
מבוהל. רצתי אחריו והשגתי אותו על החוף ליד המראה הנורא.
זה היה שומר הראש שלו.
שריונו היה מרוקן למחצה, מרוסק כאילו מישהו פיצח אותו, מוטל
בתוך שלולית של נוזל בוהק. עיסה של בשר לבנבן נטפה מבין
השרידים.
הקיסר הסרטני רכן ליד השלולית ונגע בה בצבתו. "שמן!" הוא קרא
בזעם. "הם שפכו עליו שמן רותח!!!"
עמדתי מאחוריו, חשה אותו מתאבל ושותקת. זה לא כל מה שהם עשו,
מי שלא יהיו. המחריד מכל היה שהם א-כ-ל-ו אותו. הרגשתי אותו
לוחש שהוא רוצה להיות לבד. התחלתי להתרחק משם, משאירה אותו
עומד שם ככתם כהה על רקע הים האפל.



למחרת בבוקר המפקד כינס ישיבת חירום דחופה כדי לדון בהשלכות
המקרה, אבל אני יצאתי אל מגורי הקיסר. שיערתי שהוא לא יגיע אל
אולם הדיונים, אחרי מה שקרה. הלכתי על החוף ומשהו בנוף היה
שונה. לא יכולתי להסביר לעצמי מה בדיוק.
כשהגעתי אל המגורים לא מצאתי את הקיסר. רק תיבה קטנה מונחת
בפינה שבה ישבנו. לקחתי את התיבה ומיהרתי אל אולם הדיונים,
מקווה שטעיתי והוא בכל זאת שם. נכנסתי במרוצה אל האולם ומצאתי
סביב השולחן את המפקד ועוד אנשים רבים וחשובים. הם היו חיוורים
כמו פנינים.
"אני לא מאמין שהם עשו את כל זה בלילה אחד!" אמר מישהו.
"תאמין, מקס." אמר המפקד, "בדקנו היטב לאורך כל החופים. שלחנו
צוללנים. הים ריק."
"ריק לגמרי?"
"לא, לא." ענה המפקד. "כמה דגים, אצות. אלמוגים. כל אלה שם.
אבל אין סרטנים. גם לא תמנונים או צדפות. נעלמו כאילו בלעה
אותם אדמת הים".
שתיקה.

יצאתי. הלכתי על החוף. הפעלתי את כל כוחי אך התיבה סירבה
להיפתח. התיישבתי על סלע על שפת המים וחשבתי בגעגועים על הקיסר
העליון של החוף הצפוני.
כאב. דמעה כבדה, מלוחה כמו הים, זלגה על לחיי, נשרה על
אצבעותיי ונטפה על התיבה הקטנה. חריקה חרישית סדקה את התיבה,
סדק זעיר, בלתי נראה כמעט. התכופפתי, שלחתי את ידי, אוספת בכף
ידי ממי הים הרועדים ואז שפכתי אותם על התיבה.
התיבה נשטפה במים, נרעדה, ואז, במקום להיפתח, התקפלה לתוך עצמה
למעין מסיכה.
והמסיכה הייתה בדמותי. ואני שלחתי אצבע רועדת אל לחיה של דמותי
ופניי שבמסיכה נשטפו באור והתממשו לבשר ודם ודמותי מחייכת
אליי. ויד נוצרה מתוך הריק, ונשלחה לכיווני.
ואני ליטפתי את שפתיה והרגשתי רטט על שפתיי שלי.
ועיניי נעצמו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
איזהו התלמיד?
המחרבן על
מורו...


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/10/00 5:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיצי המיתולוגית

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה