הזייה ממושכת זו של החיים
ותיכף היא נגמרת
זה כבר יותר משבועיים שהרגש הזה זר לי
ומאז שהוא לא פה
הכל השתנה בי.

הזיות ממושכות, חלומות בלתי פוסקים
שהוא קם לתחייה, שהוא פה לצידי
אני מלטפת את ראשו, הוא מביט בי בתמימותו
ואז החלום נגמר
והוא נעלם.

לא להרגיש כאב
אבל לדעת שהוא שם
מודחק ועצור, כאילו נעלם
ואיש לא רואה, משהו פה שונה
שומדבר כבר לא יהיה אותו דבר
ואני ממשיכה בשלי, איכשהו
כי אומרים שההצגה חייבת להימשך
גם בלי אלו שכבר אינם..

אני לא מרגישה את הכאב
אבל אני יודעת שהוא שם
רק דימעה או שתיים בלילות
כשאני מתעוררת מסיוטים ולא מחלומות
ואז בפנים כמו חלול
כי משהו חסר שם
משהו שכבר לא ישוב
מישהו שכבר לא כאן.