[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אביב דותן
/
אוכלת את עצמי מבפנים

כמו בכל בוקר, גם באותו היום זרחה השמש על חלוני נטול
הווילון.
"חבל", כולם היו אומרים לי, "שימי לך וילון על החלון, חבל
שסתם תתעוררי מוקדם בבוקר מהאור החזק של השמש". אבל לא היה לי
אכפת, גם ככה הייתי מתעוררת.
גם באותו היום התעוררתי, לא מאוחר מדי, ושוב לא היה לי ברור
אם התעוררתי מאור השמש או שמא הרגשתי ערנית מספיק בשביל
להתחיל את יומי. כמו תמיד מצאתי את עצמי שוכבת על הבטן עם
הראש קבור בכרית הרכה, שכל כך כיף לשקוע בה בכל לילה מחדש.
קמתי מהמיטה באיטיות והרגשתי את הבחילה מהשוקולד שאכלתי אתמול
בלילה. למי ששאל אותי אמרתי שכואבת לי הבטן, לאחרים באמת
הגדרתי את זה בתור בחילה, אבל האמת היא שזה לא היה בדיוק ככה.
זה לא שלא הרגשתי משהו, אבל לא הייתי בטוחה שזה פיזי. הבטן
שלי הייתה נפוחה, וזה הציק לי ברמה שלא יכולתי לתאר ולכן
ניסיתי כל הזמן להכניס אותה פנימה. נעמדתי מול המראה והרמתי
מעט את החולצה, עמדתי בפרופיל וניסיתי לראות אם הבטן שלי
שטוחה או שמא היא נפוחה ועגלגלה כמו שאני מרגישה אותה. זה לא
היה כזה נורא, אבל ההרגשה נשארה.
זה אכן לא היה פיזי. לא באמת כאבה לי הבטן, ולא הייתה לי
בחילה, אלו היו רק רגשות אשם. רגשות אשם על זה שאכלתי.
בזמן שירדתי למטה לשירותים, מקווה שקצת פיפי יוריד לי את
הנפיחות מהבטן, או אפילו קצת קקי שיסלק את תחושת הכבדות,
ניסיתי לחשוב על איך אני מכפרת על האוכל שאכלתי אתמול בלילה.
"אסור לי להשמין", אמרתי לעצמי בנחרצות, "הבטן שלי כבר מתנפחת
מיום ליום, התחת שלי גדל ונהיו לי גם 'צ'אביז'." בזמן שישבתי
על האסלה בשירותים והסתכלתי למטה, עיניי נתקלו בעיתון שהיה
שרוע על הרצפה, והיה פתוח בכתבה שנעשתה על נינט. "היא כל כך
רזה", חשבתי לעצמי, "ממש נראית טוב, הלוואי שיכולתי להיראות
כמוה". בעיתון היו כתובים כל מיני דברים שהיא אמרה למי שראיין
אותה, בין היתר, שהיא רזתה בשביל עצמה, ולא בשביל אף אחד אחר,
היא אומרת שהיא לא נכנעה לתכתיבים של החברה ופשוט עשתה מה
שעשה לה טוב. "זה כל כך נכון", חשבתי לעצמי, וניסיתי לחשוב על
מה שיעשה לי טוב, המחשבה הזאת גרמה לי לצאת מהבית מבלי להכין
לעצמי סנדביץ' לארוחת הבוקר.





סגרתי את הדלת ויצאתי אל הרחוב. השמש החמה, שמקודם האירה עליי
מבעד לחלון כעת שלחה לעברי את קרניה החמות וגרמה לי להזיע. כל
כך שנאתי להזיע, זה גרם לי להרגיש מגעילה, ולחוש לא בנוח
להתקרב לאנשים שמא לא ירצו בקרבתי.
עליתי על האוטובוס ונסעתי לאופיר, החברה הכי טובה שלי.
כבר אתמול קבעתי איתה שאבוא אליה בבוקר ואשאר אצלה עד אחרי
הצהריים, כי כבר הרבה מאוד זמן שלא יצא לנו לשבת לדבר.
הגעתי אליה והיא חיבקה אותי חזק חזק. "רק שלא תרגיש שהשמנתי",
חשבתי לעצמי, וקיוויתי שהאוכל שאכלתי אתמול בלילה לא הבליט
יותר מדי שומנים בגופי. "את רעבה? את רוצה לאכול משהו?" היא
שאלה אותי כמו בכל פעם שבאתי אליה. הרגשתי את קולות הקרקורים
אשר בקעו מבטני והשתדלתי להסתיר אותם. "לא, אכלתי בבית",
שיקרתי. "אפילו די הרבה", הוספתי, "לא נראה לי שאני אהיה רעבה
בשעות הקרובות". קיוויתי שהאמירה הזאת תספיק בשביל שאופיר לא
תציע לי אוכל לאורך כל השהות שלי בביתה, אבל זה לא עבד. בשעה
4 בערך, שעה לפני שתכננתי ללכת, היא שוב שאלה אותי אם אני
רעבה. השאלה הזאת שוב הפנתה את תשומת לבי למה שהתחולל אצלי
בבטן. הרגשתי כאילו אני נאכלת מבפנים, נשרפת, כמו שמש אשר
נמצאת אצלי בקיבה וממיסה אותי מבפנים, הייתי רעבה ברמות שלא
יכולתי לתאר. "לא", אמרתי, ושמתי יד על הבטן בתקווה שהקולות
אשר בקעו ממנה לא נשמעים לאיש מלבדי, "אמרתי לך כבר קודם,
אכלתי ארוחת בוקר ממש גדולה, אני אוכל כבר לקראת הערב כשאני
אחזור הביתה", חייכתי, כי ידעתי שאם אני לא אחייך זה יסגיר
אותי. "שקרנית", היא אמרה, "את בטוח רעבה, אני מכירה את
התיאבון שלך, תפסיקי להיות כזאת ביישנית ופשוט תני לי להאכיל
אותך". צחקתי כדי שהיא לא תיעלב ואמרתי לה שאני לא מתביישת.
"די, נו, אופיר, את יודעת שאין לי בעיה גם להיכנס למטבח שלך
לבד ולקחת אוכל, אבל אני באמת באמת לא רעבה". אופיר משכה
בכתפיה במעין תנועה של "איך שאת רוצה" וויתרה.
חיוך של הצלחה עלה על פניי.





באוטובוס בדרך חזרה הביתה, הרגשתי קצת חלשה. אחרי הכל לא
אכלתי שום דבר באותו יום, ובסופו של דבר זה משפיע. אמנם יום
אחד זה כלום, הרי כבר היו לי תקופות שלא אכלתי שבוע ולא קרה
לי שום דבר, אף פעם לא התעלפתי והדבר הכי חמור שקרה לי זה
שנהייתי קצת חולה, לאיזה יום או יומיים. אז לא פחדתי.
הגעתי הביתה ועוד לפני שפתחתי את דלת הכניסה התחילו לצאת
מהבית ריחות של בישולים. כהרגלי נכנסתי למטבח ובדקתי מה מתבשל
בסירים. חייכתי לנוכח העובדה שהסירים היו מלאים במאכלים
האהובים עליי: מרק, אורז, קוסקוס, אפונה וכו'. אחרי כמה שניות
החיוך ירד לי מהפנים. "אסור", אמרתי לעצמי בנחישות והלכתי
לחדר.
הזמן חרפן אותי, ידעתי שאם אני רוצה להעביר את המשך היום בלי
לאכול אני צריכה למצוא משהו שיעסיק אותי, אחרת אני אשבר,
ואסור.
שכבתי על המיטה, שוב על הבטן, כדי לא להרגיש את הבטן המתכווצת
ולוחצת מרוב רעב. היה משהו מאוד מספק בתחושה הזאת, משהו שקשה
להסביר. הרגשתי כל יכולה, ממש כאילו אין דבר אשר הוא יותר חזק
ממני, כי אני מתגברת על הצורך האנושי הגדול ביותר - מזון.
אחרי בערך חצי שעה אמא נכנסה לחדר וקראה לי לבוא לאכול.
השקרים התרוצצו לי בראש, וניסיתי למצוא את הטוב מכולם.
"ממש כואבת לי הבטן", אמרתי בקול מסכן, "הייתי אצל אופיר
והכנו ממש הרבה פנקייקים עם המון סירופ שוקולד, וזה ממש עשה
לי בחילה, אני לא רעבה." אמא הסתכלה עליי ואמרה לי שאני חייבת
לאכול, אפילו אם זה קצת, אז הרגעתי אותה ואמרתי לה שאני לא
מתכוונת לא לאכול אבל אני חייבת להירגע קודם מה'חפלה' הקטנה
שארגנו. לבסוף אמא ויתרה אחרי שהבטחתי לה שאוכל משהו אחרי
שתעבור לי הבחילה. היא יצאה מהחדר, סגרה אחריה את הדלת ואני
קברתי את ראשי בכרית הרכה. נרדמתי מאוד מהר.
חלמתי שאני כלואה בצינוק, ויש לי אזיקים על הידיים. ניסיתי
בכוח להשתחרר אבל הם היו ממש הדוקים, וזה כאב. הרבה אנשים
הסתובבו מסביבי וניסיתי לקרוא לעזרה, אבל לאף אחד לא היו
המפתחות לשרשרת שכבלה אותי. אחרי הרבה מאוד זמן שישבתי שם
כבולה באזיקים עבר איזה זקן אחד שאמר לי בשקט שהמפתחות נמצאים
אצלי בכיס, יותר מזה הוא לא הרחיב במילים, הוא אפילו לא ניסה
לעזור לי להוציא אותם מהכיס ולפתוח את האזיקים. "איך לעזאזל
הוא חשב שאצליח להגיע לכיס האחורי של המכנסיים שלי ולהוציא את
המפתחות כשהידיים שלי כבולות באזיקים?!". הוא התחיל להתקדם
לעבר המדרגות של הצינוק, ואני צעקתי לו שיחזור. שיחזור ויעזור
לי, אבל זה לא עזר. צעקתי וצעקתי וצעקתי עד שלבסוף התעוררתי.
הייתי מזיעה כולי, דבר שעורר בי חלחלה. הקמתי את עצמי מהר
מהמיטה כדי לטבול את עצמי במשך שעות באמבטיה ולטהר עצמי
מהזוהמה. ראיתי שחור בעיניים, וקפאתי לרגע, אבל לא פחדתי
באמת, הרי ידעתי שלא יקרה לי כלום.





זה נמשך ככה כמה ימים, עד שהרגשתי את בטני מתכווצת לאט לאט,
אפילו ה"צ'אביז" כבר נעלמו כמעט לגמרי.
באחד מן הימים התעוררתי בבוקר וקמתי מהר מהמיטה, שוב גווני
השחור השתלטו לי על העיניים. חיכיתי לרגע שבו הכל יתבהר, צבעי
השחור ייעלמו ואמשיך ביומי, אבל זה לא קרה, הפעם באמת
התעלפתי.
אבל אני לא מפחדת, לא באמת. אני יודעת שלא יקרה לי כלום, וגם
אם כן, אז אתם יודעים מה? זה לא משנה, כי אני הרגתי את עצמי
עוד הרבה לפני.





10.9.06
ולמי ששואל את עצמו, אני אחסוך ואומר, מאוד בכנות, ולא בקלות.
כן, כתבתי את זה על עצמי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מי שקרא את
הסלוגן הזה ולא
הבין אותו שינסה
לקרוא אותו עוד
פעם ואולי אז
הוא יבין.


תרומה לבמה




בבמה מאז 31/10/06 14:57
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אביב דותן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה