כשביקשתי שיוגב יחזור, ידעתי עמוק בפנים שמישהו לא יחזור, רק
בגלל שהוא כן. הרי יש מספר מסוים של אנשים שחוזרים מהצבא,
ומספר מסוים של אנשים שנשארים בצבא לנצח, אנשים שלעד יישארו
חיילים מחייכים.
בניגוד לכל אידיאל בסיסי שלי, ביקשתי שיוגב לא יהיה קרבי. ככה
הוא בטוח יישאר. לא היה אכפת לי מי ילך במקומו, העיקר שמישהו
ילך, ויוגב לא. העיקר שהאדם הכי חשוב לי על פני כדור הארץ
יחזור הביתה בשלום.
והוא התנגד. הלך להיות קרבי. נלחם לו בעזה. אני? קיבלתי
התמוטטות עצבים. כל היום זורמות ידיעות על קרבות ופצועים
והרוגים, ויוגב שם. לחצים אף פעם לא היו הצד החזק שלי, במיוחד
לא לחצים מהסוג הזה, מהסוג הקטלני.
כל ניצוץ פטריוטי שהיה בי נעלם. נאומים שלמים הייתי נואמת, לכל
מי שרק היה מוכן לשמוע, על שלום ואהבה ופציפיזם. פתאום אין ארץ
ישראל השלמה. פתאום אין טרנספר ומיגור הטרור בכוח. יש רק יוגב.
ויוגב צריך להיות בבית.
התפללתי לאלוהים כל פעם שרק יכולתי, ותמיד ביקשתי שיוגב יחזור.
שמישהו אחר ילך, אבל שיוגב יחזור. נאומים חוצבי להבות על לתת
כל אשר אנו יכולים לתת, כולל חיי אדם, התחלפו להם בתחינות
נואשות וערמות טישו על שולחן הקפה, כל פעם שהודיעו בחדשות על
אירוע עם  נפגעים בעזה.
והימים עברו להם, וההיתקלויות בעזה לא נפסקו. כדורי הרגעה הפכו
לחלק קבוע מהתפריט היומי שלי, והאח הקטן שלי, המשפחה היחידה
שלי, עדיין שם. נלחם. נותן את כולו בשביל מלחמה על הארץ שלנו.
נלחם בשביל האידיאלים שאני איבדתי, בגללו.

הקול הסמכותי מהרדיו הודיע על עוד התקלות בעזה, ואני נחתתי
בכבדות על הספה, מנסה לא לחשוב על הגרוע מכל. ואיך אפשר לא
לחשוב על הגרוע מכל, כשהאח הקטן שלך נמצא בעזה, ומודיעים שיש
הרוגים ופצועים?
כוס מים נגמעת לה, יחד עם כדור הרגעה נוסף, ואין סימן חיים
מיוגב, שבדרך כלל היה מתקשר אחרי כל התקלות, להודיע שהוא בריא
ושלם, תודה לאל.
שעה עוברת, ועוד שעה.
כוס מים.
כדור.
קצת אוכל.
כוס מים.
כדור.
נופלת לרצפה, ומתנחמת בעובדה שהרצפה היא המקום הנמוך ביותר
שאני מסוגלת להגיע אליו.
השעות הכי קשות בחיים שלי עברו עליי באותו יום. אפילו יותר
קשות מהשעות בבית חולים, אחרי התאונה. יותר קשות מהלוויה של
אבא ואימא. מהשיקום הארוך והכואב. כי אז לפחות ידעתי מה מצפה
לי, ובאותן שעות של צפייה הדבר היחיד שידעתי הוא שיש הרוגים.
ואין סימן חיים מיוגב.
ניסיתי לקום, והצלחתי, למרבה ההפתעה.
הלכתי לאיטי למטבח, וניסיתי למצוא תירוצים שונים לסיבה שבגללה
יוגב לא מתקשר. אולי הוא במארב, ולא יכול להתקשר? אולי... אולי
הוא בבי"ח, לא מוכן לזוז ממיטתו של חבר טוב? בטח הוא ישן, שפוך
מעייפות אחרי הקרב. או אולי נפגע קל מרסיס של כדור, ועוד שעה
יופיע בדלת עם חיוך על הפנים ותחבושת על היד, ויגיד "שרי, אני
בבית".
רק על שתי האפשרויות הנוראיות ביותר לא הייתי מוכנה לחשוב.
פציעה קשה. מוות. את שתי האופציות האלו מחקתי מהמוח שלי. כי
יוגב לא ילך. ליוגב אסור ללכת. מישהו אחר ילך במקום יוגב,
נכון?



התיישבתי על אחד הכיסאות, והתעסקתי לי באכילת אורז, במקום
במחשבות על יוגב.
דלת נפתחה. "שרי, אני בבית" אמר קול עייף, ואני זינקתי בכוחות
מחודשים מהכסא, רצתי ליוגב. "התגעגעתי אח קטן" לחשתי וחיבקתי
אותו בעוצמה.
"גם אני, אחות גדולה." הוא הרחיק אותי מעליו, והוריד את הקיטבג
המאובק שלו.
שערו מבולגן, מדיו קרועים ועל זרועו הימנית ישנה תחבושת לבנה
וגדולה.
"אתה בסדר?" שאלתי בדאגה, והוא הנהן. "זה כלום. רק רסיס קטן.
היד תחלים עוד ארבעה ימים, ובינתיים אני בבית."

שמחתי. כל כך שמחתי. יוגב שלי בבית. יוגב שלי חזר. העובדה
שמישהו הלך, אולי במקומו, לא הפריעה לי. העיקר שאני הייתי
מאושרת, שאני הייתי איתו. עם האח הקטן שלי, האיש היחיד שיכלתי
להגיד באמת ובתמים שאהבתי.

יומיים עברו, ויוגב התחיל להרגיש לא בנוח על כך שהוא בבית,
בעוד הפלוגה שלו נלחמת. אני דווקא הרגשתי עם זה בסדר גמור. הרי
יוגב לא נלחם. יוגב לא יכול ללכת. מצב אידיאלי, לא?
"אני רוצה לחזור" הוא אמר לי. "לא יכול לדעת שהם נלחמים, ואני
יושב כמו פרזיט בבית, ואת מגישה לי אוכל".
משפט נוסף שהוא רצה להגיד נבלע בתוך כרית שעפה היישר לתוך
פרצופו. הוא העיף עליי כרית אחרת. ואני העפתי אותה חזרה עליו.
בדיוק כמו שהיינו עושים כשהיינו ילדים.
בערב,מודיעים על התקלות נוספת בעזה. הרוגים.
צלצול דלת קטע את הישיבה הדואגת של שנינו מול מסך הטלוויזיה,
ויוגב ניגש לפתוח את הדלת. מלמולים נשמעו, ולאחר מכן יוגב חזר
חיוור לסלון.
"גילי. הלך." הוא התיישב, ואני הבאתי לו כוס מים. המחשבה
היחידה שהייתה לי בראש היא "העיקר שיוגב לא הלך. העיקר שיוגב
כאן. הוא חזר, וזה מה שחשוב."

בתום השבעה של גילי, יוגב חזר הביתה עם בחורה נמוכת קומה. "זאת
סיגל" הוא הציג אותה. "היא הייתה חברה של גילי. הוא ביקש שאני
שאמור עלייה, אז זה מה שאני מתכוון לעשות." חייכתי בנימוס והוא
התחיל לדבר עם הבחורה. להסביר לה שאני אחותו הגדולה, ושאנחנו
בטח נסתדר, כי אני אדם נפלא.
באותו שנייה ידעתי שיוגב לא יישאר שלי לנצח. שהבחורה הזאת,
הסיגל הזאת, תיקח לי אותו. להעיף אותה מהבית אי אפשר. הרי יוגב
הבטיח לגילי לשמור על סיגל, ובגלל שיוגב בצבא, אני אשמור
עלייה. זה היה ברור לכולם, ולי לא הייתה ברירה אלא לשתף פעולה
עם העדר, להשאיר את סיגל בבית. לתת לה לקחת לי את יוגב.

דרך הפעולה נראתה לי ברורה בצורה שאפילו הפחידה אותי בהתחלה.
אבל התגברתי על זה.
גם על ייסורי המצפון בעקבות הידיעה שאני הולכת להפטר ממנה,
התגברתי. התעלמתי מ"אל תרצח", והעדפתי להתמקד ביוגב. אך ורק
ביוגב.
זו לא הייתה בעיה להוסיף רעל עכברים לאוכל של סיגל.
כל יום היא נחלשה. כל יום היא נהייתה יותר ויותר חולנית
וחיוורת. עד שיום אחד לא קמה בבוקר מהמיטה.
התנהגתי כמו האחות הטובה והתמימה. הגשתי לה תה למיטה. תה עם
רעל עכברים.
היא מתה אחרי שלושה ימים במיטה, שלושה ימים בהם ניסיתי לשכנע
אותה, וגם הצלחתי, שסך הכול יש לה שפעת קלה, והיא תחלים מיד.
המשטרה לא עלתה עליי, אתם יודעים. גם יוגב לא יודע.
באבו כביר, הם לא הצליחו להבין למה סיגל, הבחורה הבריאה
והלבבית הזו מתה אחרי משהו שכל תסמיניו הראו שפעת קלה.

ייסורי מצפון אין לי. העיקר שיוגב איתי. אם מישהו היה מגלה,
והוא היה נלקח ממני, אז הם היו באים. ייסורים על כך שהתוכנית
שלי נכשלה, והוא לא לידי.
המקום שלו איתי, וזה ברור לכולם, אני מקווה. עם אחותו הגדולה,
זו שעברה שבעה מדורי גיהינום אחרי תאונת דרכים, בשביל שתוכל
להתרוצץ איתו ברחובות העיר, במשחק תופסת סוער.
הוא לא ילך ממני, אתם שומעים, הוא לא ילך.
שמישהו אחר ילך.
גילי הלך בשבילו. וכך גם סיגל, ככל הנראה. אבל הוא? לא, לא.
הוא לא ילך.
המאזן יישמר, וחיילים ילכו לצבא וחלקם לא יחזרו, והוא יחזור.