[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







סווטי דון
/
גולני

היא נשכבה על המיטה. מבט אבוד בעיניה גרם לזיו להיות עוד יותר
מבולבל.
"אתה פשוט לא מבין", היא הפטירה, לא קולטת שהוא מבין את המצב
הרבה יותר טוב ממנה. היא הייתה כמו אחות בשבילו, אפילו יותר
מאחות. מגיל חצי שנה הם חיו באותו בית, נשמות תאומות, חברים
לנצח. זיו לא קיבל אף החלטה בלי אישורה, וכך גם היא - רצה
אליו עם כל בעיה, כל דבר קטן שהציק לה.
מבט קשה ננעץ בה, והיא מיהרה להסביר: "אני לא מסוגלת לקחת
אחריות על חיים של מישהו אחר. ומה אם תמות לי שם, בעזה, או
בג'נין, או באלוהים-יודע-איפה-תוצב!"
"את זה שאת לא מסוגלת לקבוע לי את העתיד אני מבין, אבל... אני
לא מסוגל לקבוע לעצמי. מה אם... מה אם ההחלטה שלי עכשיו,
ההחלטה שאמורה להיות כל-כך פשוטה, תהיה ההחלטה הרצינית
האחרונה שלי?"
היא התיישבה במיטה במהירות עצומה, מביטה בו במבט אומלל. "אז
עכשיו אני אמורה לקבוע לך אם אתה תחיה או תמות?" זיו התיישב
לידה וחיבק אותה. "סיגי שלי, את לא מבינה שאני לא אמות? אני
פשוט לא. איך אני אמות ואשאיר אותך כאן לבד?"
הדממה הדקה הופרה כשדודה שרה פתחה את הדלת בלי לדפוק עליה,
כרגיל. "שמעתם מה קרה? כרמל בוגדת בבעלה..." היא אמרה ונכנסה
לחדר, לא מבינה שהיא מפריעה לשיחה ממש חשובה. "זה לא משהו חדש
אימא", הפטיר זיו בקול חסר סבלנות. "יש לה מאהב חדש. בן 20!"
דודה שרה המשיכה בהתלהבות. ההתלהבות שלה צנחה כשהיא הבחינה
שזיו וסיגי לא משתפים איתה פעולה. "אני מפריעה, נכון?" היא
שאלה באי-נוחות, ונענתה ב'כן' חלוש של סיגי. "אז... אז אני
אלך... ארוחת הערב תהיה מוכנה בשמונה", היא אמרה ומיהרה לצאת
מהחדר.
"איפה היינו?" שאל זיו וקם מהמיטה, הולך להסתכל בחלון, לראות
את הנוף ההררי שנשקף ממנו. היא קמה ונעמדה לצידו. "לא זוכרת",
היא אמרה, ולשניהם היה ברור שהיא, בדיוק כמוהו, זוכרת. אחרי
מספר דקות של שקט זיו אמר: "בזה שאני לא אמות כי אני לא רוצה
לעזוב אותך."
"ברור שאתה לא תמות", היא אמרה בתקיפות. "הנה..." היא הורידה
שרשרת כסף דקה, בעלת תליון בצורת מלאך קטנטן ושמנמן תלוי
עליה, מצווארה וניסתה לענוד לו אותה, אבל הוא התנגד.
"זה היה של אימא שלך", הוא מחה. "זה שמר עליה, ועכשיו זה
ישמור עליך." הוא רצה להגיד עוד כמה מילים, להזכיר לה שאימא
שלה נהרגה בתאונת דרכים, אבל אז הוא נזכר שזה קרה ביום היחיד
שהיא לא לבשה את השרשרת. "ומי ישמור עלייך?" הוא לחש לה. "אני
לא צריכה אף שרשרת שתשמור עליי יותר", היא אמרה בביטחון
מזויף, "עם בן-דוד ששומר עליי בצבא, אני לא צריכה שום הגנה
נוספת!" לפני שזיו הספיק להתנגד, היא ענדה לו את השרשרת.
אוגוסט. לילה חם ומהביל. היא שוכבת במיטה שלה, מנסה לחשוב איך
החיים שלה היו נראים אם היא הייתה נותנת לזיו עצה אחרת. אם
היא הייתה אומרת לו ללכת להיות ג'ובניק בקריה, ולא חייל
בגולני. בטח הוא היה עכשיו לידה, רוקד איתה באיזה מועדון
בת"א. מבריח את הבחורים שהתחילו איתה, אבל מסתלק מהשטח כשהיא
רצתה להתחיל עם מישהו. סיגי עוצמת עיניים. נזכרת שזיו עושה
בדיוק את מה שהיא תעשה עוד חודשיים. לוחם. משרת את המדינה
שלו. היא תהיה במג"ב, והוא בגולני. ולפעמים, בימי שבת
בצהריים, כששניהם יהיו בבית, הם ישבו במרפסת על הנדנדה,
ויחלקו חוויות מהצבא.
דפיקה חזקה גורמת לה לקפוץ בבהלה במיטה ולרוץ במורד המדרגות
לפתוח את הדלת, אפילו בלי לצעוק "רגע!" בשביל לעצור ליד המראה
ולוודא שהיא לא נראית כאילו היא רק התעוררה. דודה שרה מגיעה
לדלת לפניה. נשמעים דיבורים חלושים, וסיגי מגיעה בדיוק בזמן
בשביל לראות את דודה שרה מתעלפת, ואת שלושת הקצינים שעומדים
בדלת מביטים בה במבט מצטער.
"ועכשיו, כשאתה לא כאן, אני מסתכלת קדימה, ואני לא רואה עתיד.
את הכול תכננו ביחד - את הטיול מסביב לעולם אחרי הצבא, את שני
הבתים בקיבוץ ששנינו נרכוש, אחד ליד השני, עם חצר משותפת שבה
הילדים שלך ושלי ישחקו בה. אני לא יכולה לחשוב על החיים
בלעדיך. בלי לשמוע את הצחוק המדבק שלך, שלא משנה כמה עצובה
אני - הוא תמיד גרם לי לצחוק יחד איתך. בלי לראות את החיוך
המקסים שלך, שהמיס את הלב של כל מי שראה אותו. בלי להקשיב
לאחת הבדיחות שלך, שגם בפעם המיליון ואחת שאתה מספר אותן, הן
עדיין מצחיקות. בלי ללכת איתך למסיבות, בלי לנסוע איתך
להופעות, בלי... בלי החבר הכי טוב שלי.
ועכשיו, כשאתה לא כאן, אני מסתכלת על העבר שלנו. על כל השעות
שבילינו יחד, על כל הדברים שעשינו. הטיולים, הסרטים, הכול.
לפחות הזיכרון המתוק הזה של החבר הכי טוב שלי, נשאר.
אני לא בוכה רק עליך, אני בוכה גם עליי. כי אני צריכה עכשיו
לחיות בלעדיך."
היא מתרחקת מהמיקרופון. מנסה להגיע לדודה שרה, להחזיק בה.
סיגי מבינה שהיא לא היחידה שכואבת, לא היחידה שאיבדה מישהו
יקר וקרוב. גם דודה שרה נמצאת במצב הזה, גם לה קשה וגם לה
כואב. היא מגיעה אליה בקושי רב, מחבקת אותה ובוכה על כתפה.
"אני מצטערת דודה שרה. אני מצטערת", היא משחררת את החיבוק,
"לא הייתי צריכה להגיד לו ללכת לגולני." היא לוחשת ומתעלפת.
היא מקמטת עוד דף, וזורקת אותו לפח. כמו בפעמים הקודמות, היא
לא קולעת. סיגי לא מצליחה להתנסח, לא מוצאת את המילים למכתב
ההתאבדות שלה. איך היא תוכל להסביר לעולם, או לפחות למי שיקרא
את המכתב, שהיא מתאבדת בשביל להיות למעלה, בשמיים, עם זיו
שלה? איך מישהו יוכל להבין שהיא לא מסוגלת לחיות עם החלל
העצום הזה שנשאר לה בלב?
בסופו של דבר, היא כותבת את כל מה שעובר לה בראש. הדף מלא
במשפטים קטועים, לא ברורים לעתים, אך המסר הוא ברור - זיו לא
כאן, ובגלל זה היא לא יכולה להיות כאן.
בדרך למטבח, היא שומעת קול.
"סיגי, סיגי שלי. את יודעת שאת עושה את המעשה הנכון, בקרוב
תהיי איתי, כמו פעם."
"זיו? זיו, זה אתה? אתה באמת מחכה לי למעלה?" היא מתקרבת יותר
ויותר לארון התרופות.
"כן, סיגי שלי, אני מחכה. בואי!" קולו נחלש והיא מתחילה לצעוק
"לאן אתה הולך? תחזור..." לא אכפת לה שהיא צועקת. היא לבד
בבית, והשכן היחיד שהיה להם עזב מזמן.
"אני לא יכול להישאר, אבל אני מחכה לך, מבטיח."
היא פותחת בבטחה את ארון התרופות. מוציאה את הכול, ומתחילה
לבלוע. גלולה אחר גלולה.
אחות במדים לבנים מסיטה את הווילונות. אולי אור השמש יעיר את
הילדה האומללה, היא חושבת, ומביטה בפניה היפות של הילדה
הישנה.
לפתע עיניים נפקחות, וקול חלש שואל "אני... אני בגן עדן
עכשיו?"
האחות מחייכת. "לא, סיגי, את בבי"ח. בקרוב ייכנס הרופא בשביל
לבדוק אותך. אבל בינתיים, אני אקרא לדודה שלך, בסדר חמודה?"
היא לא מחכה לתשובה ויוצאת מהחדר.
דודה שרה נכנסת ומנשקת את סיגי. "בואי... בואי נשכח מכל
הסיפור הזה, טוב? בואי נדמיין שכל זה לא קרה, ואת סתם מחלימה
משפעת שהסתבכה טיפה. טוב, מתוקה?" היא לא מחכה לתשובה ומוסיפה
"רק... רק רציתי להביא לך את זה. מצאתי את זה לידך אחרי...
אחרי..." דודה שרה לא מסוגלת לסיים את המשפט, ובעיניים שטופות
דמעות היא מושיטה לסיגי שרשרת כסף דקה עם תליון של מלאך קטנטן
ושמנמן, ומתחילה לדבר על דודה כרמל, שכרגיל בוגדת בבעלה,
וכולם יודעים את זה, חוץ ממנו.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
קולנו דיסלכטים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/10/06 11:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סווטי דון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה