את לקחת את ידי,
את הראית לי איך,
את אמרת לנצח אהיה חברך.
זה נכון.

אני לקחתי את מילותייך
ואני האמנתי,
בכל דבר
שאת אמרת לי.
זה נכון.

אם מישהו היה אומר,
בעוד שלוש שנים
הכול יהיה אחר,
הייתי נעמד
ומכניס להם אגרוף לפנים
כי הם כולם טועים,
כי אני יודע יותר טוב איך,
כי את אמרת לנצח אהיה חברך,
כן לנצח! אבל,
מי ידע?

זוכרת היינו תמימים?
וכל כך משוכנעים שלנצח נצחים?
אוי לא...

הלוואי ויכולתי לגעת בך שוב,
הלוואי ויכולתי להגיד לך
שהכול היה חשוב,
הייתי נותן הכול.

כשאמרו ספור את הברכות שלך עכשיו!
לפני שכולם נעלמים,
אני מניח שאני פשוט לא ידעתי איך,
כי חשבתי שהם טועים.
אך התברר,
שהם ידעו יותר, איך.
עדיין את אמרת לנצח אהיה חברך,
כן לנצח! אבל,
מי ידע?

אשמור אותך נעולה בתוך זכרוני,
עד שתפגשי אותי,
לא אשכח אותך עד יום מותי.
מה קרה לנו?

אם מישהו היה אומר,
בעוד שלוש שנים
הכול יהיה אחר,
הייתי נעמד
ומכניס להם אגרוף לפנים
כי הם כולם טועים.
הנשיקה האחרונה,
הכול בגללה,
אשמור לי אותה.

אך הזמן מקשה עלי,
הכול נעלם בפני,
אני אשמור
את זיכרונך
האם אני מופיע בחלומך?
יקרתי,
מי ידע?
יקרתי, אהובתי,
מי ידע? , מי ידע?