אני מעדיפה להיות למעלה. הרבה יותר נח. אני מרגישה שאני יותר
שולטת במה שקורה, במהירות, בזוית, ולעיתים אני אף גומרת מזה.
הבעיה היא שאני קצת גדולה. קצת כבדה. קצת... אתם יודעים, ולגבר
שאיתי  נהיה קצת קשה. הוא חשב ליהנות והנה יש לו הרמת משקולות,
אליפות העולם, והוא בכלל לא ידע שהוא כזה. אחד או שניים כבר
נחנקו לי במהלך השנים, כשלא הקפדתי שלא לשבת להם על הפנים,
והיו פעמים שויתרתי על ההנאה האוראלית הזו, אבל לאחרונה, אחרי
שהבנתי שכל מי שאני לא אהיה איתי הוא פשוט גמד, הפסקתי לרחם
עליהם ולוותר לעצמי על ההנאות הקטנות של החיים, ומצידי שיחנקו.
שיחנקו במהלך הטיפוס, שיגיעו למקומות שהחמצן לא מגיע אליהם
ושיישארו בלי אוויר בסוף התהליך, שאני ארגיש שהם התאמצו. כי
גמדים, ובגמדים אני מתכוונת לכל גבר באשר הוא צריכים להתאמץ.
חוסר היכולת של הגבר הישראלי בפרט ושל גברים בכלל, להתמודד
עימנו, הנשים, הוא דבר ידוע ואין סיבה אמיתית להרחיב עליו את
הדיבור. אבל האימפוטנטיות הזו, המופגנת בעליל בכל אימת שגבר
פוגש אישה, הופך לשיתוק קטטוני בכל פעם שאני מתקרבת לאחד
הגמדים האלה. אני לא מדברת כמובן על העובדה שלעיתים לוקח ימים
ארוכים של נבירה במקומות שונים וסילוק אשפה זכרית עד שאת
מצליחה למצוא גמד שאפשר לנסות ליצור עימו קשר זה או אחר, אבל
כשאני כבר מוצאת גמד ראוי רמת ההשקעה בו וההכנה שלו הן כל כך
גבוהות, עד שלרוב אני תוהה אם בכלל המאמץ היה כדאי.  הגמדים
המעצבנים ביותר הם אלה שחושבים שאם את קרנפה לא קטנה זה אומר
שחיי המין שלך אינם בנמצא. מי שמכיר שמנות יודע שסקס הוא אחד
המניעים החזקים ביותר בשבילנו. גם ככה חם לנו, ואנחנו מזיעות
ומתנשמות בכבדות שעות רבות ביממה כך שהמעבר מסתם חום לסקס הוא
די קל. רב הגמדים שאני פוגשת יודעים לדבר הרבה. הרבה לדבר.
מילים יש להם וסיפורים שניתן לחשוב שהם המציאו את זה בעצמם.
אבל  כשאני כבר לוקחת גמד  שכזה למיטה הוא דבר ראשון נלחץ כי
הוא לא היה מעולם עם כל כך הרבה אישה  בבת אחת, אפילו כשהוא
עשה שלישייה. שנית הוא חושב שאני אהיה אסירת תודה על זה שמישהו
סוף סוף מסתכל עלי והוא תמיד נורא מופתע שאני באה בדרישות
והכוונות, ותעשה לי ככה ותיגע לי פה, וזה טוב וזה לא טוב
ונרדמת, לפעמים בלי שאני בכלל זוכרת שאולי גם הוא רוצה יחס.
אני לפחות משתדלת לרדת ממנו לפני שאני נרדמת, בשביל שהוא יוכל
ללכת ושאני לא אצטרך לראות אותו  כשאתעורר.


שמנה.