זה לא מכתב האשמה,זה רק בשביל שתדע.
השפתיים לא זזו מרוב בהלה, מהפחד,מהדמעה,
ולכן אני רושמת לך את כל מה שלא נאמר,
את כל מה שאמרת שאצלי נסתר.
אני מנסה להבין ולא מצליחה,
אמרת לי שאני מכירה את כל כולך.
אבל הינה,
אני בוכה.
תדע שאני לא מאשימה
שאם אני אומרת שונאת זה רק מאהבה.
אתה היית הראשון,
הראשון שאהבתי ואהב בחזרה,
הראשון שהקדשתי כל חיי וקיבלתי את התמורה,
הראשון שהתקשר רק לשמוע את קולי,
הראשון שלחש לי "בבקשה תשארי".
הריח, המגע, התחושה שלך נעלמים לאט לאט,
אבל הזכרונות בראשיי כל הזמן רצים,
נראה כמו איזה סרט עד שלמציאות מתעוררים.
חדשיים וחצי שנראו כמו שנה,
אבל שנינו ידענו שלא משנה מה, כל רגע היה למתנה.
בהתחלה כולם חשבו שהקשר לרעה,
אבל "מאמי שלי" הוכחנו להם אחרת,
ובבום זה השתנה.
שבוע אחד גרם לך לשכוח חדשיים שלמים,
או שמה שיקרתי לי כבר חודשים.
כל מילה שאי פעם הוצאת כל כך מפוקפקת,
כבר לא יודעת למה להאמין.
כבר יומיים שאני לא מפסיקה לבכות,
יומיים שאני מנסה להעסיק את עצמי כמה שיותר בשביל להימנע
מהמחשבה של לחשוב עלייך,
אבל על מי אני מנסה לעבוד?!
אתה כל הזמן בראש שלי,
אני מתחננת שתלך,
לא,לא כמו שהלכת שנפרדנו שראיתי אותך הולך ממני,מאיתנו.
אני מתחננת שאהבה שלי אלייך תפסיק,
כך שאני אוכל לוותר עלייך, להמשיך.
עכשיו הכל שונה הכל נראה שחור,
אתה לא בתמונה והחיים נראים כמו חור.
החיבוק שלך שחסר,
והעובדה שאתה לא רוצה שאני אשאר.
אני מרגישה כמו בן אדם מת שמסתובב בין החיים,
אני רוצה שכאב המוות יישחרר אותי מייסורי.
מהדמעות, מהכאב ראש, מהעצבים, מהתמטטויות,
ממך!
אני לא רוצה להתעורר ולהבין שנגמר,
אני רוצה שאתה תתעורר ותבין שמאוחר.
לא זה לא מכתב התאבדות,
זה מכתב תגובה,
לכל מה שלא הצלחתי להגיד וביקשת.