לכל אחד יש את הקרקעית שלו, ההרגשה שיותר נמוך מזה יהיה לו
קשה להגיע.
לי זה בא בצורה של דכאון חריף כזה.
אנשים שכותבים על הדיכאון של עצמם מונולוגים, מסוגלים מאוד
לשעמם, אז בחרתי לכתוב כאן על הרוק של החיים שלי - רוק
הקרקעית.
כשהייתי למטה רק מוזיקת הרוק, בשיא הווליום 'בלי או עם'
אוזניות, חיברה אותי דרך הקושי והטירוף האנושי של המוזיקאים
הגדולים לחבל שבו טיפסתי בשארית כוחותי במעלה הבור.
רוק בוטום זה משהו מיוחד, הוא לא היה סתם בקרקעית, הוא קפץ
אליה, היה באיזה טריפ של סמים ואופס לקרקעית ונשאר נכה ואז
"קם" והוציא את התקליט הכי טוב בעולם.
"שיר ים" שלו הוא השיר הכי טוב בעולם, השיר הכי מחזק בעולם,
הנותן תקוה שלכל דכאון "המכסה" שלו.
"השגעון שלך מתאים יפה לזה שלי.
הטירוף שלך מתאים במדויק לזה שלי, לטירוף שהוא רק שלי"
שורות אלה של רוברט וויט הפכו למנטרה והאמנתי בהן.
זה לא משנה ששנים לא מצאתי את השיגעון הזה שיתאים לי, אבל
האמנתי שהישות הזו קיימת אפילו בעולם הזה...
