אוף הגשם הזה. ושלג? מה פתאום יורד עכשיו שלג, הרי החורף
בקושי החל.
רטוב ורועד כולי הבטתי בפתותי השלג שהפשירו על מעילי וכעת
ניגרו ממני והותירו שלולית מביכה לרגליי. חסר לה שלא תגיע.
חסר לה. חיבקתי את עצמי והתכווצתי בחוסר נוחות במושבי, מביט
אל החיילים והחיילות במדים. כשאהיה גדול כמותם אסע גם אני
לבדי ברכבת לתל-אביב, לכסנתי מבט אל אבא, שחייך וליטף את ראשי
בחיבה. "עוד מעט נגיע", אמר, "הנה התחנה של הרצליה, אחר כך של
האוניברסיטה ואחר כך של 'הרכבת' ואחר כך..." עצרתי את נשימתי,
"ואחר כך נגיע לעזריאלי", ספר אבא את התחנות. מבטו חלף על
פניי והמשיך הלאה, חוצה את זכוכית החלון, חוצה את הנסיעה
ברכבת, חוצה את ההווה ונעלם. דווקא עכשיו מכל הרגעים, כשכמעט
מגיעים... "אבא?" ניסיתי להגיע אליו. "אבא, אתה חושב שהיא
תגיע?" ניסיתי לאחוז בו. אבא שתק. מה עכשיו? הרכבת עצרה בתחנת
האוניברסיטה וקבוצת נערים עליזה ירדה ממנה, כשתיקים תלויים
מכתפיהם. בטח סטודנטים.
מבטי נמשך אחריהם החוצה. השלג המשיך לרדת והצעירים מיהרו
להסתתר מהלבן לבן הזה, שעוד מעט יתערבב בבוץ שתחת מנעליהם.
'אוניברסיטה... הרכבת... עזריאלי'. הרכבת עצרה. "אבא הגענו.
הגענו", ניערתי את כתפו. אבא סובב אליי באיטיות את ראשו וזיק
הבהיק בעיניו הכבויות. "הגענו?" "כן, הגענו, בוא נרד לפני
שהרכבת תמשיך". התקדמנו אל היציאה, כשאבא לופת את זרועי
ורגליו מתנהלות כסהרוריות.
הבטתי באיש שלידי, שנראה כמו האבא שלי, אבל לא מתנהג כמו האבא
שלי ושוב לא ידעתי מי משגיח על מי.
נשטפנו למסדרון היציאה, מחכים בתורנו לאפשר למאבטח להציץ
לתרמיל הגב הקטן שאבא תלה על כתפו. כשהתעוררתי בבוקר הוא כבר
עמד ליד השיש במטבח, אורז בפלסטיק נצמד ארבע לחמניות "עם
גבינה צהובה, עם ריבה, שיהיה לנו מה לאכול", הכריז בגאווה.
חייכתי אליו כשמברשת השיניים עדיין תקועה בפי.
"בוא תשתה שוקו חם ואחר כך תתלבש. נשאר לי רק להתגלח ונוכל
לצאת לדרך", קרץ לי כמנצח.
נעלתי את הסניקרס האדומות, שקיבלתי במתנה ליום ההולדת. "תראה
מה סבתא קנתה לך", החביאה אמא חבילה עטופה מאחורי גבה. "בוא
תפתח את המתנה ונראה מה יש שם בפנים". אולי מכונית מירוץ בצבע
כסף עם שלט רחוק, כזה כמו שיש ליוני, שהדוד שלו הביא לו
מאמריקה? או לפחות תיבת אוצר, שבה אחביא את כל המטבעות שלי
וגם את הגולות הצבעוניות ואת הפתקים, שקיבלתי ממאיה ושאני לא
רוצה להראות לאף אחד?
פתחתי את החבילה בידיים רועדות מהתרגשות. זוג נעליים אדומות
גבוהות, עם שרוכים לבנים ארוכים, שכבו להם בתוך הקופסה. "איזה
יופי", שמחה אמא, "סניקרס אמיתיות! וגם כרטיס ברכה מצורף. הנה
תראה", היא שלפה מעטפה צבעונית מתוך הקופסה והגישה לי אותה.
ניסיתי לכבוש את אכזבתי למראה הנעליים ועוד בצבע אדום! פתחתי
את המעטפה והצצתי פנימה. "יוהו", קראתי בשמחה, "סבתא שלחה לי
גם כסף. עכשיו אוכל לקנות מתנה אמיתית!"
"לנכד הכי מתוק שלי", כתבה סבתא בכרטיס הברכה, "לא הייתי
בטוחה שהנעליים ימצאו חן בעיניך, אז הוספתי קצת כסף, שתוכל
לקנות לך גם צעצוע נחמד. אוהבת אותך מאוד, סבתא".
אבא עדיין החזיק בזרועי וביחד התקדמנו פנימה אל הקניון. אני
בדרך כלל סובל במקומות כאלו וכך גם הוא. מישהו דחף אותי
בעוברו ולא טרח לבקש סליחה. "פרא אדם", העיר אבא, "ככה זה בתל
אביב. אני לא מבין למה היא התעקשה שניפגש דווקא כאן". הבטתי
סביבי. נערה צעירה בשמלה קצרצרה פגשה את מבטי וחייכה לעברי.
חייכתי בחזרה ומצב רוחי החל משתפר. "צריך לחפש חנות ספרים של
'סטימצקי'," אמרתי, "אמא אמרה שתחכה לנו שם".
"אופייני לה. חנות ספרים. לא מספיק שהטביעה את הבית כולו
בספרים שלה, עכשיו היא מחפשת משהו חדש לקנות?" רטן אבא.
חייכתי לעצמי. כן, אמא שלי אוהבת ספרים. ממש אוהבת אותם. בכל
חודש היא קונה כמה ומבקשת מהמוכרת שתארוז לה אותם בעטיפת
מתנה. "אני אוהבת לפתוח מתנות", הייתה מצטדקת בחיוך ממזרי.
כשהייתי שומע את רשרוש הניירות, הייתי יודע שאמא כבר נצמדת אל
הדפים ואל הדמויות החבויות בתוכם. אבא היה מתלונן, שהאור הקטן
של מנורת הלילה מפריע לו לישון, אך היא הייתה בשלה. קוראת
וקוראת עד אחרי חצות ויותר. תהיתי אם גם עכשיו, אחרי שעזבה את
הבית, יש לה עדיין זמן לקרוא.
בקניון הייתה אווירת חג. אנשים נכנסו ויצאו מחנויות. נערים
ונערות נשאו שקיות צבעוניות ונשים הוליכו לפניהם עגלות
תינוקות, כשידיותיהן כורעות תחת עומס הקניות. "הוניגמן",
הפניניג", "ורדינון" היה כתוב על השקיות. השמות לא אמרו לי
דבר, אך השתוקקתי לדעת מה יש בתוכן. "אף אחד לא עובד היום?"
תהה אבא בקול. למושבניק כמוהו זה נראה בזבוז משווע לבלות יום
של חול, שאפילו רחוק מהחגים, בהסתובבות בטלה שכזו. לצאת ולבוא
ולעמוס עוד ועוד רכוש בשקיות. אני, לעומת זאת, הייתי מוקסם.
אחת מחנויות הבגדים הציבה את מוצריה על רקע שלג מלאכותי, עשוי
פתיתי קונפטי לבן, שנפל מלמעלה ברכות. "השלג" נפל על המניקנים
שבחלון הראווה וכיסה את רגליהן. גם אני רציתי להיכנס לחנות
שכזו, להשתמש בכסף שסבתא נתנה לי ולצאת עם שקית בכל יד. אולי
אחר כך, ניחמתי את עצמי. אחר כך. אחרי שנפגוש את אמא.
"הנה 'סטימצקי'!" הכרזתי בגאווה. אבא האט את צעדיו ואחיזתו
בידי התהדקה. הצצתי בו. החודשיים האחרונים היו קשים מאוד
עבורו. הוא רזה ובקושי ישן. מתקשה להשלים עם עזיבתה של אמא את
הבית, מחכה לה שתשוב. "לא טוב לי כאן", שמעתי אותה אומרת לו,
כמה ימים לפני שנעלמה. "לא טוב לי כאן, אני מרגישה חנוקה
במושב הנידח הזה. אני רוצה לחזור אל החיים שהיו לי פעם".
ובפעם אחרת, כשחשבו שכבר נרדמתי על הספה, מול הטלוויזיה
בסלון, ניסתה לשכנע אותו לבוא איתה לגור ביפו ליד הים. "נלך
כל בוקר לשחות ולהגיד שלום לדייגים. כמו פעם", אמרה.
כמו פעם, ידעתי, זה היה לפני שנולדתי, כלומר לפני אחת עשרה
שנים. אז עברו למושב הזה בצפון. צעירים שבאו להפריח את השממה
ולגדל ילד טבע, רחוק מהעיר הגדולה. עכשיו השממה, שכבשה מקום
בלב של אמא, גרמה לה לקום וללכת. למרות שאבא חזר והרגיע אותי,
שההחלטה של אמא לא קשורה בי, עדיין הרגשתי אשם. בגללי עברו
לכאן. בגללי נשארו ובגלל שנשארו כל כך הרבה זמן, היא לא
החזיקה מעמד וברחה חזרה.
החנות של 'סטימצקי' הייתה עמוסה בספרים מסודרים על מדפים
שחיפו קירות וכונניות במרכז החנות. חיפשתי בעיניי אחר ספרים
מוכרים, אחר הספרים של אמא. עטיפה צבעונית צדה את עיניי: "בת
בולין האחרת" היה כתוב על הכריכה, מאת "פליפה גרגורי". זכרתי
שאמא קראה בספר וכששאלתי אותה אם הוא מעניין, סיפרה לי שזהו
רומן היסטורי, שמספר על חצר המלכות באנגליה לפני הרבה שנים.
"על נסיכים ונסיכות אמיתיים?" פקפקתי. "כן, ממש אמיתיים", היא
ענתה בחיוך. כשאמא עזבה, עזב גם הספר איתה. אמא אהבה לקרוא
כמה ספרים בו זמנית וכולם היו מונחים בערימה על אותה כוננית.
עיניי שוטטו על הכריכות הצבעוניות, מלטפות את מה שבתוכן.
הרגשתי בטוח בסביבה מוכרת. "אבא, תראה, הספר שאמא קראה",
משכתי את אבי בשרוול חולצתו. "מה?" הוא הפטיר כשעיניו מחפשות
אותה. "למה היא לא מגיעה?" שאל ספק אותי ספק את עצמו. "עוד לא
אחת עשרה", הזכרתי לו, גאה על שאני יודע לקרוא שעון. את השעון
הזה קיבלתי מהוריי ליום ההולדת. זה היה שעון של בנים. שעון
צלילה עם רצועת עור חומה, שעמיד למים ושגרם לכמה מחבריי לקנא
במזלי הטוב. לקנא בהוריי ה'קולים', שידעו לבחור לי שעון שכזה.
קנאתם לא החזיקה מעמד והתחלפה סמוך ליום הולדתי בשתיקה מרחמת,
כשהתברר להם שהאמא ה'קולית' שלי עזבה את הבית.
השארתי את אבא לעיין במגזינים השונים שמוקמו מול הקופה. ראיתי
אותו מעיף מבטים רבים אל כניסת החנות, מחפש בעיניו את אמא.
החלטתי להסתובב קצת בין המדפים ולהציץ בספרים. הזמן עבר ואמא
עדיין לא הגיעה. הצצתי בשעון. אחת עשרה ורבע. אבא עדיין עלעל
בירחונים השונים, שומר על פתח הכניסה, שאמא לא תגיע ותתחרט,
שלא תברח. התגעגעתי אליה, כעסתי עליה, הרגשתי פגוע ונבגד. איך
העזה להיעלם בלי לומר אף מילה. איך היא מעזה לאחר ככה,
כשעשינו בשבילה את כל הדרך, בגשם השוטף, מחיפה. איך היא מעזה
לפגוע ככה באבא ובי? איך? דמעות חנקו את גרוני וכדי להסתירן,
כדי להסיח את דעתי, שלפתי את הספר הראשון שעמד על המדף מולי.
פתחתי בעמוד מקרי. אוף, ספר שירים, חשבתי. תמיד שנאתי את
שיעורי העברית בכיתה. המורה בתיה השמנה הייתה עומדת לפני שורת
השולחנות הראשונה, מחזיקה באצבעות ידיה העבות ספר ובקולה
המרדים הייתה מקריאה מתוכו. לפעמים הייתי מתרכז בתנועות גופה,
כשהייתה מעבירה את משקלה מרגל אחת לשנייה, מתנדנדת ומקריאה.
פיהקתי. שירים זה ממש לא בשבילי. איפה אמא, למה היא לא מגיעה?
"פגישה, חצי פגישה". הרמתי את עיניי אל אבא, שעמד על משמרתו
וחזרתי אל השורות המנוקדות:

פגישה, חצי פגישה, מבט אחד מהיר,
קטעי ניבים סתומים - זה די...
ושוב הציף הכול, ושוב הכול הסעיר
משבר האושר והדווי.
אף סכר שכחה - בניתי לי מגן -
הנה היה כלא היה.
ועל ברכיי אכרע על שפת אגם סואן
לשתות ממנו לרוויה!
תל-אביב, 13.4.25

לא ידעתי בדיוק מה זה "דווי", אז התעלמתי מהמילה הקשה
והמשכתי
לקרוא. הבנתי למה הכוונה בלבנות מגן. גם אני בניתי לי מגן,
מאז שעזבה, סירבתי לדבר עליה אפילו עם אבא או עם מאיה. בכל
פעם שמישהו הזכיר אותה העדפתי לשתוק.
עיניי חזרו מעצמן אל המילים וקראתי אותן פעם נוספת. עכשיו
כשאני מחכה לה כאן, מגניב מבטים אל אבא ואל דלת הכניסה, אני
מרגיש שיותר לא אוכל להחזיק בתוכי את הדמעות. עוד מעט וגם
אצלי הסכר ייפרץ ויציף הכל ויסעיר. אמא, אני מתגעגע אלייך כל
כך...
משכתי באפי וקינחתי אותו בשרוול החולצה. "יש לך טישו בכיס",
הייתה מעירה לי בכעס, כשהייתי עושה זאת בנוכחותה. יכולתי
לראות אותה מקמטת את אפה. תמיד הייתה מקמטת את האף כשהייתה
כועסת.
"בוא עומר", הניח אבא את זרועו סביב כתפי, "כמעט שתיים עשרה.
היא כנראה לא יכלה להגיע", שמעתי את קולו מגיע אליי ממרחקים.
בלעתי את רוקי, אבל הדמעות כמו ירדו מעצמן. אבא חיבק אותי חזק
חזק. הסתובבתי אליו, התכרבלתי בזרועותיו ובכיתי.
אמא לא הגיעה באותו היום וגם לא בימים שלאחריו.