יש דברים בחיים שנראים כמו חלום.
יש רגעים שחושבים בהם "וואו, את זה אני אזכור", בגלל איזו
משמעות רלוונטית, איזה רגש. רגע מדהים וייחודי. ואז שוכחים
אותו , כמו את שאר הרגעים המדהימים והייחודיים שכבר חלפו.
אולי זה איזה קטע כימי שמתפוגג.
כשהאוטו פגע בי, למשל, הייתי די בטוחה שזה רגע שאני אזכור.
ועכשיו - רק חצי שעה אחרי - הכל נראה כמו הזיה, סצינה מסרט של
מישהו אחר. האוטו שלא ראיתי. האורות הקרובים כל כך, קרובים
מדי. עוצמת המכה שפתאום החרידה אותי, ההבנה הפתאומית של מה
שקרה בעצם.
מדהים כמה דברים יכולים לקרות באותה שניה.
שניה זה הרבה זמן, מסתבר.
השמן מהאוטו מולי שניתז על הזכוכית, כרית האוויר המרוחה על
החלון, גל של פחד.
כשאני שוכבת במיטה, מרוכזת לרגע במשהו אחר, זה נראה כל כך
רחוק.
כל פעם מחדש אותה הפתעה כשאני מנסה לקום ולא מצליחה. מוזר.
היה לי ברור שלא נועדתי למות.
לפחות לא ככה.
אבל למה, למה זה כל כך ברור? הרי סנטימטר אחד לכל כיוון, עוד
מאית השניה - על הגז או על הברקס - ואולי הדברים היו נראים
אחרת. אולי.
כן, זה מזל. הרבה מזל. או אולי גורל. כל כך קרוב אבל לא הגיוני
שזה באמת היה.
אנחנו באמת קטנים. כלי משחק.
והפלאשבקים האלה. כלא המכונית המתדרדרת לאחור בלי שליטה,
עדויות הסימנים על הכביש,
ופתאום - הידיעה שיש עוד מישהו. הרי הייתה עוד מכונית. ידיעה -
וחוסר ידיעה.
עוד מישהו מרגיש כמוני.
רק באמבולנס התחלתי לבכות.