סיפור אמיתי (קשה לקריאה!(

יום ג', 8 באוגוסט 2006, 23:00.
הגענו לאזור התעשייה במעלות. התארגנות סופית. כבר ישנו לילה
אחד צמוד לגדר ובבוקר החזירו אותנו לתוך הארץ. אולי גם הפעם
זה יהיה כך. תוכניות הקרב שונו הרבה פעמים בימים האחרונים, רק
היום הן שונו פעמיים. ירדנו מהאוטובוסים ואז נגלו לעיניי עוד
אוטובוסים רבים. עוד כמה הצטרפו מאוחר יותר. החלטתי לאסוף קצת
מידע על כמות החיילים ולכן צעדתי כמה דקות לכל כיוון, ותוך
כדי צעידה הורדתי את השרוולים של החולצה. לאחר שהורדתי את
השרוולים ראיתי שחסר לי כפתור בשרוול ימין, וכעסתי על עצמי.
בעוברי בין החיילים בחנתי את ציוד הלחימה של היחידות האחרות.
מספר האוטובוסים היה גדול וכנראה שחלק כבר נסעו משם, לכן לא
היה טעם לספור את האוטובוסים. כמות החיילים הדהימה אותי,
הייתה שם חטיבה ואולי אף יותר. לא הבנתי למה צריך כל-כך הרבה
חיילים, האויב היה פרוש בשטח בחוליות קטנות. חזרתי לחבריי
ונשכבתי לצידם, אף אחד לא ידע כלום. חבר מהיחידה שליווה אותנו
הציע את חולצתו, הוא היה פצוע ולכן לא נכנס ללבנון, הייתי
אסיר תודה. הרעב שחשתי בנסיעה לכאן התגבר ובאי הידיעה המוחלט
ששרר הוא התעצם ולו בשל העובדה שלא היה אפשר לדעת מתי נסעד
שנית. מאוחר יותר פגשנו חבר מהסדיר, הוא שייך לחטיבה אחרת,
התחבקנו והחלפנו מידע וחוויות. פתאום פגשתי את הסמל
מהטירונות. התחבקנו. המפגש אתו הפחית מן המועקה. היינו שבעה,
שישה חברים מהסדיר והסמל שלנו מהטירונות, עמדנו במעגל
ודיברנו. דנו בנושא הלחימה והמוסר הכפול של "לא מצטלם טוב".
ובכן, כנראה שלמחוק כפר מהאוויר לא מצטלם טוב, הסמל הוסיף
שכנראה לוויות של חיילים מצטלמות טוב. נחרדתי. הסנדוויצ'ים
הגיעו, לפחות הקיבה נרגעה. עלינו בחזרה לאוטובוסים. התחנה
הבאה היא אחרונה. לאחר שהתיישבנו הועלו לאוטובוס הרבה מגשים
של פיצה האט, חבל שהם לא הגיעו מוקדם יותר.
נכנסנו ללבנון, כדור בקנה. תחילת התנועה הייתה נוראה, הקצב
היה איטי מאוד והיו המון עצירות. הגדוד שלנו סופח לחטיבה אחרת
במבצע זה וכמעט כל הכוח נע בשני טורים. יש חמישה קילומטר
וצריך היה להגיע לפני שהאור עולה. המשך הצעידה היה דומה
לתחילתה. דמדומי שחר יום ד' הופיעו וזה היה סימן רע כי לא
היינו מאורגנים. כבר מזמן היינו אמורים להימצא בתוך בית בכפר
דבל. במהלך הלילה היו הרבה יריות בסביבותיו, הוא נכבש אתמול
או שלשום. גדוד אחר חלף דרכנו, פינינו לו דרך. כנראה שזאת
הייתה הוראה של המח"ט, קודם כל החטיבה שלו תתמקם, לאחר מכן
יגיע תורם של המסופחים. המג"ד אסף את קציניו והורה להם להיכנס
לשני בתים שבחר מכיוון שאין זמן להגיע ליעד. פלוגה א' ופלוגה
ג' הורו להיכנס לבית שהיה בבירור בחירה רעה מאוד. השתוממתי
לנוכח הטיפשות. הבית היה קרוב מדי לציר התנועה, נמצא במרכז
השטח הנחות, חשוף מכל הכיוונים, ולא הייתה אפשרות לקבל הגנה
חיצונית לסביבתו הקרובה. הוא הבית הראשון של הכפר. לא האמנתי
שזה קורה, לא יכול להיות שאנחנו טיפשים עד כדי כך. במהלך
האימונים לתפיסת בתים בכפרים, שמענו על כמה מקרים שבהם זוהו
חיילים בתוך בתים, טילים נורו לעברם, פוצעים והורגים חיילים.
המג"ד הוא מפקד עלוב ואינו ראוי לפקד על חוליה. קציניו חלשי
אופי אם הם לא מחו בכל תוקף בפני כניסה לבית זה. הבית היה
בנוי חלקית בסגנון הקלאסי של ערבים, רק בלוקים חשופים. נכנסתי
לבית בין האחרונים, בחוסר רצון בולט. המראה בתוך הבית היה
מביך, חיילים עייפים רבצו על כל פיסת בטון ונחרו כנראה עוד
לפני שנכנס אחרון החיילים. הצפיפות הייתה גבוהה מאוד ולחיילים
רבים לא היה מקום להוריד את הציוד. היינו ברווז עתיר בשר
ועתיר שומן. ראיתי את מ"פ א' ואחד הקצינים שלו מדברים,
מוטרדים בעליל מהמצב. הקצין אמר למפקדו שהם חייבים לצאת מהבית
מייד ולתפוס בית אחר למרות אור היום המתגבר. באותו זמן נמצא
פתרון לצפיפות. נמצא פטיש גדול וכך אפשר יהיה לפרוץ לקומה
התחתונה מבחוץ. היה אור בחוץ ודפיקות של פטיש החלו הולמות
בקיר. השלמתי עם גורלי ונמנמתי על המדרגות לכמה דקות. הקיר
נפרץ והוחלט שפלוגה א' תרד כי זאת פלוגה קטנה המונה בסביבות
40 לוחמים, וגם התאג"ד ירד איתם. פלוגה ג' נשארה למעלה, היא
מנתה 70 לוחמים. מקום בקצה הבית התפנה וצוות 3 זרם אליו.
שמרנו לפי חוליות. בין השמירות דאגתי להימצא במקום שנראה לי
הכי בטוח בבית - המסדרון. בהמשך המסדרון היה חדרון קטן עם
בוידעם מעליו; היו שם שלושה חיילים שלנו שכמעט לא עזבו אותו.
בשמירות היינו עדים לסדרות של הפצצות כבדות בכל האזור, ידעתי
שזה בעיקר אש כוחותינו.

יום ד', 9 באוגוסט 2006, אחרי 13:00.
פיצוץ חזק מאוד, מלווה ברעד חזק בכל הבית העיר אותי. טיל. אבק
דק שיצא מבין הלבנים החשופות של המבנה ריחף באוויר. נעמדתי על
הרגליים והזמן התרחב. אינסטינקט חזק של הישרדות שולט בי כעת,
דוחק מחשבות לא רלוונטיות החוצה ומייצר מחשבה סדורה. גם הנשמה
נדחקה למקום צר, היא תחזור מאוחר יותר, בהדרגתיות, אך התמזגות
סופית תהיה רק אחרי החזרה לארץ, וזה יכאב. גופי הוצף אדרנלין
אך המחשבה נשארה צלולה. התחושה הכללית הייתה טובה. ביקשתי
מאחד שיגיש לי את נשקי ומאחר ביקשתי שיגיש לי את הקסדה. רכסתי
את הקסדה והרגשתי טוב יותר. חיילים רבים התגודדו כעת במסדרון,
משתופפים, נלחצים אחד כלפי השני, פניהם הביעו תימהון, פחד
וחוסר אונים. הסתכלתי ימינה ושמאלה וראיתי שהבית שלם ואין
נפגעים. חייל מצוות 3 הוציא ציוד במהירות מהחדר שבו ישן, החדר
היה חשוף לכיוון מעוף הטיל שפגע לפני שניות מעטות. זיהיתי את
האפוד ואת תיק הגב שלי, הם היו באותו חדר. הודיתי לו בלבי,
לבשתי את האפוד וראיתי עוד חייל מצוות 2 יוצא מאותו חדר כשעל
פניו מתוח חיוך של אינפנטיל, הוא פלט שהוא ראה את הטיל בא.
צעקתי בקול חזק את שם מפקדי וכשחזרה תשובה המשכתי לצעוק
שחייבים לצאת מתוך הבית במהירות, לא הבנתי מדוע אנחנו לא
נוטשים את הבית דרך כל פתח אפשרי. המשכנו לעמוד כך בערך דקה
וכבר עמדתי למשוך חיילים ביחד איתי אל מחוץ לבית לכיוון הנגדי
שממנו נורה הטיל. לפתע הופיע הקמב"צ. הוא צעק פקודות ברורות
על יציאה בזוגות מתוך הבית. באותו זמן נשמעו צעקות שיש
פצועים. חשבתי שמדובר במקרים קלים בלבד, שכחתי את הקומה
התחתונה. הטיל פגע פגיעה ישירה בקומה התחתונה. הנפתי את התיק
על גבי בתנועה חלקה אחת. לא חשתי את משקלו. נצמדתי אל הקצין
ויצאנו ראשונים. במבט לאחור ראיתי אחרים באים בעקבותינו. רצנו
בתוך מטע הזיתים הצמוד לבית. לא עברו יותר מעשרים שניות
ופיצוץ נוסף נשמע. לאחר הפיצוץ הבנתי ששמעתי שריקה דקה, שבריר
של שנייה לפניו. אני מכונת לחימה, שד של מלחמה. הקצין רץ כמה
מטרים לפניי, מתווה את הדרך, ואני מחפה. אם יגיח אויב הוא
ייפגע אך אויב מתוחכם וסבלני יכול לגרום נזק רב. נראה שבסיס
השלוחה בטוח. אנחנו ממשיכים לטפס, תופסים שטח בדילוגים. חבריי
מתפרשים לצדדים, אנחנו בטוחים לעת עתה וכנראה שאין אויב על
השלוחה. זעמתי. הזעם התחלף בחרדה עצומה לגורלה של משפחתי
במקרה שאמות. דחקתי רגשות ומחשבות לא רלוונטיות שוב, הפעם
בכוח הרצון. הכוח מאחוריי מתמהמה, חיילים לא מגיעים מהר
מספיק, שום קצין לא נראה. הייתי במרחק של 250 מטר מהבית, לא
ראיתי את פתחי היציאה ממנו ואת רוב הדרך אליו. נטפתי זיעה
ולמרות ששתיתי מספיק מים גרוני היה יבש, הבנתי שכנראה רבים
סובלים מאותה בעיה. את התיק השארתי בבסיס השלוחה לפני תחילת
הדילוגים, היו בו מספיק מים לחמישה אנשים לכמה שעות. אני ארד
אליו ברגע שזה יתאפשר. צעקתי בשמו של חבר מספר פעמים ולא
הייתה תשובה. כל אותו הזמן מספר מצומצם של חיילים וחובשים היו
בעיצומו של חילוץ הפצועים מהבית לנאפ"ל. חיילים אלו גילו עוז
רוח נדיר, החובשים והרופאים נלחמו במוות בידיים חשופות,
קטונתי מלתאר את עוצמת נפשם. במלחמה עם המוות אי-אפשר לנצח,
אפשר להפסיד פחות. פצועים ואלונקות הופיעו מכיוון הבית. חברי,
שנשא את אחת האלונקות, שמע את קריאותיי ובא לכיווני מאוחר
יותר בתום חילוץ הפצועים מהבית. מצבו הנפשי היה רעוע, השתתפתי
בצערו. ירדתי לכיוון התיק כדי שאוכל לחלק מים למי שצריך.
התעלמתי מן המראות, למרות הסקרנות, אך את הריח החריף של הבשר
החרוך והדם לא היה ניתן לטשטש בכוח הרצון בלבד. הפצצות כבדות
ושריקות פגזים היו מסביבנו כל הזמן, היה קשה להבחין אלו
נפילות שייכות לכוחותינו. אש שרפה חורש בכיוון מערב, הרעש
נשמע היטב כי הרוח הייתה מערבית והיא לא הייתה חלשה. לא רציתי
שנופתע משריפה חזקה המתפשטת לכיווננו לכן עקבתי אחריה כמו נץ.
ארבע שעות לקח לפיקוד הגבוה להחליט שצריך לפנות את הפצועים
ברגל, ברכבת ארוכה של אלונקות אל הארץ, ושכוחות אחרים יעשו
זאת. 9 נהרגו, 29 נפצעו. הרבה גפיים נקטעו באותו יום. פלוגה
א' והתאג"ד הושמדו. מאוחר יותר, בארץ, המח"ט הודה בטעויות
קשות שעשה אך כנראה שהוא מצדיק את עצמו בתואנה: זאת מלחמה.
פצוע אחד מת בדרך.

יום ד', 9 באוגוסט 2006, דמדומי שמש.
החיילים בעמדות אוספים את עצמם, פניהם אטומים, הם מביטים
פנימה. רובם לא אכלו דבר כל היום ומיעטו בשתיית מים. נשארנו
בשיפולי השלוחה וחיכינו ללילה כדי שנוכל לרדת בחזרה לבית
ולחלץ משם שש גוויות, לא רציתי להיכנס לבית אך כך גם כולם.
ירדנו לכיוון הבית והחוליה שלי נשלחה לחפות לכיוון דרום
ומזרח, נשאתי אמצעי לראיית לילה. בעזרת המכשיר ראיתי אור
היוצא מהבית והבנתי שאלו הן להבות שעוד לא כבו. רימונים,
קליעים וחומרי נפץ רבים התפוצצו שם כל היום וכנראה שלא הכול
התפוצץ. המ"פ ירד לבדוק את הבית ויצא לאחר כמה רגעים, לרגע
היה נדמה שהוא עומד להתמוטט. חוליה מצוות 1 ירדה עם אלונקה
ונעלמה לתוך הבית. הסקרנות שלי השתלטה עליי וברגע שהם יצאו
בחנתי את האלונקה דרך המכשיר, ראיתי גוף מעוות כרות רגליים.
לאחר שהם יצאו האור בבית התגבר והיה ניתן להבחין בו גם ללא
אמצעי. האש כנראה מצאה עוד פיסת בד לאכל, פיצוץ חזק נשמע
ואחריו סדרות ארוכות של פצפוצים רבים שמשום מה לקח לי זמן רב
להבין מהו מקורם - כדורים. תהליך החילוץ נמשך שעות ארוכות.
הגוויות נחו במרחק מטרים ספורים מאיתנו כל העת ולמרות שהיה
לילה, אור הירח הפיץ המון אור. הגוויות לא היו שלמות, צבען
היה שחור והריח היה מתועב. מישהו הקיא בקול גדול. הבית הזה
היה שטני ובכל זאת נצמדנו אליו, מנסים להתרחק מהגוויות
החרוכות כמה שאפשר. האלונקה האחרונה נשאה בעיקר חלקי גוויות,
החיילים שנשאו אותה רצו לשטוף את ידיהם לאחר שהניחו אותה סמוך
ליתר האלונקות. הוצאתי שני בקבוקי מים מהתיק ועוד שני בקבוקים
הוצאו על-ידי אחר וכך רחצו המחלצים את ידיהם, השתתפתי בצערם.
רק חמש גוויות נמצאו למרות קשיי ההתאמה, ההנחה הייתה שגוף אחד
התאדה בעת הפיצוץ. מאוחר יותר, בארץ, נודע לנו שהרכבים שהגיעו
לשם חילוץ הגופות ולשם אספקה, מצאו את הגווייה השישית סמוך
לציר התנועה, במרחק של 30 מטר מהבית. כנראה שהאיש נפצע באורח
חמור אך הוא זחל אל הדרך בכוחות אחרונים, הכיוון הנגדי אליו
זרם כל הכוח מייד לאחר פגיעת הטילים, וגסס שם עד אשר נפח את
נשמתו. לאחר שהגוויות הונחו בתוך הרכבים פרץ מרד שלא מומש. 25
חיילים, ואני ביניהם, נעמדו במקום שבו שכבו הגוויות לפני דקות
ספורות ודרשו לחזור לארץ לאלתר. שתיים-עשרה השעות האחרונות
היו הקשות בחיי, כוחי המנטאלי כמעט אזל. המ"פ התייעץ עם
קציניו ולאחר מספר דקות הוא פקד עלינו להמשיך, זאת הייתה
הוראה מלמעלה. פרצה מהומה, הועלו טענות הגיוניות רבות ונאמרו
דברים קשים על המג"ד, בנוכחותו. לא דיברנו בקולות נמוכים.
המ"פ היה נחוש וסמכותי, ההיגיון הקר שבדבריו גבר. מספר חיילים
עמדו לצעוד לארץ ללא מפקד אך נכנעו לבסוף והצטרפו אל יתר
הכוח. צעדנו עשרים דקות בלבד עד לטבורו של הכפר, יעדנו
המקורי. לא צעדנו מהר.

המשך משימות
נשארנו עוד שישה ימים, המשימות של הגדוד שונו, היינו בעיקר
כוח עתודה. במשך היום הסתתרנו בין השיחים ובלילה דאגנו
לאספקה, לאבטחה ולעוד כמה משימות פשוטות. שעות הפעילות היו
קצרות מאוד: תשע בערב עד לפני הדמדומים, שליש יממה. לא ראינו
אויב אחד כל השבוע. שתיים-עשרה שעות לאחר הפסקת האש עשינו את
הדרך חזרה לארץ. הצעידה הייתה טובה, קצב קבוע ולא איטי. הלילה
היה חשוך מאוד אך צעדתי עם מכשיר לראיית לילה צמוד לעיניי.
כשעברנו ליד הבית התמהמהתי מעט, בחנתי אותו היטב. היה לנו
הרבה מזל. חצינו את הגבול תוך פחות משלוש שעות.
י.א., אזרח מן השורה, צוות 3, פלוגה ג'.