סיפורנו מתחיל בשבט של בני אלמוות, שבו היו הנשים דומיננטיות
בעוד הגברים נחשבו לחלשים וחסרי יכולת לחימה.
הגברים, שחשו שאינם מקבלים מקום ראוי משום שלא ניתנה להם
השליטה על השבט ועל הנשים, כמו שקרה בכל השבטים שהכירו,
החליטו לעשות מעשה. ביום החג הם הכניסו סם למזון ולשתייה
שניתנו לנשים וקשרו אותן באזיקים קסומים אשר אפשרו להם לשלוט
על הנשים.
במשך מאות שנים היו הנשים משועבדות לגברים, אך יום אחד חלתה
אחת הנשים והגברים, שחשבו שהיא מתה, הסירו את האזיקים מעל
ידיה והשליכו את גופתה למאכל לחיות היער.
אך האישה, שאנארה שמה, לא מתה. היא שרדה, וכאשר החלימה ידעה
שעליה לעזור לאחיותיה, לכן היא התכוננה והתאמנה במשך זמן רב,
עד שמצאה הזדמנות מתאימה והצליחה לחדור בחזרה לעיר שממנה
ברחה. היא החלה לעבור בית בית ולשחרר את הנשים, כאשר כל אישה
שהשתחררה עזרה לשחרר אחרות. כך באותו בוקר מצאו עצמם הגברים,
שהיו חלשים ומנוונים, עומדים מול צבא נשים.
הנשים, שידעו כעת שהן אינן יכולות לסמוך על נאמנות הגברים או
על חיים יחד אתם, החזיקו את הגברים בכלא שהיה מיועד להן,
ושלחו משלחת קטנה למצוא מקום שבו יוכלו להקים עיר חדשה, מקום
שבו יהיו בטוחות ולא יצטרכו לחיות את חייהן בפחד מהתקפה
פחדנית נוספת מצד הגברים.
הדבר ארך שנים אך הן הצליחו למצוא מקום מושלם, מוקף ביער עבות
שבו ילכו הגברים לאיבוד, מאחורי מבוך מנהרות כל כך מבלבל שהיה
כמעט בלתי אפשרי למצוא בו את הדרך; שם מאחורי חורשה שורצת
חיות טורפות, הן מצאו עמק יפיפה ומוגן מלא באור שמש ובשדות
מזון שיכלו לספק כל צורך שלהן.
הן בנו שם עיר יפיפייה, כולה עשויה אבן ואבני חן מקובעות
ברצפה, פסיפסים מהממים ברחובות ופנסים שיאירו כל פינה.
אך אם דבר כלשהו היה באמת מדהים היה זה מנגנון ההגנה של העיר.
אם הצלחת למצוא את המקום למרות הג'ונגל והצלחת לעבור את מבוך
המנהרות ואת החורשה עם חיות הפרא, אז עדיין יהיה עליך להגיע
לעיר, דבר כמעט בלתי אפשרי אלא אם רוצים להיפגע בדרך, כיוון
שמרגע שיצאת מהחורשה לא היה כל מקום להתחבא בו, ואם הצלחת
להגיע לעיר למרות הכל היה עליך לשרוד את המדרגות.
היו אלף בכל שביל כאשר ניתן למוטט אותם על ידי משיכה בידית
קטנה.
אחרי כל זאת היית צריך להתמודד עם הלוחמות שבעיר.
דבר חכם נוסף שעשו היה לקחת איתן את הילדים הצעירים, ולבנות
להם מין עיר קטנה משלהם במקום שבו לא יוכלו להוות איום, אך
עדיין הנשים יוכלו להגן עליהם מפני סכנה ובעונות ובזמנים
הנכונים הן יוכלו להתרבות בלי כל סכנה מבחוץ.
כל 100 שנה ערכו הנשים תחרויות קרב כדי לתת סיבה ומוטיבציה
לנשים הצעירות להתאמן בלוחמה כדי שאם יבוא יום והן יצטרכו
להגן על עצמן הן יוכלו לעשות זאת ללא עזרה.
עברו אלפי שנה, והקיסרית של עם זה שמעה שמועות על לוחם צעיר
מהיבשת הצפונית שלו כוחות לוחמה אדירים, שריד לעם המכשפים
העתיק שרובו הושמד במלחמה נוראה שנכפתה עליהם על ידי עם אחר,
חזק באותה מידה. המכשפים אמנם ניצחו אך במחיר נורא - רובם
הושמדו, נותרו פחות מעשרה מכשפים בעולם הזה.
הקיסרית הסתקרנה, כנראה בגלל שלפי השמועות הנער לא השתמש
בכוחותיו, ועדיין הצליח להרוג כה רבים מבין הלוחמים שתקפו את
היבשת הצפונית, או בגלל ששמעה על עיניו האפורות ועל שערו
הזהוב הארוך, ייתכן ששמעה על גילו הצעיר, איש אינו יודע מה
סקרן אותה אך היא הציעה למכשפים הצעה.
היא הבטיחה להם שתמנע את התקפות לוחמי הדרום על ארצם אם יתנו
לה לאמן את הנער. המכשפים הסכימו להצעה, לא ידוע בדיוק למה;
אולי בגלל התגמול, אולי בגלל שרצו להגן על הנער, אולי בגלל
הטראומה הנוראה שעבר. כל מה שידוע זה שהם הסכימו לתת לקיסרית
לאמן את הנער, מילאן שמו.
כאשר הוא הגיע לשם היא הבינה מדוע הגיע השמועות כל כך רחוק.
אמנם הוא לא אמן באמנות המלחמה כראוי, אך הוא היה לוחם מדהים
גם ללא כוחותיו. הוא היה הלוחם הטוב ביותר שראתה מעולם.
לאחר חמש שנים הגיע זמנו לחזור, אך הוא לא רצה בכך. לא היה
איש שחיכה לו, איש מהמכשפים לא אהב אותו והוא ידע זאת. היא
זכרה איך הוא הגיע אליה - ילד שלא ידע מה זו אהבה, והתקבל כמו
הבן ששב הביתה במקום שבו לא היה מעולם. הוא החלים מפצעיו אך
כמה זמן ייקח עד שפצעים אלו ישובו לשתות דם. עם הקור והניכור
שיהיו מנת חלקו איש לא יוכל להיות מאושר.
לא היה דבר שהיא יכלה לעשות. היא ידעה מההתחלה שיהיה עליו
לחזור לעמו, אך היא לא שיערה שתסבול כל כך; הוא היה הבן שלא
היה לה והיא לא תיתן לעמו להרוס אותו.
היא נתנה לו את אבן הקיסרית שנועדה להגנה על יורשי הקיסרית
מפני אויבים כאשר עזבו את עירם.
כך יוכלו לדבר למרות המרחק ואם הוא יזדקק להגנתה היא תדע. אבן
הקיסרית חולקה לשלושה חלקים - אחד היה תלוי על צווארה, השני
הגן על בתה הצעירה והשלישי ישמור עליו מכל מה שיעמוד בדרכו.
היא פנתה אל המכשפים וכדי להקל עליו את המעבר בתה תצטרף אליו
לתחילת שהותו שם. היא קיוותה שזה יעזור כי היא ידעה שזה לא
יספיק בכלל; הוא זקוק לחום ולאהבה, וכעת לא יהיה איש שייתן לו
אותם.
הרבה שנים עברו מאז אך כעת היא שוב הרגישה את סבלו. היא ידעה
שמשהו נורא קרה, אך ידעה גם שלא תוכל לעזור לו כל עוד הוא
בצפון. היא יכלה להרגיש כמה הוא סובל והיא ידעה שהוא איבד
מישהו אהוב, היא רק לא ידעה מי זו יכלה להיות - אהובתו, אחיו
או כל אחד אחר.
היא שנאה לא לדעת, היא שנאה גם להיות חסרת אונים כשאחד
מאהוביה זקוק לה.
סוף סוף הוא ביקש את עזרתה. אשתו נחטפה אך החוטפים מצאו דרך
לחסום את כוחותיו; לכן לא יכל למצוא אותה, אך היא יכלה.
הם לא לקחו אותה בחשבון או את עמה או את העובדה שהיא לא תניח
לאיש לפגוע בנכדיה. היא כבר חשבה שלא יהיו לה נכדים אך עכשיו,
משהיו בדרך, היא לא תיתן לאיש לפגוע בהם או באמם. היא לא
הייתה אויב שחכם לרכוש או לעצבן והיא בהחלט הייתה מעוצבנת -
איש לא יתעסק עם משפחתה, איש!
היא מצאה אותם בקלות. החוטפים לא ידעו דבר על הקשר אליה לכן
הם לא התגוננו מפני כוחותיה. זה היה יכול להיות תענוג מיוחד
להשמידם אך היא לא עשתה זאת; אלה היו רק שליחים שאפילו לא
ידעו מי האישה, בשבילם היא הייתה סתם מישהי שנזקקה לעזרה
שאותה הם סיפקו. הם חשבו כי הם לוקחים אותה בחזרה לבני עמה
ולמשפחתה.
היא לא הבינה מה הייתה המטרה והיא חששה מאוד לבני עמה שכן
עזיבתה את בני עמה שמה אותם בסיכון גדול, אך דבר לא קרה לבני
עמה, דבר לא השתנה, דבר לא נפגע, היא פשוט לא הבינה מדוע קרתה
החטיפה, אך אז היא גילתה כאשר היא שמעה את זעקתו. הוא היה
המטרה האמיתית ובחפזונו להגן על אהובתו וילדיו הוא השאיר את
עצמו חשוף וחסר הגנה. היא לא יכלה לעזור לו, איש לא יכל, הוא
כבר לא היה בעולמם, הוא נלקח לעולם הלוראן, עולם שהתקיים מחוץ
לזמן, עולם של יצורים חזקים כמוהו, עולם שבו לה לא הייתה
יכולת לכלום. היא ידעה מדוע הוא נלקח, רק למעטים סופר אך היא
ידעה עליו מה שאפילו לו לא גילו.
רבים בעולמם ידעו כי הוא אינו מכשף טהור, רבים ידעו כי אביו
לא היה מעולמם אך אפילו לו לא גילו המכשפים מי הוא אביו
האמיתי. מעטים ידעו את זהותו והיא ממש לא קינאה במכשפים, כי
כשאביו ידע על הולדת בנו ועל כך שעובדה זו הוסתרה ממנו בכוונה
תחילה, הם ייאלצו לשלם על כך וזה לא יהיה נעים במיוחד.
אביו של מילאן היה לוראן, אך הוא לא היה לוראן רגיל; אביו היה
מלך הלוראן, מלך שכוחו ועוצמתו היו מפחידים, הוא לא היה מי
שהייתה רוצה כאויב.

אם היו אלה שליחיו היא לא הייתה דואגת, היא ידעה כמה השתוקק
מלך הלוראן לחיק המשפחה, והיא ידעה כמה הוא סבל כאשר אהובתו
נטשה אותו, ללא אזהרה וללא הסבר ופשוט נעלמה. היא ידעה כי הוא
לא היה פוגע בבנו, היא ידעה גם כי הוא לא היה חוטף את בנו.
מילאן המסכן, היא יכלה רק לנחש איזה מאויבי אביו חטף אותו,
היא גם ידעה כי אביו לא יאמין לדבר ממה שיגידו אויביו, ושעליה
לספר לו על בנו לפני שאי הידיעה תגרום לאסון.
היא פסעה במסדרונות הארמון אל חדר העבודה. היא ידעה כי שם הוא
יהיה; הוא קבר את עצמו בעבודה מאז שאיבד את אהובתו. תמיד
יכולת למצוא אותו שם.
היא דפקה על הדלת מפוחדת שמא איחרה את המועד, והאסון כבר קרה,
אך הוא היה שם, הלורין מלך הלוראן. הוא קיבל את פניה באותה
צורה שתמיד קיבל, באותה אהבה והערכה שהיא ידעה כי לא תזכה לה
שוב מידו. "יש דבר מה שעליך לדעת הלורין", היא אמרה, "איני
יודעת מדוע אידרינה עזבה, אך דבר אחד אני כן יודעת - היא
העניקה לך בן, שזקוק כעת לעזרתך". זו לא הייתה התגובה שהיא
ציפתה לה. היא חששה שיכעס אך הוא לא טרח לבזבז את זמנו, בנו
היה הדבר הכי חשוב כעת וכעס היה בזבוז זמן, שאותו יכל להקדיש
לבנו. היא סיפרה לו הכל - כיצד היא גילתה מי הוא באמת, כיצד
נלקחה ממנו משפחתו וכיצד חטיפה זו הייתה הסחה שרק בזכותה
חטיפתו הצליחה. היא בקושי סיימה לדבר וכבר הייתה לבד, מבט אחד
בחלון הראה לה את היעילות הנצחית שלו, יעילות שהיא יכלה רק
לקוות שתעזור לו גם בחיפוש אחר בנו.

הוא מצא אותו. היא יכלה לשמוע את קריאתו. היא ידעה מהי הסיבה
היחידה שהוא קורא לה. מילאן היה מפוחד, הוא חשש גם מפני אלו
שפגעו באויביו, משום שלא ידע כי ניתן לבטוח בהם; הוא נזקק לה,
למישהו שבו יוכל לבטוח, מישהו מוכר, ואביו ידע זאת, לכן היא
נקראה, רק בגלל שהנער בטח בה. את חברות אביו היא כבר איבדה.
הוא תמיד נראה כמו מלאך בשנתו ואין זה משנה כמה פעמים צפתה
בו. כך היא תמיד תהנה לראותו - ישן. והיא לא הייתה היחידה
שחשבה כך. "אני מצטערת שלא סיפרתי לך קודם אך לא הייתה זו
ההחלטה שלי", היא חששה מאיבוד חברותו. הוא היה אחד מחבריה
הטובים ביותר. "אני יודע, והאמת שאני יכול אפילו להבין את
המכשפים", אנחתו הייתה מלאת סבל, "רק לחשוב על מה שיכול היה
לקרות לו לולא באת לספר לי..." היא חשה ברעדו. "העיקר שהוא
בסדר עכשיו", היא אמרה, "הוא אינו יודע מי אתה, כלומר המכשפים
סירבו לומר לו את שם אביו ככה שהוא לא ידע, חשבתי שתרצה
לדעת".
"אם תרצה אני די בטוחה שהוא עדיין מעוניין במשפחה, ככה שאני
לא חושבת שהוא יתנגד להכיר את אביו." "את באמת חושבת כך?" הוא
שאל מופתע, "נראה לך שהוא באמת ירצה קשר כלשהו עמי למרות מה
שקרה לו?" "הוא ירצה, הוא תמיד חלם למצוא את אביו, הוא לא
יוותר על חלומו עכשיו, גם לא בגלל החטיפה".
היא צדקה. מילאן לא היה מוכן לוותר על חלומו למרות הכל. ההכרה
נעשתה וכעת הם היו כולם משפחה אחת גדולה...