עוד שניה, עוד שניה ואני נירדמת אל תוך השיעמום הרצוף שמזכיר
לי כמה אני באמת עייפה, השיעמום הרצוף שקוראים לו היסטוריה.
לרגע רק לרגע מסובבת את ראשי לראות מה קורה מהצד השני שלי אני
מסתכלת עליו, דמעות בעיניים, רואים שיש שם הרבה עצב רואים על
עיניים כלאה שאלה עיניים שעברו דיי הרבה בחיים שלהן, עיניים
שלא בטוח רוצות לעבור עוד, עייניים עייפות שנימאס להן לרוץ
ולהמשיך לרוץ אחר העולם המטורף הזה שלא מפסיק לזוז, שרוצות
לעצור רק לרגע, לעצור, לפרוק הכל, להוציא, הרגע.
אני מסתכלת עליו, דמעות בעיניים.
מסובבת שוב את ראשי חזרה ל"עולם", לשאר הכיתה- כל אחד בשלו
בוהה וחושב על מה שעובר לו בראש, מה שהוא רוצה.
הוא, הוא מסתכל עליה, כל כך מוקסם מהיופי שלה, מבט מאוהב, מבט
שבוהה ולא מנתק אפילו לרגע, כל שניה של מבט עושה לו טוב, אפילו
שהוא סובל בגללה.
עוד אנשים עם עוד מחשבות, רצונות ותחושות, רגשות.
כל אחד בשלו.
ואני? בשלך. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.