מיכאל
מסלול: ג. רוטשילד: א1   ב1   ג1   ד1   ה1

היא העבירה אותי על ידו. הכיתה היתה מסודרת ככה שבכל שולחן היה
בן אחד ובת אחת, ובגלל שהיו יותר בנים אז לפעמים היו שני בנים
באותו שולחן שהם לא חברים.
המשכתי לפתור את התרגילים בחשבון. זה היה מאוד קל, סיימתי את
כל התרגילים לפני רוב הכיתה. העפתי מבט לעבר הספר של רט. הוא
כתב בעיפרון B2 שנמרח לו על כל הספר.
בתרגיל השני הוא כתב תשובה והתחרט עליה. הוא בהתחלה עבר על
התשובה עם עיפרון, אבל אח"כ הוא שם לב שאין לו מקום לכתוב
תשובה חדשה. הוא הרטיב את האצבע שלו וניסה להוריד את העופרת.
הסתכלתי על הקלמר שלי, היה שם את המחק שהייתי גוזר ממנו חתיכות
כדי לזרוק על חברים שלי.
שאלתי אותו: "רוצה?", הוא הסתכל עלי בצורה מוזרה. כאילו הוא
מופתע, או מפוחד. הוא מלמל משהו שנשמע כמו "כן" וניסה למחוק
בלי לקרוע את הדף. בסוף הוא הגיע לתשובה הנכונה, אבל כשניגמר
השיעור נשארו לו כמה דפים ריקים שהוא היה צריך להשלים בבית.
לאט לאט התרגלתי לשבת על ידו. למרות שהוא הגעיל אותי. הוא תמיד
היה מקנח את האף שלו ושם את כל הטישואים המשומשים על השולחן.
ניסיתי לעזור לו לפעמים עם השיעורים אבל זה היה נראה כאילו הוא
בכלל לא שמח שאני עוזר לו.
בשיעור ספורט היה לנו קפיצה לגובה. לא קפיצה לגובה כמו שיש
בטלווזיה עם מוט והכל, קפיצה מעל חבל. המורה השתיק את כולם
וכולנו ישבנו על הרצפה של האולם. "אלכס! מיכאל! שקט שם!"
הוא הראה לנו את הצורה הנכונה לקפוץ מעל לחבל. אח"כ הוא הבהיר
כמה נקודות חשובות לגבי תנועת הרגליים לפני הריצה. אלכס כבר
היה ממש נלהב לקפוץ. לשיעורי ספורט היינו צריכים להגיע עם
חולצות קצרות לבנות ומכנסיים קצרים שחורים. עם החולצה הלבנה של
אלכס הוא היה נראה מאוד מכובד. הוא נראה כמו מישהו באולימפידה.
המורה הורה להסתדר בשני טורים לקראת הקפיצה. אלכס רץ ראשון,
קפץ ונתקל בחבל ונפל למזרון הרך. הוא נראה מאוכזב, אבל המורה
אמר: "הטכניקה מעולה. תנסה רק לעבוד על התזמון של הקפיצה".
אלכס חזר לתור מחייך לעצמו. אחרי כמה נסיונות טובים יותר
וטובים פחות של ילדים אחרים הגיע תורי. נשמתי עמוק. רצתי,
קפצתי והצלחתי לעבור. אבל המורה לא היה מרוצה. הוא אמר שלא
קפצתי טוב. כשבאתי לחזור לסוף הטור, רט אמר לי "זה בסדר, אתה
יכול לעקוף אותי". החלטתי לא לשאול אותו כלום. כל אחד עשה עוד
שני נסיונות. אני עדיין לא הצלחתי לרצות את המורה עם הקפיצה
שלי. בפעם השנייה של אלכס הוא הצליח לעבור את החבל כמו שצריך.
בפעם השלישית הוא נתקל בחבל עוד פעם ונפל.
פתאום המורה לספורט עצר אותנו. "הי, מה אתה עושה שם?" הוא צעק
לעבר רט. בתגובה רט מילמל "כלום". הראש של המורה האדים, היה
אפשר לראות שהוא מנסה לבחור איזו שאלה לשאול קודם. "למה אין לך
תלבושת התעמלות?" הוא נעץ מבט ברט. כולם הסתכלו עכשיו על רט
שלא ידע מה להגיד. החולצה האפורה הארוכה ישבה עליו בצורה
מוזרה. כאילו היתה תלויה עליו ולא לבושה עליו. "אתה תלמיד
בכיתה הזאת?" המורה שאל עם קצף בפה. רט פלט "כן". אם המורה היה
בלון, אז עכשיו הוא היה מתפוצץ. "בוא איתי עכשיו!" ולקח את רט
בחולצה שלו למקום בו כולנו התחלנו את הריצה. רט לא העיז להסתכל
מעל לגובה הרצפה.
"עכשיו בוא תקפוץ!" צעק המורה על רט.
"אני לא יכול" אמר לו רט בפשטות מסוימת.
"מה אמרת?" חלק מהילדים צחקו. נראה לי שגם אני.
"אני לא.. רוצה" חזר רט. הפנים של המורה היו כבר אדומים לגמרי
עכשיו.
"אם אתה לא קופץ עכשיו, אתה לא תופיע לשום שיעור ספורט עד סוף
השנה". רט נראה עכשיו באמת מפוחד. "קפוץ!" צעק המורה. רט התחיל
להפעיל את הרגליים העקומות שלו.
הוא ניסה לרוץ כמו מישהו שלא רץ אף פעם ומנסה ללמוד איך לרוץ.
הוא קפץ כמו חיה מגושמת, נתקל בחבל ונפל עם הפנים על הפרקט.
ה"אווו" של התלמידים הגביר את הדרמטיות של אותו רגע.
האף שלו התחיל לדמם והוא נראה עקום בצורה מדאיגה.
המורה לספורט נראה לא פחות כועס, אבל קצת מודאג. "מה לעזאזל
אתה עושה?!"

הלכתי עם רט לאחות. היא שמה לו קרח על האף ותקעה לו צמר גפן
בתוך הנחיר. הוא לא אמר לי כלום. שאלתי עם הוא בסדר, והוא הגיב
ב"מה?" מבולבל. היה לו קשה לדבר בגלל שהוא היה צריך לנשום
מהפה.
הייתי מצפה ממנו שיגיד לפחות תודה, אבל הוא לא אמר כלום. אז
נכון שפיספסתי בזכותו שני שיעורים אחר כך, אבל עדיין הייתי
מצפה לשמוע ממנו תודה. לא, הוא לא אמר לי תודה. המשכתי לשבת על
ידו במשך כל השנה.