אלי הוריד המפתח מצווארו, פתח את הדלת ונכנס לבית. בפנים היה
הכל שקט, מלבד קול מים המתערבלים במכונת הכביסה. הוא פסע
פנימה, הדלת מאחור נסגרת בחבטה עמומה, ניגש למטבח, הוציא
מהמקרר את קרטון החלב ושתה ממנו בלגימות גדולות, בלי כוס,
כאילו הוא גר לבד. מה קשים החיים בכיתה ח', חשב בעודו מניח את
החלב חזרה במקרר, במיוחד כאשר אתה מצליח להיכשל בהתעמלות.
לפני שלוש שנים סיים אחיו הגדול, בן, את אותו תיכון. סיים ועל
כתפיו תואר אליפות הארץ בכדורסל לבתי-ספר, שאליו הוביל את
התיכון בגאון. כל מוריו דאז הסתכלו על בני בהערצה והגניבו
מבטים חומדים לאחיו הקטן, שסומן ככישרון עתידי. מה חבל היה
שהכזיב את כולם כאשר נתגלה כרכרוכי חסר שרירים או שאיפה
להצלחה. כאילו כדי להחמיר על כך, "הצליח" אלי להגיע אחרון בכל
מירוץ, לבצע את המטלות המשמימות ביותר, להתחמק מבני גילו
העוקצניים ולהיבחר אחרון בכל משחק (ואם הייתה נשארת הברירה
בידו ייתכן שהיה מעדיף לבלות המשחק כולו על הספסל). כשהמורים
קראו לו לשיחות, הוא שתק. תגובת אביו למורים, כשאלו שאלו,
הייתה "ובכן, הילד נחבא אל הכלים, מה לעשות" והיה דואג שיניחו
לו. אבא היה בסדר בקטע הזה, בלי לחץ. טענות רבות היו לאלי
בנושא הזה נגד המורים, נגד "חבריו" ללימודים, אולם לא נגד בן.
גם את הטענות שהיו לו לא אמר, היה שקט. נחבא.
גם אם השקט המוקדם רימז על היותו לבד בדירה כרגע, יחד עם אלי
גרו, בזמנים סואנים יותר, גם אחיו ואביו, דויד. דויד עבד
כאינסטלטור עצמאי ושיפוצניק לעת מצוא, מפרנס בודד בבית; בן...
לא הצליח עד כה במציאת נתיב עצמאי בחייו. כדורסל הוא אולי
מטרה נעלה, אבל זה לא פשוט להתחיל קריירה בספורט מקצועי בלי
ניסיון מקצועי או תמיכה מהבית, והדבר היחיד שאבא רצה זה
להוסיף "ובניו" לעסק, כמעט עשרים שנים חיכה לזה. אז הכדורסל
הלך יחד אל השרברבות - ישר לביוב. אלי יצא מהמטבח, חלץ נעליו
ליד חדרו ופנה לשירותים. תוך התקרבותו המשיך לשמוע את קול
המים ההומים במכונת הכביסה. רק כאשר הגיע, הבחין באדישות
הרגילה שלו כי הקולות לא נבעו מהמכונה, כי אם מבן, שניסה
להתאבד, שוב, בטביעה באמבט. גופתו כמעט צפה במים הרדודים,
אדמומיות עורו מפנה אט-אט מקומה ללובן הכחלחל של המוות. אלי
הבחין כי ידיו של בן היו קשורות אל משקולות ובמים סביב ראשו
צפו כדורי השינה המוכרים מניסיונות העבר הכושלים. הפעם נראה
כאילו סוף סוף הצליח. אלי רכן בשקט מעל גופת אחיו המת ושלף את
פקק האמבט. קול המים המשתחררים ממגבלות האמבט מילא את
השירותים לרגע, ואז נמוג, יחד עם המים, היישר אל חור הניקוז.
אלי דחף קלות את בן בכתפו. "בן, אם אבא יבוא ויראה אותך ככה,
הוא מה זה יתעצבן." אחרי רגע של חשיבה חש אלי כי לבן כנראה לא
באמת אכפת כרגע מה אבא חושב בשום נושא שקיים, התקיים או
יתקיים בעולם, ולו היה זה חשוב לו, לא היה מתאמץ כה ליטול את
חייו. עם מחשבה זו אלי הסתובב, יצא בשקט מהשירותים לסלון
והדליק את הטלוויזיה, בוהה בה בדממה, מחכה שאביו יחזור
מהעבודה.
כתשעים דקות לאחר מכן נפתחה הדלת ודויד נכנס לביתו בעליזות.
לרגע אחד נמלא הבית בתחושת רוגע נעימה שהתפוגגה כאשר שנייה
לאחר מכן חסם סרבלו האדום של האב לבנו את הטלוויזיה, בעודו
מתכופף לחבקו. אלי השיב בחוסר רצון לחיבוק הדב, מתכונן למה
שידע שיקרה בעוד רגע. נשמעה צרחה מהשירותים, צרחה של ייאוש,
צרחה של אכזבה. דויד שחרר את בנו ופנה במבט מודאג לאמבטיה, שם
מצא את בנו בכורו יושב, עירום כביום היוולדו, חיוור ועם
משקולות קשורות בחוזקה לידיו, ממרר בבכי. "אבא, אני שונא
אותך! אני שונא-שונא-שונא אותך!"
זה לא היה ניסיון ההתאבדות הראשון של בן. הצרות החלו לפני
שלוש שנים, אחרי שקיבל מהצבא פטור מטעמי דת, אם כי כלל לא רצה
או ביקש; אביו ביקש טובה מחבר חשוב, שהבנים יוכלו להישאר
ולעזור בבית. למעשה, נוכחות בניו בכל שדה קרב תהיה, בעיני
דויד, מטופשת. בן לא רצה להישאר בבית ולא הסתדר עם אבא שלו
ולא אהב את החברה בישראל, שהסתכלה עליו מגבוה, כי הוא השתמט
מהצבא, או כי עבד עם אבא שלו, השרברב, או כי בכלל. הוא כל
הזמן הסתכל מסביב ושאל את עצמו "מה אם, מה אם". או-אז זה
התחיל, עם הסכינים והגלולות ומה שניתן להגדיר כקריאה לתשומת
לב. בפעם האחרונה ניסה בן לברוח אל מקום כה רחוק עד שאביו לא
ימצא אותו ויביאוהו הביתה, מה שלא הצליח; לדויד חברים במקומות
גבוהים. אחרי שמצאו אותו שוב, או לפחות את גופתו, שכובה
בקרקעית קניון בנגב, נסע לשם דויד ברטינה וגרר את בנו הסורר
הביתה. נכון, באופן כללי זה לא מקובל, החייאת אנשים, אבל
לדויד חברים במקומות גבוהים.
"אבא, למה אתה מוכרח לעשות את זה כל הזמן?! אתה לא מבין? אני
רוצה למות! למוווות!". דויד ספג זאת בשתיקה, ובעצם איך עוד
ניתן לקבל קריאה כזאת מבנך הבכור, המבטיח, מלא ה'פוטנציאל'?
אלי התקרב מאחור והאזין לקולות. "בנימין, תפסיק. אתה נוהג
בטיפשות. צא מהאמבט ונדבר כמו בני אדם." "אוי, תפסיק כבר לדבר
מהתחת, אבא! לא אכפת לי מי אתה, לא אכפת לי לדבר כמו בן אדם!
די עם כל זיבולי השכל האלה." "אל תשכח כי בני אתה, דבר
בכבוד!" אמר במבט חמור דויד.
עד גיל שש כל דבר מוזר שהתרחש בבית נותר לא מוסבר. כשבן בית
הגיע לגיל שש, החלו להסביר לו מה עושה את המשפחה שלו שונה
מאחרות, מאיזה משפחה מגיע אבא ולמה אסור לדבר על זה עם המחנכת
או החברים בכיתה. זאת לא הדרך הטובה ביותר לעבור את בית הספר
היסודי.
בן יצא מהאמבטיה, תפס מגבת, ניגב את ראשו במהירות וכרך אותה
סביב מותניו. בכל הזמן הזה המשיכו הוא ואביו לנעוץ זה בזה
מבטי תוכחה. לאחר שסיים, עקף בן את אביו ואחיו, הלך למטבח
והתיישב. דויד עקב אחריו בצעד שקט ונשאר עומד. "קח את עצמך
בידיים בן, עברנו את פרעה - נעבור גם את זה."
"אבל אבא," הרים את מבטו, "אני לא רוצה לעבור את זה. אני רוצה
למות. למה אתה לא מבין את זה?". כשבן דיבר, הוא הניף את ידיו
באוויר. הצלקות היו ברורות. דויד התקרב אליו. "למה אתה רוצה
למות? מה, כל כך רע לך בעולם הזה? כל כך לא נסבל?" בן קפץ את
אגרופו ונופפו כלפי אביו. "אתה ממש לא מבין את זה, נכון? אין
לי כוח יותר. די; בגלל השטות הזאת החיים שלנו בזבל. הטמטום
הזה מפרק אותנו, הורס את המשפחה שלנו מבפנים. די כבר!"
עם הגיע בן הבית לגיל שלוש-עשרה ולעלייה לתורה, מסיימים את
ההסברים ומצפים ממנו להפגין בגרות. אלי עשה את כל מה שביקשו
ממנו ההורים, גם את בקשותיהם שלא-בקול. בן חשב שצריך לעשות
משהו, לעזור לאנשים במצוקה, שלום עלי אדמות, לרפא את הסרטן,
דברים כאלה. אמא תמיד חשבה כמוהו, אבל לא הייתה פועלת בניגוד
לרצון בעלה - היא באה מבית מסורתי, וגם אם תמיד ראתה אותו
קודם כל כדויד, גם היא כיבדה, עמוק בפנים, את המעמד. ההכרה
בזה הייתה מה ששבר אותה בסוף.
"בן, זה לא עובד ככה ואתה יודע את זה", אמר דויד והתיישב לצד
בנו, "כבר דיברנו על זה עשרות פעמים - אנחנו לא יכולים לעשות
שום דבר בלי בעצם לפגום בכל העולם בטווח רחוק יותר. אתה יודע
מה זה יאמר, אם לא יהיה יותר מוות? אנשים לא יחששו לחייהם
יותר, לא יהיה יותר פחד מכאב, מבושה, מכלום. לא סתם אנחנו
מוזכרים בקטע של אחרית הימים." בן נאנח. "אני לא מאמין לך
כבר, אבא, אני לא יודע במה להאמין. בכלל, אם כל זה יביא את
אחרית הימים, למה אתה מחיה אותי כל הזמן, הא? מה, אתה מפר את
החוקים בשבילי, אבל לא בשביל מי שבאמת רוצה וצריך את העזרה?
למה, כי אני הבן שלך?"
בן קם ויצא מהמטבח אל הסלון, דויד אחריו. אלי נותר על עומדו,
בין המטבח לסלון, ממתין לקץ. בן הסתובב, המגבת מתנופפת עם
תנועתו. "ואם אגיד לך, אבא, שלא אכפת לי מאחרית הימים,
שמבחינתי הדבר הכי טוב שיכול להיות זה שכל העולם יידע שהמשיח
כבר כאן, ובעצם תמיד היה כאן, רק לא רוצה להיחשף? עסוק מדי
בלשחרר סתימות ובעצם הוא מי שסתום?! הא?" דויד כיווץ את
שפתיו, פניו החלו להאדים. "אתה בדיוק כמוה," הוא אמר לו, שומר
על קולו מרוסן ככל יכולתו, "בדיוק כמו אמא שלך. אל תהיה
גאוותן, בן, השם נתן והשם לוקח, ולא אני או אתה יכולים להחליט
על זה". בן כבר לא הקשיב. "תשאיר את אמא שלי מחוץ לזה, אתה
שומע! תרחיק את אמא שלי מהחרא הזה שאתה עושה, שאתה מביא על
הילדים שלך, כי היא לא הייתה מוכנה לזה, היא לא! אף פעם לא
יכולתי להביא חברים הביתה, אף פעם! אסור, כי אולי הם ייפלו או
יקרה להם משהו, ואז יהיו שאלות על איך בעצם שום דבר לא קרה
להם! אסור להתבלט, כי אז מישהו עוד ישאל דברים על אבא או יותר
גרוע, על סבא! מה, להצליח בחיים זה כל כך נורא? רק להתעסק
לאנשים בחרא?! די! אולי אתה המשיח, אבא, אבל אמא, היא באמת
הייתה קדושה. היא סבלה את כל החרא שלך, קמלה תחת הבינוניות
שלך ולך בכלל לא היה אכפת! את כולם אתה החיית, רק אותה הרגת,
מבפנים!"
אלי שנא שבן דיבר ככה, למרות שזה היה גם קצת נכון. היא הייתה
יושבת בלילה, ליד החלון בסלון, אך לא מביטה החוצה, עיניה
בוהות לחלל הבית ושפתיה ממלמלות ספק תפילה ספק שיגעון בינה
לבין עצמה, שעות. לפעמים אלי היה חוזר הביתה ומוצא אותה בדיוק
ככה, פשוט עוצרת באמצע היום, מדברת עם משהו שלא רואים או
שומעים במציאות, משהו כמו אלוהים או הרעיון של הגשמה עצמית.
לפני שנתיים וחצי, אחרי עוד ליל סדר של ארבע נפשות, היא
השאירה מכתב. כן, היא מאוד אהבה את כולם, לא, היא לא תחזור.
היא נוסעת לאחותה באמריקה, והיא לא רוצה שיחפשו אותה. בס"ד.
ותשקיעו בלימודים, ותעשו מה שאבא אומר. בן ניסה להוציא פעם
ויזה, אבל התברר שאסור לו - השם שלו ברשימה השחורה, הכניס
אותו לשם מישהו, מגבוה. מאז הוא לא באמת ניסה, והוא גם לא
דיבר עם דויד שישה חודשים אחרי זה. אבל כל זה היה אז, עכשיו
היה עכשיו.
דויד לא ידע מה לומר. הוא ידע שלמשפחה שלו קשה, זה היה צפוי.
גם הוא סבל כשהיה קטן, כשהיה שואל את אמא איפה אבא בדיוק, למה
רק היא באה לישיבות הורים ולמה הם חיים על גמילות חסדים, והיא
הייתה עונה, בעיניים חולמניות, שהכל לשם שמיים ואם ירצה השם,
הכל יהיה בסדר. הוא ניסה להיות הכי אבא שהוא יכול לילדים שלו
והכי בעל לאשתו, אבל גם להיות מה שהוא, מה שאף פעם לא יכול
היה להתכחש אליו, וזה לא היה קל גם עבורו, אפילו יותר. הוא
באמת אהב אותה, את אשתו, גם עכשיו, אחרי שעזבה אותו, גם אחרי
שסיפרה שהיא מצאה אהבה אמיתית עם מורה במשרה חלקית מפתח
תקווה, חבר ילדות. גם אחרי שהיה צריך לשקר לילדים שלו ולזייף
מכתב אחרון שיסביר למה אמא אף פעם לא תחזור, הוא אהב אותה.
אפילו שהיא אמרה שהילדים בכל מקרה לא שלה, רק שלו, רק שלו
ותחת הצל מכלה הכל של האב שמעולם לא הכיר, של הייעוד שהכתיב
מתוך חוסר היותו. אלף פעמים חשב שאולי הוא סתם ממזר, ואלף
פעמים יבחושים מעוכים חזרו לעופף סביבו, עופות שחוטים התעוותו
בניסיון לחזור ולקרקר, קרשים לנסות ולצמוח. זה פשוט לא עובד,
פשוט לא עובד. הוא לא יכול באמת להאשים אותו, גם הוא חשב על
זה, יותר מפעם אחת. הוא גם תמיד הרהר מה יקרה לבנים שלו ומתי
זה יתחיל; אולי הוא ייחודי, למרות שתמיד אמרה אמו שהבן שלו
יהיה הדבר האמיתי. בגלל זה קרא לבנו הבכור בן, הרי לא באמת
ציפה שיהיה עוד אחד, ציפה שזה יהיה הכל - השם היחיד שחסר
מתיאור התפקיד המלא. הוא מעולם לא ביקר בקבר אמו; בן צעק עליו
שזה חוסר כבוד, הוא פשוט חשב שזה נימוס בסיסי, שאחרי כל החיים
מלאי הציפייה, הוא לא היה רוצה לגזול אותה ממעט העולם הבא
שהיא נהנית ממנו. אלי פשוט שתק, כי זה מה שהוא עושה.
"אתה לא יודע מה אני עושה בשבילך, בן, אתה לא מבין. אני כל כך
מתאמץ, אני... מבין אותך במידה שתתקשה לתפוס בעצמך, כל שעל
שאתה בוחר, כל ניסיון שלך. אבל זה לא המקום שלנו, לא שלי, לא
שלך. הפסק, אל תילחם כל כך. אם תפסיק להיאבק, אולי תראה גם
אתה - החיים אינם הפסד, הם אינם הבחירה הפשוטה; החיים הם
הניסיון לשפר, לעשות משהו טוב יותר, החיים הם הבחירה הקשה."
בן הצר עיניו, גבו לחלון הסלון הרחב. "לא, הם לא, אבא, לא
כאן. אולי עבור אחרים זה נכון, אבל עבורי, עבורנו... החיים הם
ברירת המחדל. אתה לא יכול להיאבק בזה, נכון? זה לא משחק, די
כבר. אתה לא יכול לתקן את זה, אתה לא יכול להפסיק. אני לא
יכול לעמוד בזה יותר, די. אתה יותר טוב ממני, אולי, אני יודע?
אלי, תסתכל עליו, אני לא יודע איך הוא מצליח לסבול אותך, אבל
הוא מצליח. אני לא יכול, אתה מלחיץ אותי כל כך, אתה, אתה! די,
תן לנוח קצת. נתת לאמא ללכת, נתת לסבתא ללכת, אין עוד מי
שנשאר, תן גם לי."
בן התיר את המגבת ונעמד עירום ללא נוע במרכז הסלון, מעביר
בפעם האחרונה מבט סוקר סביב. אז ניגש אל אביו, מבטו נודד
אט-אט מטה ונקבר בקרקע. נדמה כאילו רוצה הוא לומר דבר מה,
אולם המילים אינן יוצאות מגרונו. דמעה נודדת מעינו השמאלית של
דויד מטה, ספק מעצב, ספק מכעס. אז נדד בן בשקט הצידה ועיניו
מתמקדות באחיו הקטן, אלי, כמו גם מבטו של דויד. אלי, ילד
מסכן, ילד כל כך טוב, כל כך מסור, כל כך מתאמץ להשכין שלום
בית ולגרום לאבא שלו קצת נחת, כל כך תקוע בצל של... כל כך
הרבה אנשים; של אחיו, הספורטאי המצטיין, של אביו, עם הציפיות
שלו, של אמא, איפה שהיא לא תהיה, ושל הסבא הנעדר-נוכח, שהכל
מתקיים בצילו... "אלי, טפל בהם טוב," הוא אמר ברוך, בעודו
מעביר ידו בשיער אחיו. "אחרי הכל, אתה גם משיח בן דויד."
דויד עמד בצד ונעץ בבן מבט נזעם; לא, לא נזעם היה, למעשה -
חצי מבוהל חצי מקנא. אלי עומד לידו ומחזיק בשתיקה את זרועו של
אביו. הוא כבר לא יודע מה לעשות, לא יודע מה כל זה אומר.
כרגע, בכלל, הוא בעיקר שואל, לא יודע הרבה. ואולי זו הדרך. בן
ניגש לחלון הסלון, הביט החוצה ונפל, לא יודע מה יקרה בסוף, אם
יקום אם לא, שוב להימשך החוצה מהאור האחרון. בפעם הראשונה
בחייו הרגיש חופשי באמת. כשהיה בן בריאיון בצו ראשון, שאלו
אותו מה ההורים עושים. אז הוא אמר שאבא מחיה מתים. המראיינת
כתבה שהוא רופא. אמא, הוא אמר, מטפלת במשפחה. עכשיו כל מה
שנשאר ממנה הוא התמונה בסלון מהטיול לכינרת, שבה היא משתכשכת
עד הברכיים לצד בעלה ושני בניה, העומדים במבוכת-מה על המים,
נעים-לא-נעים מעלה מטה, יחד עם הגלים.