יום ראשון בערב, אתה מתקשר אלי. אני שקועה בספר שלי, מנסה
לפתור איזו משוואה מתמטית שמאיימת לגרום לי לטירוף.. אני עונה
לך בקוצר רוח.. אתה מרכך אותי, אומר לי - "בוא אלי, אני אכין
לך תה עם נענע כמו שאת אוהבת"..
ואני- כמו בובה על חוטים מזנקת למשמע הציווי שלך, קמה על רגלי
ומתלבשת.. מתקשטת בתחרה אדומה לכבודך..מתבשמת לכבודך..עוטה עלי
את בגדי הבובה שלי..כי כזו אני.לא נדרשת ממך בקשה או
תחינה.מספיק שתגיד ואני שם.מוכנה לעשות כל מה שתרצה,לאהוב אותך
כמו שאתה אוהב..עדינה וכנועה בלילות החורף,כשהרוחות
מיללות,חזקה ומכאיבה בלילות הקיץ כשהזיעה נוטפת מגופותינו
הלוהטים.
אני אצלך,אתה פותח לי את הדלת,מחייך אלי - ואני כמובן מייד
נמסה.לא יכולה לעמוד בפני העיניים המחייכות שלך.
יום ראשון בערב , אתה שואל אותי "מה עשית אתמול בערב"? אני
עונה לך שהייתי בעיר עם חברה..לא משהו מיוחד.
אני מסתובבת, פונה אל המטבח. אני רואה בכיור שתי כוסות יין
ריקות,ואני כבר יודעת.לא אומרת מילה, שותקת. כמו חיית טרף עוטה
על פח האשפה שלך,נוברת בו ,מחפשת,מחושמלת.. אני רואה בקבוק יין
ריק..הגוף שלי מתלהט,חם לי,האוויר נהיה סמיך וחד,הכל כואב
לי.אתה יושב בחדר מול הטלויזיה, לא שם לב לכלום. ואני ממשיכה
בשלי- נכנסת לארון שלך,משחרת לטרף..מחטטת,הופכת הכל, ואז..
אני רואה אדום בכל מקום,אני שומעת זמזומים,אני רועדת.
"מה עשית אתמול בלילה"? אני שואלת אותך ברוך .. אתה עונה לי
שבאו אליך חברים וששתיתם יין.
יום ראשון בערב, אני בוהה לתוך החלל ,מסתכלת עליך ולא מכירה
אותך.שונאת אותך,רוצה לאהוב אותך ולא יכולה,רוצה לשרוף את כל
מה שסביבי..רוצה להרוס לך הכל.
יום ראשון בערב ואתה משקר לי בעיניים.
יום ראשון בערב ואתה זורק 3 שנים לתהום.

יום ראשון בערב, ואתמול בלילה..
בגדת בי.