פרק א'
דמיינו לעצמכם, אם רוצים אתם לעקוב אחרי שבילים של פירורים,
קרון שנע על מסילה בתוך מנהרה. מחוץ לקרון אפילת מנהרות קודרת
ורוחות מצליפות, קירות דומים במרחק נגיעה אשר אינם מעניקים
תחושת יציבות לנוכח עולם רעוע זה אלא להיפך, מין מחנק איום,
אימה שבידיעה כי האפשרות היחידה נמצאת קדימה בתוך העלטה. בתוך
הקרון מואר ויש מושבים מספר, אווירה כמעט ביתית. הקרון מיטלטל
לו על המסילה, חורק והאוויר שורק מסביבו.
תמונה מעניינת, לא? הייתה יכולה להתאים לסיפור, מלאת משמעות.
גם האנשים בקרון חושבים כך.
"תמונה מעניינת, לא? אני מרגיש כאילו אנחנו בסיפור", אמר מספר
1. "תפסיק עם השטויות שלך", ענתה מספר 4, "אתה חושב יותר מדי,
קח דוגמה ממספר 3". מספר 3 הנהן ושקע בחוסר מחשבה עמוקה, מספר
1 הזעיף פנים ומספר 4 ניסתה בכל מאודה לחקות את מספר 3, כמעט
היה ניתן להרגיש את המתח באוויר. כנראה כדי להפיג את המתח החל
מספר 3 לזמזם מנגינה של מוצארט, ברור לנו כי הוא חש והגיב
למתח אך ורק בצורה אינסטינקטיבית היות והיה כל-כך עסוק בחוסר
מחשבה עד שלא היה מסוגל לשים לב למתרחש סביבו. "הו, איזו הקלה
זו כאשר יש בנמצא אדם אינטלקטואל ומלומד", אמרה מספר 4 בקול
עליז, "הלוואי שכולם בקרון הזה היו כמוהו. אם, לדוגמה, היית
אתה, מספר 1, משקיע יותר זמן בחוסר מחשבה במקום בתהייה, היית
אדם למופת".
נכנס מספר 5 ומתיישב על הכיסא. "מנגינה נוראה, כרגע חזרתי
מלבהות בקיר ואני יכול להגיד לכם, זו חוויה מאין כמוה".
"מאיפה נכנסת?" שאל מספר 1. "אני כשלעצמי נהנית לבהות בקירות
שלא בזמן נסיעה, אני מקבלת מזה בחילה בנסיעה", אמרה מספר 4,
מן הסתם היות שעדיין לא נכנסה עוד מישהי לסיפור. מספר 3 רק
הנהן בהסכמה אילמת הנובעת מניסיון רב בשנים של הסכמה עם דברי
מלומדים והמשיך בשלו. בראותם את מודל החיקוי שלהם נכנס לפעולה
פצחו גם מספר 4 וגם מספר 5 בשטף חוסר מחשבה.
האם המספר מדבר שטויות? האם הסיפור מתקדם לאנשהו? מחשבות
עמוקות וחשובות שלרוע מזלנו, ובייחוד לרוע מזלו של המספר שגם
עוסק בהן, יצטרכו להישאר ללא מענה.
"אני שואל שוב, מאיפה מספר 5 נכנס, אין דלתות בקרון", אמר
מספר 1 במועקה ברורה. "אני שואל שוב, מאיפה מספר 5 נכנס, אין
דלתות בקרון", שאל ההד בפיקחות יוצאת דופן. "הוא בוודאי נכנס
מהדלת הצידית", עונה מספר 1.
מופיעה דלת בצד הקרון.
נכנסת דרך הדלת מספר 6. "מה הולך כאן? למה אתם לא מדברים?".
"תהיי בשקט", אומרת לה מספר 4 בקול מלא סמכות, "מספיק אדם אחד
בקרון הזה ששואל שאלות". מספר 6 מתיישבת בבושה בפינה. מספר 3
אומר 'עדיף לשתוק ושכולם יחשבו שאתה טיפש מאשר לדבר ולהוכיח
לכולם שאתה כזה.' "בראבו, הידד!" פוצח מספר 5, "גאוני! הראיתם
כיצד ציטט בכזאת רהיטות, ועוד מבלי לחשוב". עיניה של מספר 4
נצצו בהערצה. מספר 6 רכנה לכיוונו של מספר 1 ולחשה לו: "הם
קצת מוזרים, אתה לא חושב? השמלה של מספר 4 מצחיקה, אתה לא
תאמין מה שמעתי עליה..." מספר 1 רק נאנח ואמר בקול רם וברור:
"אני כשלעצמי רוצה לדעת מי או מה מסיע את הקרון הזה". "שקט
כבר", דרש מספר 5, "אתה עושה לי כאב ראש". "למען השם", אמרה
מספר 4, "אתה לא יכול אף פעם להפסיק לחשוב". מספר 3 ציטט
בצורה מבריקה 'החיפזון מהשטן'. "באמת מעניין", מלמלה מספר 6
ונראה כי התחילה לחלום בהקיץ מרגע זה.
מספר 1 זינק מכיסאו בזעם: "לא! אני דורש תשובות, מי מסיע את
הקרון, איפה מספר 2 ומה לעזאזל אנחנו עושים כאן?!"
כל זאת ועוד בפרק הבא.

פרק ב'
דמיינו לעצמכם, אם רצונכם לקרוא סיפור שלם על מעיים, רקון שרץ
במהירות על מסילה בתוך מנהרה. מחוץ לרקון אפילת מנהרות קודרת
ורוחות מצליפות, קירות דומים במרחק נגיעה אשר אינם מעניקים
תחושת יציבות לנוכח עולם רעוע זה אלא להיפך, מין מחנק איום,
אימה שבידיעה כי האפשרות היחידה נמצאת קדימה בתוך העלטה. בתוך
הרקון מואר ויש מושבים מספר על המעי הגס, אווירה כמעט ביתית.
הרקון מיטלטל לו על המסילה, חורק והאוויר שורק מסביבו.
"אני עדיין מצפה לתשובות", הודיע מספר 1 בקול זועף, "ומי
הדביל שגרם לקרון להפוך לרקון?" הוסיף כלאחר יד בעודו מנגב את
ידו מכוסת הרירית על חולצתו. שתיקה. "אממ... יכול להיות
שבטעות חשבתי שזה יהיה מאוד משעשע אם הקרון יהפוך לרקון, בגלל
שיש להם את אותן האותיות", אמרה מספר 6 כשסומק עולה ללחייה.
"רואה אתה, אלה הצרות שקורות כשאנשים חושבים יותר מדי",
הודיעה מספר 4 בקולה המאנפף. "הו, סתמי כבר זקנה בלה", רטן
מספר 1. 'והדרת פני זקן', ציטט מספר 3. נאבק בקפלי המעי שבהם
היה כלוא, מצליח מספר 5 לפרוץ החוצה ולומר, בעודו נוטף מיצי
עיכול: "אתה בהחלט לא מנומס, אילו היה לך ולחברה שלך..."
("היא לא חברה שלי!") "מספיק היגיון על-מנת לא לחשוב לא היינו
נתונים בצרה הזו. סליחה, עלמתי, אך את גם לא מקורית. מילא
היית מבקשת שנהיה במשהו שנשמע יותר כמו קרון, נגיד, ארון".
דמיינו לעצמכם, אם רוצים אתם לקרוא סיפור על מתלים וסוודרים,
ארון שעומד בתוך חדר בתוך בית. מחוץ לארון יש חדר, קירות
דומים במרחק נגיעה אשר אינם מעניקים תחושת יציבות לנוכח עולם
רעוע זה אלא להיפך, מין מחנק איום, אימה שבידיעה כי האפשרות
היחידה נמצאת במקום זה, בתוך העלטה. בתוך הארון חשוך ואין
מושבים כלל, אווירה כמעט ביתית. הארון עומד לו איתן במקומו
וסביבו דממה.
"אני מרגיש... כאילו... אני נמצא בתוך... כבשן", נשף מספר 1,
"צפוף כאן... נחנק... מאבד... הכרה", סיים ואיבד הכרה. "בזבז
את כל החמצן שלו על לחשוב ודאי", נחרה מספר 4 בבוז. "אבל באמת
קצת צפוף כאן", מספר 5. "אני רוצה את הקרון שוב", ייבבה מספר
6 ומשאלתה התגשמה.

פרק ג'
דמיינו לעצמכם, אם רוצים אתם לקרוא שוב מה שקראתם כבר, אמנם
אני לדידי חושב שאין צורך לכתוב שוב מה שכבר נכתב, פשוט תקפצו
חזרה לפרק א' ותקראו אותו עד שורה שישית.
מספר 1 חזר לאיטו להכרה. היות והוא ניחן באותה חולשה המשותפת
לכל רפי השכל - הצורך לחשוב ולבקר את הסובב אותם, לא היה
מסוגל שלא לתהות כיצד זה מתהפך עליו עולמו כל חמש דקות. הוא
גם החל תוהה האם אין איזשהו כוח עליון שמשחק בחייו למען
השעשוע המעוות שלו ושל בני מינו (מה שבדיעבד היה נכון), אבל
החליט שרמת מחשבה כזו מוגזמת, אפילו בשבילו, הוא הרי לא עד
כדי כך הדיוט. הוא פקח את עיניו.
שאר הקרון היה עסוק במה שהיה עסוק בו מאז תחילת הנסיעה - מספר
6 חלמה בהקיץ, מספר 4 ניסתה להראות כאילו אינה חושבת על דבר,
מספר 3 היה שקוע בעיצומו של חוסר מחשבה סוער ומספר 5 בהה
בקיר. מספר 1 ייחל לחזור לחשכה שלפני הפיקחון, ממלמל לעצמו:
"זה היה יכול להיות כל-כך מצחיק אילולא זה היה אמיתי".
"האם זה מיותר לצפות לקצת סדר, לקצת היגיון. האם אני נידון
להיאבק לנצח באמת חסרת משמעות", ייבב מספר 1. 'הבוז למדינה,
על כל צורותיה, תהיה התגשמותה אשר תהיה. המדינה של אתמול, של
היום ושל מחר, המדינה הבורגנית והמדינה הסוציאליסטית. לנו -
שרידיו האחרונים של האינדיבידואליזם - לא נותרה אלא דת
האנרכיה, שהיא כבר אבסורדית, ואף על פי כן - מנחמת', ציטט
מספר 3 בגאון ובהתעלות בעודו שקוע בחוסר מחשבה מהעמוקים שידע
האדם מעודו. "הוא מדהים..." התמוגגה מספר 4. "אכן", הסכים
מספר 5. מספר 6 עדיין ניסתה להבין מה הוא אמר ואצל מספר 1 זעו
הוורידים במצח.
"יש לך בכלל מושג מה אמרת?" צעק מספר 1 בזעם, "היה לזה קשר
חלוש מאוד למה שאמרתי ובנוסף לכך שנתיים לאחר שמוסוליני כתב
את זה הוא   הפך לדיקטטור פשיסטי, זונח את כל דברי ההבל
הקודמים שלו בשביל כאלה חדשים". מספר 1 ניתר בזעם מכיסאו
והתחיל לנופף ידיו מול פרצופו הקבוע של מספר 3. "הא, הא, יש
לך מה להגיד על זה? לא! כי אתה לא חושב, אתה כמו פטיפון
ארור!". "עזוב אותו בשקט", צווחה מספר 4, "הוא גאון, בור כמוך
לא יבין אותו!". "ברנש, כדאי שתיזהר, אתה מהלך על חבל דק
מאוד", נהם מספר 5 והתקדם אל מספר 1 בצורה מאיימת. "אם לא
תפסיק מייד להפריע לאדון זה איאלץ להשקיט אותך בעצמי". מספר 6
ייבבה בפחד, קפצה מאחורי הכיסא שלה והתחבאה. "קללה על כולכם",
צעק מספר 1, מנופף ידיו בפראות, "הבוז לכם אריסטוקרטים קרים,
חזרו אל מחשכי חוסר התהייה, החייבים אתם ללעוג לבוש מזלי,
לקללה המרחפת מעל לראשי, לאותו גורל אכזר המכריח אותי להעביר
את זמני בבזויה מכל המלאכות, במחשבה. בעוונותיי נולדתי עם מוח
תמה אך אין בכך משום הצדקה לרמוס אותי. אם סטיתי מהמקובל, אם
שאפתי לחטוא כנגד כל יצירה אנושית, הרי היה זה רק בגלל הפגמים
המולדים שלי שכפו עליי, בניגוד לרצוני ולחושיי, את הצורך
לחשוב". מספר 5 הסתער קדימה בנהמה: "על החטא הזה אני לא אסלח
לך!" ודפק את ראשו של מספר 1 בפראות בקיר, "אני ארוקן ממך את
כל התועבה, גם בכוח אם איאלץ!".
'אני מבקש מכם להיות בשקט בבקשה, אתם גורמים לי לחשוב', אמר
מספר 3 בקול חמור סבר.
והייתה דממה.

פרק ד'
בראשית ברא המספר את המנהרה ואת המסילה; והמנהרה הייתה תוהו
ובוהו וחושך על-פני תהום ומילות המספר מרחפות על-פני המים.
ויאמר המספר יהי-קרון ויהי-קרון; ויאמר המספר כמה שטויות
אחרות; ויאמר המספר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו ויירדו בכל אשר
בקירות המנהרה ובחשכה ובמסילה ובקרון ובכל אשר חי; וירא המספר
כי טוב; ויקנה המספר משקפיים; וירא המספר כי רע ויאמר את כל
זה נתתי לכם ומחושים יש בראשי אנוח קצת ותסתדרו לבד, בסדר?
טעות גורלית. מסתבר כי אחרי שהוא התעורר הוא שכח לחלוטין
מהקרון ומהמנהרה ומהמסילה, והסתבר כי ברואיו לא היו ממש טובים
בלהסתדר לבד. למען האמת הם היו די מחרידים, חבורה של שמוקים
ארורים וחסרי אונים שלא יכלו לדאוג לעצמם. בואו נעשה הפסקה
לרגע מהקיטורים שלי ונראה מה קורה איתם, הייתה איזו התרחשות
כביכול מעניינת.
"אתה דיברת... כרגע?" אמר מספר 1 בעודו מנער מעליו את מספר 5
ההמום ומנגב את הדם מעיניו. מספר 3 רק שתק, מספר 5 ומספר 4
החליפו מבטים מבוהלים ומספר 6 יצאה מאחורי הכיסא. "אני שואל
שוב, אתה דיברת?" "תעזוב אותו! ברור שהוא לא דיבר! הוא אמן!"
צרחה מספר 4, דמעות בעיניה. "תעזוב אותו במנוחה, אמרתי לך כבר
חלאה", איים מספר 5 אך לא נראה החלטי במיוחד ואף לא עשה שום
תנועה מאימת לכיוונו של מספר 1.
"הא, ניצחתי אתכם!" צעק מספר 1 ופרץ במחול ניצחון, "אני הכי
גדול! אני המלך!!! למי תפנו עכשיו, הא? מי יהיה מודל החיקוי
שלכם אחרי שפסלי האלילים שלכם נופצו? מי יעניק משמעות ולמה?"
"זה לא בסדר..." מלמל מספר 5, "אין לו זכות לעשות את זה...".
מספר 4 התחילה להתייפח בקול ודמעות זלגו מעיניה לרצפה. מספר 6
נראתה מבולבלת ואפילו קצת עצובה, מין תחושה פנימית אמרה שדבר
נורא זעזע את העולם. מספר 3 רק ישב ושתק, כמעט היה אפשר
לדמיין כי חזר שוב אל חוסר המחשבה אך הילת הקדושה שלו נסדקה,
שוב הוא לא הציע למאמיניו את אותו ביטחון קפוא כבעבר.
ומתוך שבבי הקרח ושברי הפסלים, הדמעות והשמחה ספוגת הארס,
התימהון וחוסר הידיעה, חזר לו המספר.

פרק ה'
במסורת הנפלאה של סיפור זה צריך לפתוח את הפרק בהקדמה, רצוי
מוזרה. לא עולה לי שום רעיון לראש... אולי אתם תציעו משהו לשם
שינוי... עצלנים. אתם חושבים שבגלל שאתם קוראים יש לכם הזכות
לא להשתתף בסיפור; בטח, אני יודע מה אתם חושבים: "מה זה קשור
אליי, אני בסך הכול קורא, אני לא צריך לקחת אחריות על השטות
הזו". אז יש לי חדשות בשבילכם, זה לא עובד ככה!!! עד שאתם לא
מביאים רעיון מקורי אחד הסיפור לא ממשיך. תתביישו לכם לנצל
ככה אנשים, בטח גם אחר כך לא תבינו את המסר ותבואו להתבכיין,
או גרוע יותר, תלכו לקרוא מאמר "ספרותי", איכס. אתם מגעילים
אותי.
...
...

שום רעיון?
כלום?
טוב, בסדר, אני אוותר לכם הפעם, זה לא אשמתי שאתם לא יצירתיים
אבל אין מה לעשות.
אז כמו שאמרתי, המספר חזר!!!
והוא לבש את צורתו של עיפרון, אחד מהצהובים האלה עם המחק
הירוק, החצי משומשים, נו, אלה שתמיד מוצאים במקומות מוזרים
כשצריכים עיפרון ואף אחד לא באמת זוכר מתי, איפה ולמה קנו
אותם. אף אחד לא שם לב שהופיע וזה די מובן היות וכולם היו
בסערת רגשות וגובהו היה כמה סנטימטרים בלבד.
"אהם, אהם... סליחה, קצת תשומת לב", אמר העיפרון, "אני
המספר!!!". אף אחד עדיין לא שם לב כי היה לו קול צייצני כזה.
"זה באמת לא עובד..." מלמל העיפרון בינו לבין עצמו והפך
לעיפרון בגובה שני מטר. כולם שמו לב עכשיו. "או, זה יותר
טוב", הודיע המספר בקול ניצחון. "אתה המספר?" שאל מספר 1,
"למה אתה נראה כמו עיפרון?" "זה לא ממש רלוונטי, נכון?" שאל
העיפרון הענק בחזרה.
"אולי לא..."
"המספר, כבוד גדול הוא לנו לפגוש אותך, אנא אל תשים לב למספר
1, יש לו בעיות בחיים הפרטיים ולכן הוא מוציא את זה על אנשים
אחרים ואין לו כבוד לגדולה", אמרה מספר 4 שפסקה מלבכות ועיניה
נמלאו שוב בהערצה. "אין לי שום בעיות בחיים הפרטיים", צעק
מספר 1, "ומה כל-כך גדול בו, תראי איזה מצב נורא יש כאן, אין
לו שום דבר להתגאות בו". "באמת לא הספיק לך, הא? לא מספיק
הרסת את מספר 3, עכשיו אתה גם רוצה להרוס את המספר", אמר מספר
5. "עזוב אותו, להרוס דברים יפים זה בדם שלו", נחרה מספר 4
בבוז, "העיקר שהוא מתבכיין על סדר, כל דבר יפה וטהור שהיה לנו
בעולם הוא לקח". "אני לא..." החל מספר 1 למחות אבל נקטע ע"י
המספר. "אמ, כן, תקשיב, בחורצ'יק, זה מאוד נחמד להאשים אותי
והכול, אבל אני לא אלוהים וזה לא אשמתי שהמצב מחורבש. אני
השארתי לכם סיפור סביר לחלוטין, התחלה לא רעה ואז אתם באתם
והרסתם אותו. למען השם, אתם אפילו לא נתתם לעצמכם שמות עדיין.
איך אני בדיוק אשם בכל זה?" "כן! איך בדיוק הוא אשם, היו לנו
חיים מעולים לפני שאתה התחלת לשאול כל מיני שאלות מפגרות",
הסכימה מספר 4. "אני רוצה שיקראו לי ג'רבשנמט. אני יכולה
לקרוא לעצמי ג'רבשנמט? זה פשוט שם נורא יפה", אמרה מספר 6.
"תקשיבי, את לא יכולה לקרוא לעצמך ג'רבשנמט, זה לא שם אמיתי.
נחמד לראות שלפחות מספר 4 ומספר 5 יצאו בסדר", אמר המספר.
מספר 3 בכה בשקט בצד.
"כן, אני ומספר 5 אנשים טובים, לא כמו מספר 1 השיכור הזה
ומספר 6 הזנזונת הזו", אמרה מספר 4 בגאווה לקולות הרקע של
"ג'רבשנמט זה דווקא שם אמיתי מאוד ואני לא זנזונת..." ו"אני
בסדר גמור ואני בכלל לא שותה אלכוהול". מספר 3 עשה ניסיון
נואש אחרון, "יש שלושה סוגים של מספר, מספר גיבור, מספר עד
ומספר יודע כול", אבל לא נראה שאף אחד שם לב אליו יותר.
"אולי אנחנו יכולים לעשות משהו כדי להביע את הערכתנו אליך",
הציע מספר 5, לקולות הסכמה מצד מספר 4. מספר 1 קילל בצד ומספר
6 המשיכה להגן על שמו הטוב של השם הנבחר שלה בזמן שמספר 3 רק
שתק ובהה ברצפה. "אתה מתכוון, כמו מקדש?" שאל המספר, התלהבות
ניכרת בפניו (רגע, הוא לא עיפרון? איך ניכרת התלהבות באיבר
שלא קיים?). "לא משהו רציני, חשבנו על איזה מקדשון קטנטן",
אמרה מספר 4 ומיד הפך הקרון לקתדרלה צנועה, שתפסה שטח מועט של
500 על 500 מטר ובמרכזה פסל של עיפרון ענק. "אני דווקא אוהב
את העיצוב, הלוואי שיכולתי להישאר אבל יש לי עוד כל מיני
סיפורים לספר", אמר המספר. "הו, זה בסדר", הודיעו מספר 4
ומספר 5 ביחד, "אנחנו נחכה לך". המספר החל להיעלם אך מספר 1
צעק: "חכה! אני חייב לדעת, איפה מספר 2?". המספר זרק בזלזול:
"מאיפה לי לדעת, אולי עדיין לא יצרתם אותה?" ובמילים אלה
נעלם.
"מעכשיו כולם לקרוא לי ג'רבשנמט!" צעקה מספר 6 בשמחה. "סתמי
את הפה ילדה טיפשה!" צעק מספר 5 בזעם, "איך את מעזה לעבור
איסור מפורש ועוד במקום קדוש זה?". מספר 6 נבהלה נפלה לברכיה
והתחילה לבכות. "הו, עזבו אותה בשקט, מה זה משנה?" אמר מספר
1, "נמאס לי מהמקום הזה, בואו נחזור לקרון".
והם חזרו לקרון.

פרק ו'
פעם היה מספר, למספר הזה היה יותר מדי זמן פנוי. כמו כל אדם
עם יותר מדי זמן פנוי המספר התחיל ללכת לישון מאוחר ולקום
מאוחר, בניגוד לעצתו של איזה אמריקאי, זקן אחד. היו לכך
תוצאות מרחיקות לכת!!!
דבר ראשון הוא הפסיק להיות מסוגל להירדם בשעות נוחות. ב12-
בלילה הוא היה מתחנן לאלוהים שייתן לו ללכת לישון ושהוא עייף
ונמאס לו, והכול לשווא. הוא היה צריך להתייסר עד 2 בבוקר (!)
עד שהיה מצליח להירדם. דבר שני, הוא גם היה עייף כל היום, הוא
גם במהרה גילה שאין לו בכלל שום דבר לעשות (כנראה שעקב זה היה
לו כל-כך הרבה זמן פנוי). וממצב נורא זה של ייסורים וסבל נולד
לו הדבר הנורא מכל!
הוא החל לכתוב את הסיפור הזה...
ברקים הבזיקו מבעד לווילונות של גשם.
הסופה ניתכה בקרון כאילו הייתה זעמו של אלוהים עצמו. דפיקות
הגשם נידמו כמטחי חצים, שריקת הרוחות כצווחות החיילים המתים
ורעמי הברקים כאלפי צבאות המתנגשים אחד בשני במטחי זעם
נוראים. הקרון היטלטל מצד לצד, גונח תחת המעמסה כמחשב להישבר
ומצבם של הדמויות בפנים לא היה טוב בהרבה.
"מ... משהו ל...ל... לא בסדר", אמרה מספר 6, הפחד נוטף מכולה.
"העולם כאילו מחשב להישבר ולקרוס עלינו", זעק מספר 1. "זה
הכול בגלל החוטאים", זעקו מספר 4 ו5-. "רגע, איפה מספר 3?"
שאל מספר 1, "משהו כאן בהחלט לא כשורה!".
ובזמן שתמונה דרמטית זו נפרשה בעיני קוראינו התרחש משהו חשוב
לא פחות.
עובד מספר 26783 התקדם במהירות קדחתנית לאורך השטיח, שיניו
נקשו בפראות והאנטנות שלו התנועעו מצד לצד בטירוף עז. הוא
התרוצץ על רצפת הקרון, מחפש משהו שלא היה שם, נע בזריזות
חמקנית לאורך דופן הקרון. "איה זה, איה זה?" ודאי היה תמה
לעצמו אילולא היה חסר את מרכז העצבים המתוחכם המאפשר ליצורים
עילאיים יותר להגות את מחשבותיהם. ככה זה כשאתה נמלה עמלה,
ועוד אחת עם בעיות בזהות המינית. גיבורנו, היא התעקשה שהיא
זכר שנולד בגוף של נקבה ואני נוטה לקבל את דעותיהם של אנשים
בנושאים שוליים (בייחוד אם הם חסרי מערכת רבייה תקינה), חיפש
את הקן שלו. אתם מבינים, נמלים לא באמת חושבות, אפילו לא
המלכות, הן פועלות לפי מתכונת מובנית מראש, אינסטינקטיבית;
כשאתה לוקח מהן משהו בסיסי כמו הקן, או המלכה, הן יהיו חייבות
לפעול לפי הפעולות הללו, גם אם, כביכול, אין בהן טעם יותר.
הנמלה שלנו לא היה שונה בהרבה - הוא בדיוק מצא חור ברצפה
("בדיוק"? אני הסברתי משהו, איך יכולתי להגיד "בדיוק", לא
הייתה שום התרחשות שקשורה בזמן, אתם צריכים להרביץ לי).
אהמ... בחזרה לחור, החור היה בגודל סביר ושחור לחלוטין. הנמלה
חשב: "יאי, מצאתי את ביתי". טוב, למען האמת לא, הנמלה לא חשב,
אבל זה היה ממש מגניב אילו הוא כן היה חושב ואם הוא כן היה
חושב, זה כנראה מה שהיה חושב. הוא נכנס לתוך החור, מתקדם
(הולך? זוחל? מה אתה עושה עם שש רגליים?) לו באיטיות לאורך
המנהרה, ואז, מלפניו, הוא ראה גוש שחור נוצץ! "מלכתי", קרא
(אנחנו לא באמת צריכים לעבור את זה שוב, נכון?), "רצוני היחיד
הוא לשרתך. אמרי נא לי מה רצונך, אני איטיב לעשותו! אוכל? הזה
רצונך? הנה מיד הבאתי לך אוכל!". בשמחה שאין כמוה הוא <פעולה
המרמזת על תנועה מהירה קדימה>, בתוך המנהרה, התחיל לחפש אוכל.
לא היה לי לב להגיד לו שלמעשה הוא אך מצא גוש פלסטיק (שמסיבה
מוזרה מאוד היה עטוף בפרומונים של מלכה, אל תשאלו אותי),
והמנהרה הייתה סתם חור ולא קן נמלים, מה גם שזה ודאי לא היה
עוזר כיוון שהוא לא יכל לשמוע אותי.
הוא עסק כמה שעות באיסוף מזון ובהחזרתו לקן, הוא עמל קשה,
עיוור לחלוטין לאנדרלמוסיה ולסערה ששאגה סביבו, מעיינו היחיד
עבודתו ומלכתו. הוא מת כאשר מספר 1 דרך עליו בטעות.
יהי זכרו ברוך, מכל נוסעי הקרון הוא והוא לבדו לא עשק, לא
השחית, לא טיהר ולא למד דברים חדשים על העולם, מכולם הוא
בהחלט היה ההגון ביותר.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, אמן.
בני האדם המשיכו בשטויות חסרות החשיבות שלהם.

פרק ז' (ויש לו אחד גדול!)
מאפילת המנהרה!
מעמקי הסערה!
הם מגיעים!!!
בעלי המספר!!!
ארבעה אנשים חסרי חשיבות!
חסרי מטרה!
והכי חשוב: לא באמת קיימים!!! האומנם?
הם כולם עמדו, בחוץ ניתך הגשם, מספר 6 התלוננה שהרגליים
כואבות לה והיא רוצה לשבת, מספר 1 צמצם את עיניו, "לאן נעלם
מספר 3?" נהם ושלף את אקדחו. סירה קוצנית התגלגלה במורד
הקרון, הרוח ייבבה: "אבא, אני רוצה גלידה." הברק רעם בתשובה:
"לא הכנת שיעורי בית היום, לא תקבלי גלידה!". אצבעותיו של
מספר 5 נעו לכיוון אקדחיו, מספר 6 קפצה (שוב) מאחורי כיסא.
"אני בטוחה שאנחנו יכולים להגיע לפתרון הולם", אמרה מספר 4
בקול רועד, "לא צריך להיסחף לאמצעים קיצוניים". "אני לא מוכן
עוד לקבל את השטויות שלכם! פעם אחת ולתמיד אני רוצה תשובה
ברורה ואם אתם לא תתנו לי אחת אני אשתמש נגדכם באפקטים
זולים!!!". עיניהם של כולם התרחבו מלבד מספר 1 שהשאיר אותן
מצומצמות בצורה מגניבה. "בטח לא תעשה דבר כזה על אדמת קודש",
צעקה מספר 4 וקולה נסדק, פתאום הופיעו שוב בקתדרלת העיפרון.
"אדמת קודש שלך, גברת, לא שלי..." הוא צחק צחוק מקפיא דם.
"האמת שמבחינה סטטיסטית רוב האנשים אומרים שזו אדמת קודש",
הטיחה בו מספר 4. "איך זה קשור?" שאל מספר 1 בעודו מרגיש כי
השליטה שלו במצב קצת נחלשת. "טוב, טכנית, דעת הרוב קובעת, אתה
לא יכול לצאת כנגד מה שרוב האנשים חושבים לנכון, ואם אתה עושה
את זה אז אתה מטורף", אמרה מספר 4, "לא שחס וחלילה אני רומזת
שאתה לא מטורף". "תקשיבי, אין לי כוח לשטויות שלך וממילא זה
לא משנה, רק את ומספר 5 נמצאים בכת האווילית הזו, זה לא עושה
אתכם רוב", אמר מספר 1 בקול מזלזל. "אבל אנחנו דווקא כן הרוב,
אני רוצה להציג בפנייך את מספר 7!" אמרה מספר 4 בקול מנצח
ושלפה מהתיק שלה קוף.
"מספר 7?"
"הוא חדש."
"הוא קוף!"
"אל תעליב אותו, זה לא רלוונטי."
"איך את בכלל יודעת אם יש לו דעה?!"
"הוא בוגר אוניברסיטה, תואר שלישי! ברור שיש לו דעה!"
"הוא לא יכול לדבר?"
"זה לא אומר שאין לו דעה ובוודאי לא אומר שהוא לא מאמין
במספר."
מספר 7 התחיל לקפץ מסביב לחדר בצעקות "ריייייי! רייייי!
אייייה! אוק אוק אוק!". עיניה של מספר 6 נמלאו בשמחה והיא אצה
רצה לשחק עם הקוף. "ניצחנו!" הכריז מספר 5, גאווה נוטפת ממנו.
"ווטאבר", אמר מספר 1, "כל מה שאני רוצה לדעת הוא: איפה מספר
3". "מעולם לא היה מספר 3", ענתה לו מספר 4 כשמבט ערמומי
בעיניה. "אל תהיי מגוחכת, אני מספר 1, את מספר 4, יש מספר 5
ומספר 6, ברור שיש מספר 3", אמר מספר 1 (די ברור, לא?), "חוץ
מזה, כולנו מכירים אותו, את ממש סגדת לו". "אבל אם אין מספר 2
אז אולי גם אין מספר 3", אמרה מספר 4 בקול תמים להפליא, "ואני
מעולם לא סגדתי לאף אחד מלבד המספר הגדול והנורא, אני אפילו
לא מכירה את מספר 3 הזה. אבל נניח באופן היפותטי שהוא היה
קיים, אולי אני יודעת איפה הוא נמצא, או אולי לא נמצא".
"איפה?" נאנח מספר 1, מרגיש תחושה מבשרת רעות. לא, חכו שנייה,
זאת הייתה תחושה של קוף נושך לו את הקרסול. "עוף ממני קוף
מפגר", צעק ובעט את מספר 7 ממנו, מה שזיכה אותו בתגובה "אתה
אדם רע מאוד" ממספר 6. "אוקיי מכשפה", נהם מספר 1, "פשוט
תגידי לי איפה הוא". "אני כבר שולחת אותך אליו", ענתה מספר 4
ובעיניה נצנוץ מסוכן.
"בעצם אני מתח..." התחיל מספר 1 אך פתאום הרגיש עצמו צונח
למעלה. הוא ריחף בין עננים בצבעים שונים ומגוונים, ורוד,
ירוק, כחול והרבה צבעים שהוא לא ראה מימיו. הוא ראה תמונות
מהילדות שלו, את הוריו, את ביתו ופתאום נזכר שמעולם לא הייתה
לו ילדות. הוא התיישב על ענן וצפה במחזה בובות. בובה של נגר
יצרה כיסא ואז השליכה אותו לכיוון המון בובות אחרות. הבובות
החזיקו בכיסא אך לא כולן ידעו מה לעשות איתו. הן פנו לבובת
הנגר אך הבובה ענתה להם, תעשו עם זה כרצונכם, זה כמו סיפור,
אני נותן אותו לכולם והם בוחרים כיצד להשתמש בו כראות עיניהם,
מה להבין ממנו. אם תשאלו אותי תאבדו את המשמעות של הכיסא
בשבילכם. המחזה הזה לא מצחיק, צעק מספר 1. בובת הנגר שלפה
מסור חשמלי והחלה לרטש את הבובות האחרות, הא הא הא, חי חי חי,
יודעים למה התינוק חצה את הכביש, כי הוא היה ממוסמר לתרנגולת!
מספר 1 הרגיש שהוא נמשך אחורה במהירות.
הוא התרסק בקיר, חזרה לקרקע מוצקה.

פרק ח'
במלאת שמונה פרקים לסיפור זה הייתי רוצה להקדיש דקת דומייה
לפרקים שעברו ואבדו מבלי שיהיה באפשרותנו להשיבם. חברים אלה
בתודעתנו הוטבעו ובדיו (או פיקסלים) אוחדו עם המציאות, אך
ידנו אינה משגת להעלותם כבעבר. אכן, לעולם לא נוכל עוד לזמנם
כפי שהיו קודם, נדמה כי ניטלה מהם רוחם וכי הם שוכבים קשים
כבטון, קרים כקרח וחסרי חיים. אך אני אומר, לא בהם אבדה הרוח
כי אם בכם, קוראיי, רק אתם תוכלו להחיות עצמות יבשות אלו,
לקרום עליהם עור וגידים ולהפיח בהם רוח חיים. כי רק אצלכם
קיומם הוא אמיתי. אנו עכשיו נקדיש להם דקה של דומייה, בתקווה
לשובם המהיר.

אני מאוד מקווה שעמדתם דקה, אתם לא תרמו אותי, נכון?
הייתי רוצה לנצל מעמד חגיגי זה גם על-מנת לברך את הפרק החדש
בברכת הצחקה רבה, כולנו בטוחים בכישלונך המוחלט אבל אנחנו
נשקר במצח נחושה ונגיד שאנחנו מאמינים בך ובטוחים שתצליח. עלה
והצלח (עלק)!

"רגע זה לא קיר, זה רצפה", נחרד מספר 1, "ועוד אחת די
מלוכלכת...". הוא התרומם למצב של ישיבה באיטיות, כל שריריו
כאבו והוא הרגיש כאילו בבון מנגן על ראשו בעזרת אגוזי קוקוס.
עיניו היו עדיין עצומות מתוך אמונה אדוקה שככל שיהיו סגורות
יותר זמן כן ייטב לו. "הממ... מספר 1, עבר הרבה זמן", אמר קול
של אישה. מספר 1 פתח את עיניו באיטיות, החדר היה קטן והיו בו
רק שני כיסאות. על אחד ישבה מספר 9 ועל השני מספר 3. "מעולם
לא פגשתי אותך, מספר 9", הוא אמר. "נכון, אבל אין ספק שהמשפט
היה מאוד מרשים", השיבה מספר 9. "את יכולה בבקשה להסביר לי מה
זוחל במעלה הרגל שלי", שאל מספר 1. "עכביש גדול". מספר 1
התעלף.
הוא התעורר שוב. הפעם הוא ישב, הבבון עבר לאלות ברזל. "אתה ער
שוב, כמה נחמד", אמרה מספר 9, "בדיוק הייתה לי שיחה מרתקת עם
מספר 3". המבט הריק בעיניו של מספר 3 הבהיר כי השיחה הייתה
מרתקת בדיוק ככל שיחה אחרת איתו. "הוא הדגים את רזי חוסר
המחשבה", הסבירה מספר 9 בחיוך רפה, "הוא ממש אמן בזה אך אני
חוששת כי זה משעמם במקצת אחרי כמה זמן". "האם אני רוצה לדעת
איפה אני נמצא?" שאל מספר 1. "כן, אחרת לא היית שואל", השיבה
מספר 9, "כמו ידידך כאן, אתה נמצא בשכחה". "מה זו השכחה הזו?"
שאל מספר 1. "שום מקום", ענתה מספר 9. "ואיך הגענו, אני ומספר
3, לכאן?" "נשכחתם", באה התשובה הפשוטה.
מספר 1 התחיל לבכות כמו ילדה קטנה ששרפו לה את הבית ואז גנבו
לה את הבובה האהובה עליה ואז דרכו לה על הרגל ואתם לא באמת
רוצים לראות את זה לכן אנחנו נעשה מסע קטן אחורה בזמן למפגש
בין מספר 9 למספר 3.
"שלום מספר 3."
"..."
"גם אותך שכחו."
"..."
"אממ... מה אתה עושה..."
"..."
"הה, טוב, לפחות שום דבר לא השתנה."
היקום נמצא במצב של שינוי מתמיד.
טוב, אז אולי זו לא   הייתה השיחה הכי מעניינת בעולם אבל היא
בהחלט עדיפה על הצורך להזדהות עם אנשים אחרים.
"אם לא תפסיק אני לא אוכל להמשיך במלאכת חוסר המחשבה", רטן
מספר 3. "אתה... כל-כך... חסר רגישות", התייפח מספר 1, "אני
לא יודע... איך אתה יכול... להיות כזה רשע..." מספר 1 המשיך
לבכות. "או, ששש, ששש, אני מבינה, זה בסדר, גם אני הרגשתי ככה
בהתחלה", ניחמה מספר 9, "מספר 3 בטח גם היה מרגיש ככה אילו
היה חושב מאז שהגיע". אכן ההפרעה בחוסר המחשבה של מספר 3 נתנה
את אותותיה, עיניו התחילו להתערפל וסנטרו רעד: "אמא... אני
רוצה את אמא..." ייבב. "כ... כמה זמן את פה?" שאל מספר 1.
"הו, מאז ההתחלה", ענתה מספר 9, "זה היה מאוד בודד עד שהגעתם
אבל אני בטוחה שעכשיו המצב ישתפר". 'כשהגלים מתחזקים...
החזק... ק... קים... מתגלים', ייבב מספר 3.
בינתיים, חזרה לקתדרלה...
"ומעכשיו אני פוסקת שעל כולם לדאוג לעפרונות מחודדים תמיד. מי
שיימצא בחזקתו עיפרון לא מחודד ייאלץ לאכול את הנסורת של
חידוד העיפרון", צעקה מספר 4. "מי נתן לך את הזכות לקבוע
חוקים?" צעק מספר 5, "המספר בפירוש רוצה שאנו נוכיח שהשתמשנו
בעפרונותינו ע"י כך שנשאיר אותם לא מחודדים". "איך אתה מעז,
אני הכוהנת הגדולה של המספר", התגוננה מספר 4, "מאז ומעולם
פסיקותיי היו לחוק!". "שמישהו ישחרר אותי!!!" צווחה מספר 6
שהייתה קשורה מהתקרה ביחד עם מספר 7, "הצילו!!!". "סתמי!"
צעקו יחד מספר 4 ומספר 5, "אתם חיללתם את המקום הקדוש הזה
במשחקים הבלתי פוסקים שלכם".
מצבה של הקתדרלה היה גרוע בהרבה מהפעם האחרונה שהיינו בה.
הכיסאות היו זרוקים בכל מקום ורבים מהם היו שבורים, התקרה
הייתה מלאת חורים והסיד נשר מהקירות. גם פסלו של המספר היה
מכוסה בחרא של קוף היות ומספר 7 היה תלוי מעליו. מספר 4 ומספר
5 רבו בלי הפסקה בנוגע למי היה הכוהן הראשי. "למה?! למה כל זה
קרה? אני רוצה שמספר 3 ומספר 1 יחזרו, זה מעולם לא קרה כשהם
היו כאן. אני רוצה לדעת איפה הם!!!" צעקה מספר 6.
מספר 3 ומספר 1 בכו ביחד ומספר 9 ניסתה לנחם אותם. ופתאום,
פוף, הם נעלמו! "לעזאזל", אמרה מספר 9, "עכשיו אני שוב צריכה
לדבר עם העכברושים".
"שלום עכברוש קטן, מה שלומך היום?"
"תתרחקי ממני סוטה!!! תפסיקי להיטפל לעכברושים תמימים!"
אתם בטח כבר יודעים איפה מספר 1 ומספר 3 אבל אני אשאיר אתכם
במתח עד הפרק הבא.
למה?
סתם כי אני מניאק!!!

פרק ט'
"שוב העננים הצבעוניים", חשב מספר 1, מספר 3 מרחף לצידו, "אני
מקווה שתיאטרון הבובות השתפר מהפעם האחרונה".
דובון אכפת לי עשה לו שלום, הוא עשה בחזרה
מלאך אמר שכנגד אלוהים יש תביעה
תפסו אותו בזמן הצצה
ואומרים שזה חמור כמעט כמו הטרדה (מינית)
במיוחד במקרה של מציצן סדרתי,
אחד עם ניסיון של שנים.
למי אין מה להחביא?
ויש מי שלא מכבד את הזכות,
לפרטיות,
קוראים לו אלוהים.
ויש נגדו שורה של עדים.
ומי מרגיש באמת מוגן כשגם את אלוהים
הם יכולים להעלות למשפט.
"שירה, בהחלט גרוע יותר!" קבע מספר 1, "אין משהו גרוע יותר
מסופר שחושב שהוא גם משורר או ממשורר שחושב שהוא גם סופר, או
ממישהו שלא יודע מה עושה".
בום!!!
טראח!!!
זבנג!!!
(נגמר התקציב לsound effect-, נכון שזה נשמע נורא חשוב
ומסוגנן באנגלית!)
מספר 1 ומספר 3 הופיעו על רצפת הקתדרלה. הריב בין מספר 4
ומספר 5 נקטע באמצע. "זה היה... מיוחד", אמר מספר 1. מספר 3
ישב עם עיניים פעורות ומלמל 'טוטו אני לא חושבת שאנחנו
בקנזס'. כל שאר הדמויות פשוט עמדו (או נתלו) המומות.
מספר 4 התעשתה ראשונה. "איך חזרתם! אתם גורשתם מהקיום,
הנוכחות (סקאץ) שלכם יכולה (תצצצצצצ) לפגוע בכל הבסיס
(קזזזזזצצ) של הקיום שיצרנו! אתם גורמים (פפזזזאאצצצת) לקרע
בקיום...
צצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצצ
התמונה מתעוותת...
יש רעש לבן...
קרשששששששששששששצצצצצצ
ושלג...
. . ... ...   ....         .   .    .      .      ....    
...       ..
  . .   .   . . . .    ..      .    . ..      . .. .. ...
.. .. ..  
..    ..   . . ..   ...    . . .   ..   . .      . .   .    
. . ...  
..   .    ...      .. ... . . ... ... . ... ....... . ...  
.   .
..   ....    . .... . .. . . . .   ..
הלכה התמונה!!!
שמישהו יסדר את צלחת הלוויין הארורה!!!

פרק י'
דמיינו לעצמכם, אם רוצים אתם לעקוב אחרי שבילים של פירורים,
קרון שנע על מסילה בתוך מנהרה. מחוץ לקרון אפילת מנהרות קודרת
ורוחות מצליפות, קירות דומים במרחק נגיעה אשר אינם מעניקים
תחושת יציבות לנוכח עולם רעוע זה אלא להיפך, מין מחנק איום,
אימה שבידיעה כי האפשרות היחידה נמצאת קדימה בתוך העלטה. בתוך
הקרון מואר ויש מושבים מספר, אווירה כמעט ביתית. הקרון מיטלטל
לו על המסילה, חורק והאוויר שורק מסביבו.
תמונה מעניינת, לא? הייתה יכולה להתאים לסיפור, מלאת משמעות.
גם האנשים בקרון חושבים כך.
"תמונה מעניינת, לא? אני מרגיש כאילו אנחנו בסיפור", אמר מספר
1. "תפסיק עם השטויות שלך", ענתה מספר 4, "אתה חושב יותר מדי,
קח דוגמה ממספר 3". מספר 3 הנהן ושקע בחוסר מחשבה עמוקה, מספר
1 הזעיף פנים והרגיש את שערות העורף שלו מזדקרות. "משהו כאן
מוכר..." חשב לעצמו. מספר 3 החל לזמזם מנגינה של מוצארט. ברור
לנו כי הוא חש והגיב למתח אך ורק בצורה אינסטינקטיבית היות
והיה כל-כך עסוק בחוסר מחשבה עד שלא היה מסוגל לשים לב למתרחש
סביבו. "הו, איזו הקלה זו כאשר יש בנמצא אדם אינטלקטואל
ומלומד", אמרה מספר 4 בקול עליז, "הלוואי שכולם בקרון הזה היו
כמוהו. אם, לדוגמה, היית אתה, מספר 1, משקיע יותר זמן...".
מספר 1 ניתר מכיסאו והטיח את אגרופו במלוא העוצמה בפרצופה של
מספר 4   שראשה הוטח לתוך הקיר, מה שגרם לה לאובדן הכרה. "סתמי
את הפה, את רוצה לעבור את כל השטות הזו שוב, טיפשה!" צעק מספר
1, "זה מה שהייתי צריך לעשות מראש, לגמור עם כל העסק מההתחלה.
איזה מין מספר דפוק לא מצליח לכתוב סיפור כמו שצריך ומחליט
להתחיל מהתחלה?!". 'ג'נטלמן לא מרביץ לנשים', הבריק מספר 3.
"אה.. למי אכפת", סינן מספר 1, "בוא נלך למקום יותר נחמד".
דמיינו לעצמכם, אם רוצים אתם לשמוע את סוף הסיפור, גלים שנעים
אל חוף מוזהב. בכל מקום עצי קוקוס, חול, ים ואוויר פתוח, אור
המעניק תחושת שמחה מופלאה ואושר במרחק נגיעה, שמחה שבידיעה
שאין לאן למהר והכל יסתדר מעצמו. על החוף יש שני כיסאות
שעליהם ישובים שני אנשים, אווירה כמעט ביתית. מזג האוויר נעים
ורוח ים אופפת הכל.
"אני אישית מעדיף את הסצנה הזו", אמר מספר 1, "אני לא יודע מה
איתך". "זה עדיף על קרונות טחובים", הסכים מספר 3, "לכמה זמן
אתה חושב שזה יימשך?". "עד מתי שניתן לזה... עד מתי שניתן
לזה..." ענה מספר 1 תוך כדי התמתחות. 'אתה מופקר', אמר מספר 3
בבוז. "אתה יודע?" ענה מספר 1, "אני מרגיש שזו תחילתה של שנאה
מופלאה".
מספר 6 ומספר 7 הופיעו על החוף לבושים בביקיני. "אוואה אה אה
אה", צווח מספר 7 (משהו בסגנון "גיליתי את נטיותיי
האמיתיות").
והשמש שקעה.