קח אותו לאט את הזמן..
העולם עוד יחכה בחוץ
קח עוד שאיפה מהזמן
שתי דקות לפני ההתפכחות

בעוד שבוע אני בן 20. לא משהו שאני הולך לחגוג, או יש בי רצון
לציין, אבל אני לא יכול להגיד שאני עובר את התאריך הזה בלי
להסתכל אחורה. את השיר הזה , שבוודאי רובכם מכירים ואין צורך
להציגו ("עניין של זמן" של גידי גוב, אם אתם מתעקשים) שמעתי
בפעם הראשונה, ועוד המון פעמים אחר כך בערך כשהייתי חצי מהגיל
שבו אני עכשיו - גיל 10.  היה זה שיר הפתיחה והסיום של תוכנית
נוער שראיתי ואהבתי בשם "עניין של זמן". תמיד כשאני מקשיב לו
אני נזכר באותה תקופה תמימה ושמחה (?), אותה תקופה שהWWF עדיין
שודר בטלווזיה, עופרה חזה היתה בשיא גדולתה, והצרה הכי גדולה
שלי היתה האם דפנה בכלל שמה עליי (אתם יודעים, הידלקות ראשונה
וכל זה). אין ספק, שיא התמימות. משום מה, זו התקופה שאני זוכר
ממנה הכי הרבה, יותר מאשר מהתקופות האחרות שבאו אחר-כך, לפחות
עד לתיכון. אולי כי אלו היו באמת שתי הדקות לפני ההתפכחות שלי.
לפני שהתחלתי ללמוד את החיים על בשרי, אז עוד לקחתי את הזמן
שלי לאט.. היום הזמן מטיס אותי קדימה לעבר הלא נודע, העולם לא
מחכה לי, ויש לי קוצר נשימה של זמן.
לא רע לי בחיים שלי - אבל לפעמים, כשאני מקשיב לשיר הזה, אני
מתגעגע לאותם ימים יפים, שבהם עדיין חשבתי שבגיל 20 אני אדע מי
אני.

להתמכר ללב המתפרע
לדמיון המתפקע
לאושר הנוגע
בעומק הכאב

מעולם לא הייתי טיפוס אקטיבי חברתית. למען האמת, עד התיכון
נהגתי אפילו להבריז ממסיבות שאליהן הוזמנתי, וימי הולדת של
אנשים שהם לא מקורבים אליי במיוחד. מצד אחד - שנאתי לרקוד
(ואני עדיין שונא), אולי כי אני גרוע בזה מאז ומתמיד, אולי
מאיזה פוביה מוזרה שרודפת אותי מאז ומתמיד, ואולי סתם כי לא
מתחשק. מצד שני - תמיד מסיבות היו מכניסות אותי למן סוג של
דיפרסיה, היום אפילו קשה לי להבין למה - רק אותה הרגשה עדיין
עולה בי כל פעם כשאני נזכר במסיבה זו או אחרת. מה שלבנאדם
נורמלי זה מקום רווי הורמונים והזדמנויות חדשות היה גורם לי
לתחושת ניכור קשה, הרגשתי לא שייך ויותר גרוע מזה - הרגשתי
שכולם חושבים כך, גם בלי להגיד את זה.
זה לא אומר שלא רציתי בחברה אף פעם. במיוחד לא בחברה נשית. מאז
ומתמיד העדפתי לבלות בקרבת בנות ולא בקרבת בנים, גם כשבנות
חשבו שבנים זה מגעיל ולהפך. לכן לא מפתיע שהידלקויות , קטנות
וגדולות, צצו לי מוקדם יחסית, עוד לפני חטיבת הביניים. לאלו
שטובים במתמטיקה אני רק אספר שהקשר המוצלח הראשון שלי עם בחורה
(ולאו דווקא מבחינה רומנטית) הגיע רק בתקופת התיכון, כך שנותר
לכם רק לחשב כמה שנות תסכול עברו על הנער המתבגר שהייתי (או
שמה, עוד ילד). כן, ללא שום ספק מיטב שנותיי בוזבזו על משחקי
מחשב ופנטזיות (תמימות בעיקר) על אותן בנות שנדלקתי עליהן, והן
- כמובן - לא ידעו (ולא יודעות גם היום). הייתי שוקע במחשבותיי
ובאהבותיי הסודיות, סוג של אושר מוקדם, חוויה פרטית שלי שאף
אחד לא יכל להשתתף בה, ייתכן ושזה היה אחרת לו היה בי את הכוח
והאומץ לנסות יותר. בד"כ אושר קל ונעים זה היה מתחלף בצריבה
כואבת וחזקה, כאשר איזה גברבר (או במקרה שלי, ילדון עם שרירים
ופרצוף יפה יותר משלי) היה כובש את ליבה של בחירתי, דבר שהיה
מפיל אותי לקרקע ומטריד את נפשי במשך תקופה ארוכה.
כן , ממש כמו בכל הסרטים הקיטשיים להחריד שבטח יצא לכם לראות
לא פעם כשהיה ממש משעמם ולא היה משהו אחר בטלוויזיה. רק שאצלי
זה בד"כ היה נגמר כאן (ולא כמו בסרטים , שהטובים מנצחים
והביישן המסכן זוכה בבחורה), והייתי עובר לבחורה הבאה, עם אותן
התוצאות כל פעם. יום אחד , כמובן, כל זה השתנה, אבל עד שהיום
הזה הגיע - למדתי הרבה על אכזבות ועל אנשים בכלל, כך שקשה
להגיד שבסופו של דבר לא הרווחתי מכל התקופה הזו שום דבר.

אתה עוד תגלה את העולם
אם תרצה או לא תרצה
יש עוד זמן להשתנות
מן הקצה אל הקצה..

מהו העולם? אני מניח שעד היום לא הצלחתי לענות על השאלה הזו.
מצד אחד - אפשר להסתכל עליו מבחינה פיזיקלית: רדיוס של כ6400
ק"מ (בממוצע,אבל לא ניכנס לזה), 75 אחוז מים, במרחק 150 מיליון
ק"מ מהשמש.. בתור בנאדם עם ראש אנליטי ומתמטי טהור, זה מאד
טבעי שזו תהיה הדרך הראשונה שבה אני אסתכל על העולם. מצד שני -
העולם נראה לכל אחד בצורה קצת שונה, אי אפשר לדעת איזו ראיה
נכונה, ובטח שאי אפשר לתאר זאת מבחינה פיזיקלית.

העולם השתנה בעיניי עשרות אם לא מאות פעמים במהלך חיי הקצרים.
לרוב עזבתי גישה נאיבית ועברתי לגישה יותר מפוכחת, אך למוד
ניסיון העבר אני מניח שעדיין באיזשהו מקום אני נאיבי מאד,
ועדיין מאמין בדברים שייתכן שכבר חלפו מהעולם. פעם חשבתי,
שבעולם יש הפרדה ברורה בין "טובים" ל"רעים", ושה"רעים" הם בעלי
מאפייני אופי וחזות מסויימים מאד. לא פלא, אם כך, שכאשר גיליתי
שגם חבר יכול לבגוד, ולהפנות עורף, זה הפך את עולמי לאין ערוך.
הפעם הראשונה , שבה ננטשתי על ידי אדם שהחשבתי אותו לקרוב
אליי, מסמלת מבחינתי את סוף הילדות ואת תחילת ההתבגרות שלי,
שלוותה באנשים רבים לאין ערוך, שלחלקם הגדול אני חייב תודה
ענקית על כך שלימדו אותי שיעורים חשובים בחיים, אנשים שאז
שנאתי וקיללתי את עצם קיומם. היום אני מודה על כל אדם ועל כל
קשר, על כל קללה ועל כל השפלה. אני יודע , שאני יצאתי בנאדם
חזק ובוגר הרבה יותר מאותם אנשים שבחרו להוריד אותי מרמתם
בדרכים שונות ומרושעות. אני יודע, כמו כן, שחלקים מהם לא
התכוונו במעשיהם, או לפחות לא התכוונו לחלוטין. ואני גם לא
מוציא את עצמי חף מפשע לחלוטין, שכן גם אני בנאדם וגם אני עושה
שטויות ועושה בעיות ופוגע ומעליב, ואפילו מזניח. מודה - כשרע
לי, אני לא חבר טוב. אמרתי - אני לא טיפוס חברתי, אבל זה לא
נותן לי תירוצים להתנהג כמו מטומטם, וזה לא נותן לאף אחד תירוץ
להתנהג אליי כמו למטומטם. אני רק אומר תודה לאותם האנשים שגרמו
לי להשתנות מן הקצה אל הקצה - מהקצה הנאיבי, לקצה הריאלי. בלי
שהם ידעו, הם גרמו לי להתחזק ולדעת שאת החיים הללו אני אעבור
בשלום.

אם האהבה כאבה לך אתמול
אולי מחר היא לא תכאב
אם עוד הדמעות זולגות בלי קול
בסופם אולי חיוך רחב..

פעם הייתי בוכה המון. פעם , זה כשהייתי ממש קטן. מביך למדי,
אבל כל דבר קטן עלול היה להביא אותי לסף התפרצות בכי קולנית.
וזה מוזר, כי כשהייתי תינוק לא הייתי בוכה, וזה התפתח אצלי -
אני משער - לקראת גיל 6-7, כאשר הגעתי לארץ. אני זוכר מספר
מקרים שבהם בכיתי, הראשון שבהם היה מסיבה טפשית לחלוטין (מטריה
שבורה), אבל כשבוכים זה כבר לא באמת משנה הסיבה. היו עוד הרבה
מקרים, רובם כתוצאה מפגיעות מילוליות או צעקות או כל דבר שגרם
לי להרגיש נדחק לפינה. ואז יום אחד זה הפסיק.. אני לא ממש בטוח
למה ואיך, אני רק זוכר שהפעם הראשונה ששמתי לב לזה באמת היה
כאשר סבתא שלי נפחה את נשמתה אחרי מחלה קשה. זו היתה ההלוויה
הראשונה שלי, הייתי אז בקושי בן 15, ילדון שלא מבין כלום
מהחיים שלו, רואה בפעם הראשונה את בית הקברות מבפנים, עם עשרות
אנשים מתייפחים מסביבי. בהחלט לא נתוני פתיחה שבכיין סדרתי
כמוני היה מסוגל להתמודד, אבל למרבה ההפתעה אפילו לא דמעה קטנה
לא הגיעה ללחיי. פשוט פנים חתומות, ללא שינוי. וכאילו כדי
לבחון אותי, הלוויה זו פתחה בפניי תקופה מאד קשה, אנשים מוכרים
נפגעו ונפטרו, אני אישית עברתי משברים אישיים קשים שעל חלקם
אפשר לקבל עדות בכתבים שלי, ואת רובם אפשר למצוא היום חרוטים
כצלקת על ליבי. עדיין - נראה כאילו ששום דבר לא יזיז יותר
לעיניי.
עד שהגיעה האחת, ושיחררה לי את המעצור. אני לא ממש מעוניין
לפרט על זה, זהו קטע שעדיין קשה לי איתו, רק אציין שאחרי אותה
הפעם היה לי הרבה יותר קל לחייך. אחרי שהייתי עצור במשך כ"כ
הרבה שנים, לא יכולתי לחייך כמו בנאדם נורמלי, בדיוק כמו שלא
הייתי יכול לבכות כמו בנאדם נורמלי. ולמרות המבוכה, אני מודה
על אותן דמעות קטנות וכואבות, שעזרו לי לחזור להיות בנאדם
מאושר בסופו של דבר.
נכון, זה נשמע חסר הגיון. במשך כל 20 שנות חיי, הייתי ונשארתי
פרדוקס.

אי שם, בשעות שבהם כולם ישנים, 20 למרץ 2005.