קחו לכם מערכת יחסים כלשהי נורמלית ולא משנה באיזה שלב. עכשיו,
בהנחה שהיא תסתיים מתישהו, (כי הסיבה היחידה שאנשים מתחתנים זה
כי הם מספיק בוגרים לחיות אחד עם השני ולהתרגל אחד לשני) לרוב
היא תסתיים כשאחד מהצדדים מחליט שזה לא זה ומחליט לפרוש ולשנות
את דעתו לאי הסכמה.
או קי, עכשיו זה היה המקרה של מערכת יחסים שכבר התפתחה מעט.

עכשיו אני אדבר על מערכת יחסים שיכולה לקרות:
בטח קרה לכם שאתם מכירים מישהי ופתאום אתם מתאהבים בה או
נדלקים עליה או...רוצים אותה.
אז ככה יום אחד כשהרגש דופק והמחשבה בלעדיה מפחידה, אתה מחליט
לשתף אותה עם הידיעה
שיש קצת יותר מחיבה אצלך.  => מכאן יש 2 אופציות:
1. היא משתטפת איתך בחיבה ואתם נכנסים למערכת יחסים, מה שמוביל
אתכם אל האפשרות הראשונה שציינתי לסוף מערכות יחסים.
2. היא משתטפת בצערך, וטורקת לך "לא" בפנים.   או שהיא נותנת
לך תשובה שלילית במילים קצת יותר יפות אבל זו לא הנקודה שלי.

הנקודה שלי היא שכמעט כל הרצונות האלה של ליהיות עם בת/בן זוג,
מתחילים אצל צד אחד מבין השניים שעושה צעד קדימה.
וההמשך של הנקודה שלי הוא שהרצונות האלה גם נגמרים כשאחד
הצדדים בלבד מחליט לסיים
או בכלל לא להתחיל את מערכת היחסים.

ומהנקודה הזו אני מגיעה לתמונה הגדולה שלי -   אין הבדל אם
מישהי אומרת לך לא בהתחלה או שהיא גומרת איתך 3 שנים אחרי זה
=>  זה אותו דבר בשורה התחתונה.

עכשיו אני מרוצה.
כי אני יכול להגיד בצדק שכשקיימים 2 אנשים שמכירים ונהפכים
לידידים טובים למשך 3/4 שנה נגיד, ואז אני מחליט שאני רוצה
יותר מהידידות הזו,  אז העובדה שאנחנו ידידים לא צריכה לבטל את
הפיכתנו לבני זוג - כי אמנם חבל שנסכן את הידידות הזו על ידי
כך שנתחבר ובסוף אנו עלולים לשנוא אחד את השני וכו',  אבל ברגע
שאמרת לי "לא",         זה כמו שאמרת לי "לא" אחרי חודשיים או
שנה או עשור או חיים או נצח,
כי זה לעולם לא יהיה אותו דבר.