בוקר, התעוררתי והסתכלתי במראה
לרגע שנאתי
ולרגע אהבתי
הנוהג הרגיל,
מייק   אפ נוזלי הסתיר דמעה רטובה
והמון סומק בשביל ההרגשה הטובה .
אבל מה זה משנה החוץ שבפנים הכל כבר התבלה?!
למטה, אימא עם קפה ואבא לידה,
למה לעזעזל הוא אף פעם לא מחבק אותה?!
המכוניות בכביש לידי מהירות מידיי
הגולף לידי עצרה בפתאומיות ובתוכה אני רואה השתקפות של בחור,
הוא מוכר לי בפנים,
משהו בו מעורר בתוכי תחושות אחרות,
כן זה אתה. גם כן, פתיחת בוקר נפלאה...
אני לוחצת על הגז. מהר כמה שיותר להתרחק,
השדרנית בגלג"צ בפניה ישירה מבקשת מכל הנהגים שם
להוריד רגל מהגז,
אני כבר על 120 והיד עוד נטועה.
המסדרונות   יותר מידי ארוכים והאנשים יותר מידי ממהרים, כולם
עם תיקים גדולים
משקל כבד מידי לאנשים צעירים.
הם חולפים מולי מבלי לעצור
ואני גם מרחוק נראת חלק מההמון.
לאחר כמה דקות מגיע משב הרוח הראשון שמשתק אותי,
סופה משתוללת לעברי ומפילה אותי.
אני הופכת להיות כל כך קטנה,
שקופה   והפחדים הכי גדולים שלי מתפרסים למול כולם.
אני נעמדת ללא תזוזה ,כולם עוברים סביבי
ואתה עובר דרכי כמו שאני דלת הזזה.
אני כל כך שונאת ואני כל כך כועסת
אבל לעזעזל אני גם כנראה אוהבת.
דילגת הלאה בצעדים גדולים,
המסדרון נראה פתאום יותר ארוך ואינסופי.
בסוף אני חוזרת לעצמי, מלבישה שוב את המסכה,
ומיישירה חיוך לאיזה חבר מקורס.
ועוד הרבה עצירות במהלך יום של שמונה שעות
ארוכות יותר או פחות.
בשיעור אני מנסה שתקלוט את עיניי, למרות שראית אותן
כבר מקרוב מידי .
אנחנו שני זרים, אולי דבר לא קרה וזה שוב הדמיון שלי שהוא מנת
חלקם של העצובים.
אולי עדיף שזו האמת וכל השאר זו רק אגדה, כי אם לא
אייך לעזעזל אתה   יכול להיות כל כך קר?!
בחזרה במכונית זה הפעם ג'פ מסחרי שכמעט מסיט אותי מהנתיב, אוי
סליחה
זו הייתה היא .
אתה שוב לידי בפקק הארוך,
אני מתבוננת מהצד במבטים מתגנבים
השפתיים שלך נקלטות על ידי
אני זוכרת שהן היו על שלי
והיד שלך מלטפת את שערי.
ידעת אז לומר הרבה וגם מעט,
אני הרגשתי יותר, אולי יותר מידי.
היא לידך במכונית, בוחנת אותי מהצדודית,
האויבת המתחרה שלי, שניצחה וגם ירשה.
אני יותר יפה, אני אומרת לעצמי.
אבל את   לבד והם ביחד, אומרת לי הקנאה מבפנים.
היא מחייכת אליי ואני שומרת על איפוק,יכול להיות שהעברת אותי
כמו דף בדפדפת בהרצאה ארוכה ומשעממת?!
ליידי עד לרגע הבדידות.