בעוד כמה ימים עולה בני לכיתה א'. האירוע המרגש הזכיר לי את
היום שבו אני עליתי לכיתה א'. אז נסעתי לבית הוריי, נכנסתי
לחדרי הישן, שהפך ברבות הימים למחסן של הבית וחיפשתי את הארגז
שלי, את "ארגז הילדות של נחי", כפי שאימא שלי כתבה עליו.
פתחתי את המכסה. מצאתי בארגז את אלבום התמונות שלי, מצאתי גם
את חולצת בית הספר הראשונה שלי ועוד המון דברים, אבל אני
חיפשתי משהו אחר. נאלצתי לרוקן את כל הארגז כמעט עד שהצלחתי
למצוא אותה, את המחברת הראשונה שלי, את מחברת העברית שלי.
פתחתי את המחברת, ראיתי את הכתב שלי וצחקתי. דפדפתי במחברת,
עד שהגעתי לדף שבו היה כתוב: "כתוב על היום הראשון שלך בבית
הספר כאילו היה זה היום". במחברת היו כתובות רק כמה מילים:
"כיתה א", "עברית", "ענת", "המורה סימה", "קשה לי". המילים
האלה עוררו את זיכרוני ונזכרתי ביום הראשון שלי בבית הספר
כאילו זה היה היום. במחברת נותרו מספר דפים בודדים. לקחתי עט
והתחלתי לכתוב:
היום, היום היה היום הראשון ראשון שלי בבית הספר. היום קרה מה
שחיכיתי לו כל חופשת הקיץ: היום עליתי לכיתה א'. כל הלילה לא
הצלחתי לישון, הסתובבתי בלי מנוחה משמאל לימין, מימין לשמאל,
שוב ושוב. רק לקראת הבוקר הצלחתי להירדם. מסכנה הציפה, בבוקר
כשהתעוררתי היא הייתה מקומטת בדיוק כמוני. התעוררתי באיחור
ואיחרתי להגיע לכיתה...
"שלום, קוראים לי נחי", אמרתי נבוך, "סליחה שאיחרתי". "לא
נורא, נחי", אמרה סימה המורה בחיוך, ממש כמו אימא, "אבל להבא
השתדל לא לאחר, כדי שלא תפספס דברים חשובים". "יש מקום פנוי
ליד ענת, אתה מוזמן לשבת לידה".
בהיסוס התיישבתי ליד ענת. בזהירות הסתכלתי עליה, אבל היא לא
החזירה לי מבט. הרמתי את ראשי, ראיתי לוח גדול ועליו כתובים
כל מיני דברים מוזרים. "מה זה?" שאלתי ממצמץ בעיניי, בתקווה,
שאולי אבין משהו. הראש שלי היה כמו בגדים מסתובבים במכונת
כביסה.
"רגע לפני שנכנסת, נחי, הסברתי לילדים, שעל הלוח כתובות
המילים: 'שלום כיתה א', ושבקרוב תוכלו כולכם לקרוא אותיות,
מילים ומשפטים." אמרה המורה בהתלהבות. "אני מבקשת שלא תשכחו
להביא למחר מחברת חדשה, 'מחברת עברית', כדי שתוכלו ללמוד גם
איך לכתוב." "בסדר", צעקו הילדים בשמחה וגם אני הצטרפתי
לשמחה. רק ענת שלידי שתקה.
"ענת", אמרתי בשמחה: "בקרוב נדע לקרוא ולכתוב, ונדע לכתוב גם
את השמות שלנו", אך ענת המשיכה לשתוק. "זה יהיה כיף. נכון?"
התעקשתי לדובב אותה. "שטויות", צחקה ענת, "אני יודעת לקרוא
ולכתוב כבר מזמן, תראה איך אני כותבת את השם שלי, קלי קלות,
זה ממש שטויות במיץ עגבניות". "ואו, איך את יודעת לקרוא
ולכתוב?" שאלתי בפליאה. ענת הסיטה את מבטה ממני ואמרה: "אבא
ואימא שלי לימדו אותי בחופשת הקיץ". "טוב", אמרתי והשתתקתי.
רציתי לבכות, אבל לא בכיתי... בכיתי בלב: "למה ענת יודעת כבר
לקרוא ולכתוב ואני לא? זה לא הוגן. בטח יש עוד ילדים שיודעים
כבר לקרוא ולכתוב." כעסתי על אימא ואבא, שלא לימדו אותי לקרוא
ולכתוב בחופשת הקיץ. את רוב שעות הלימודים העברתי במחשבות
האלה...
כשתם יום הלימודים. חזרתי הביתה. אימא חיכתה לי, אבל עוד לפני
שהיא הספיקה לשאול: "נו, איך היה בבית הספר?" אמרתי בשמחה:
"אימא, בקרוב אדע לקרוא ולכתוב". "זה נהדר", אמרה אימא. לא
סיפרתי לה שיש בכיתה ילדים שכבר יודעים לקרוא ולכתוב. לא
רציתי לצער אותה. "אני צריך מחברת, יש לנו מחברת עברית?"
"בוודאי", אמרה אימא ומיהרה להוציא מחברת חדשה מן הארון.
"בוא, נחי, נעטוף אותה יפה יחד", אמרה אימא, "אני שמחה לשמוע,
שאתה רוצה ומתרגש ללמוד עברית, כך אני בטוחה שתצליח". "כן,
אמרתי, "אני מאוד רוצה ללמוד עברית... לקרוא ולכתוב סיפורים
מעניינים". סידרתי את הילקוט והנחתי בו, כמובן, את מחברת
עברית עטופה יפה-יפה מוכנה למחר.
הגיעה השעה לישון. התכסיתי בשמיכה, הנחתי את ראשי על הכר.
"מה? מה אני עושה בכיתה? כבר בוקר? איך הוא הגיע כל-כך מהר?
ולמה כולם מסתכלים עליי? למה כולם שותקים ורק השפתיים שלי
נעות? מה אני מחזיק בידי? זאת המחברת שלי... אני קורא? אני
קורא מתוך המחברת שלי... מה כתוב שם? כתוב: 'הילד שהתגבר על
כל מכשול', סיפור מאת נחי מצליח. אני קורא וקורא וכולם
מקשיבים לי בשתיקה... ובסוף כולם מוחאים לי כפיים. "כל
הכבוד", אומרת לי המורה. "כן. כל הכבוד", מסכימים איתה
הילדים. "קראת יפה מאוד", אומר דניאל. "איזה סיפור יפה כתבת",
מתרגשת ענת. "ענת?! לא זה לא יכול להיות!"
"נחי, קום. נחי, קום. הגיע הזמן ללכת לבית הספר..." קולה
הנעים של אימא העיר אותי. "אויש, זה היה רק חלום". קפצתי
מהמיטה. אמרתי לעצמי: "הפעם. הפעם אני לא אאחר לבית הספר." לא
רק שלא איחרתי, הייתי הראשון שהגיע לבית הספר, אפילו השומר
עוד לא הגיע.
היה דווקא נעים מאוד לשמוע את השקט שלפני סערת הילדים. נעמדתי
ליד השער וחיכיתי למורה. עמדתי שם וחשבתי: "נו. נו, מתי היא
כבר תבוא". התבוננתי אל המדרכה שמובילה לבית הספר וראיתי
חבורה של ילדים מתקרבת אל בית הספר. דניאל אמר לי: "בוקר
טוב", אבל אני לא התייחסתי אליו. כל הזמן רק חשבתי מתי כבר
תגיע המורה. המון זמן עבר, עד שהמורה הגיעה. אני זוכר, שהיא
הגיעה כמה רגעים לפני הצלצול שהודיע להיכנס לכיתות. "המורה,
תראי, הבאתי את מחברת העברית כמו שביקשת." "יופי, נחי, אני
שמחה לראות. כל הכבוד על הרצינות", אמרה המורה בחיוך וביקשה
ללכת. "המורה, המורה, מתי נתחיל ללמוד עברית?" שאלתי. "אני
רואה שאתה ממש נלהב. אנחנו נלמד עברית בשעה הרביעית", אמרה
והלכה.
"בשעה הרביעית? רק בשעה הרביעית?" חשבתי, "זה עוד המון זמן:
זה שני שיעורים, הפסקה ועוד שיעור. זה המון זמן..." אני לא
זוכר מה למדנו בשלוש השעות הראשונות של היום... כל היום רק
דמיינתי איך אני מקריא את הסיפור שלי לכיתה כמו בחלום. המורה
לא פעם העירה לי: "נחי, אתה לא מרוכז". רציתי לספר לה שאני
מתרגש, אבל שתקתי. ניסיתי להתרכז, אבל שוב ושוב חזרתי אל
החלום.
השעה הרביעית הגיעה "סוף סוף". המורה לימדה אותנו את אותיות
הא"ב ואפילו שרנו את שיר הא"ב. "אותיות 22, אלף בית, אלף
בית..." אני כבר מכיר את השיר בעל-פה. אבל אז ביקשה המורה
לפתוח את המחברת ולכתוב את האות א', כמו שהיא כותבת על הלוח.
כתבתי והתבוננתי על הלוח. "לא, זה לא דומה". ניסיתי שוב ושוב
ושוב, אבל לא הצלחתי לכתוב כמו המורה. המורה עברה בין הילדים
והסתכלה לתוך המחברת שלי. הסתכלה וראתה את פניי הנפולים. "לא
נורא, נחי, לאט לאט אתה תראה שהכתיבה שלך תשתפר, רק תמשיך ואל
תוותר", לחשה בשקט לאוזני. "מה אמרה לך המורה?" תבעה ענת
לדעת. שתקתי. ענת חטפה מידי את המחברת, הסתכלה על האותיות
שכתבתי: "נחי לא יודע לכתוב..." צחקה, "נחי, נחי, אתה ממש ממש
לא יוצלחי", שרה בקלי-קלות, בקולי קולות. שמעתי ילדים נוספים
מצטרפים לשירתה: "נחי, נחי, אתה ממש ממש לא יוצלחי". הרגשתי
כמו עגבנייה מעוכה. ואז ילדה בשם נילי צעקה: "די, תשתקו,
תשתקו ותתביישו". במשך כל השיעור ראשי היה מושפל וחיכיתי רק
לרגע שהשיעור ייגמר. לא הבנתי מדוע המורה לא התערבה, אבל
הייתי שמח שהיא לא התערבה.
רצתי הביתה. וכל הדרך הדהדו בי בערבוביה השיר של ענת: "נחי,
נחי, אתה ממש ממש לא מוצלחי" ושיר הא"ב. "מדוע אתה בוכה?"
שאלה אימא כשנכנסתי הביתה. לא יכולתי לדבר, רק הוצאתי את
המחברת והראיתי לה את האותיות שכתבתי. "לא נורא, נחי, זה באמת
לא נורא, לאט לאט הכתיבה שלך תשתפר, אתה רק צריך להתמיד ולא
להתייאש", חייכה אליי אמי, חיבקה ונישקה אותי. "אבל ענת, ענת
כותבת יפה." "הא, זה בטח מפני שהיא למדה בקיץ. אנחנו לא רצינו
להציק לך בקיץ, ידענו שאתה ילד חכם ושקדן ושמהר מהר תלמד. אל
תדאג, נחי שלי אתה ילד מוצלח, הכי מוצלחי שלי..."
בבוקר ניגשה אליי המורה סימה ואמרה לי: "נחי, אני לא מודאגת
בכלל, אני יודעת שעד מהרה אתה תדע לקרוא ולכתוב יפה מאוד".
"תודה, ותודה שלא דיברת על זה לפני כל הכיתה, המורה", השבתי.
המורה חייכה וקרצה לי.
בהפסקה ישבתי בספסל. מאחורי גבי שמעתי: "נחי". הקול היה שקט,
אבל זיהיתי שזה קולה של ענת... היא הניחה על הספסל דף ומיד
נעלמה. פתחתי את הדף, אבל לא יכולתי לקרוא מה שכתוב שם, כי
אני עדיין לא יודע לקרוא. ידעתי שזהו כתב ידה של המורה סימה.
ניגשתי אל המורה וביקשתי ממנה שתקריא לי. המורה אמרה שזה מכתב
התנצלות מענת והקריאה לי אותו:
"סליחה, נחי, אני יודעת שאני לא הייתי בסדר... אסור היה לי
לצחוק עליך... אני מקווה שתסלח לי... אני בטוחה שתצליח ללמוד
לקרוא ולכתוב... ואתה יודע מה? גם אני עוד צריכה ללמוד... אני
עוד לא יודעת לכתוב מילים, רק אותיות...   נחי, נחי אתה ממש
ממש מוצלחי... ענת."
בתום הכתיבה ניגשתי לאימא שלי שישבה בחדרה ונשקתי לה. היא
חייכה אליי ושאלה: "למה זכיתי בכבוד הזה?". שאלתי אותה אם היא
זוכרת את היום הראשון שלי בבית הספר. היא אמרה, "נו, איך לא",
ושאלה אם נשקתי לה בגלל זה. אמרתי שכן. היא אמרה "אני שמחה
שאתה לא כועס עליי יותר, אני יודעת שכעסת עליי אז, כי לא
לימדנו אותך ולא הכנו אותך כמו כל הילדים." אמרתי לה: "לא
נורא, לימדת אותי דברים אחרים, לימדת אותי מה זה חום ואהבה
והיום אני יודע לכתוב לא רע, לא רע בכלל", ונתתי לה לקרוא את
מה שכתבתי. אימא קראה. התבוננתי עליה מהצד וראיתי איך היא
מחייכת. "כן", בסוף הקריאה היא אמרה, "אתה ללא ספק כותב לא
רע, לא רע בכלל". צחקנו שנינו.