הרוח פיזרה את שערה.... מאחוריה השתרעו בתיו של כפר נידח המים
שבתרמיל היו אמורים להספיק לעוד  יומיים וחצי של טיול והיא
חייכה את החיוך הרגיל שלה ואמרה לחבריה להרפתקאה "עושה רושם
שנטפס על עוד פיסגה היום" החברים שהיו טיילנים ותיקים חייכו
לשמע ההערה הברורה והמתבקשת כאחד מבחורה שפסגות וטיפוסים לא
היו מן הדברים שיכלו לעצור או להרתיע אותה. וכך לקול צעדים
חרישיים של ארבעה חברה, רשרוש של תיקים וכל מיני קולות של
ציפורים שלאף אחד בינתיים לא הייתה את הסבלנות הדרושה כדי
לקרוא במגדיר אייך קוראים להן, הם המשיכו ללכת.

כשישבו לנוח היא שלפה את דף וצבעי עיפרון. הצבעים היו כבר
קצרים משימוש מרובה אך הקווים שעל הדף, חייכו אליה כאומרים...
גילי, תמשיכי לצייר אותנו את תראי שזה יהיה יפה בסוף. בעוד היא
שרויה בריכוז פנימי עמוק ומחפשת את הגוון של הצל שיבליט את
השחפים על העץ לאור השקיעה. היא הרגישה צל מאחוריה, צל שלא היה
שם קודם. הייתה לו צורה לצל הזה, צורה של אדם. היא הסתובבה
אליו לראות מי זה מסתכל עליה. וראתה בחור צעיר, עם עיניים
שחורות כפחם ושיער חום בהיר. הוא הסתכל על הציור, לאחר מכן
עליה ואמר לה "את יודעת שאת מציירת יפה?" היא לא חשבה פעמיים
כדי להשיב לו. "אני לא מציירת יפה." אמרה, הרבה אנשים כבר חשבו
שהיא מציירת יפה. אבל היא ידעה.... היא מציירת כי היא אוהבת
לצייר וזה לא ממש משנה אם זה יפה. כמו שהיא מטיילת כי היא
אוהבת לטייל וזה לא משנה אם מישהו מסתכל עליה. הבחור הזה מצידו
לא ממש הבין את המסר כי הוא המשיך להסתכל. אבל להפתעתה הוא לא
הסתכל על הציור, הוא הסתכל עלייה. היא נדרכה לענות לו."אם אני
מציירת כל-כך יפה אז למה אתה מסכל עלי ולא על הציור?" שאלה את
השאלה המתבקשת, למרות שחשבה שלהסתכל על הציור יהיה חסר תועלת
באותה מידה כמו להסתכל עליה כי הרי ממראה חיצוני איינו יכול
לדעת אייך היא מרגישה מבפנים כשהיא מציירת.
הבחור כאילו לא שמע והמשיך להסתכל עליה. היא שקלה בדעתה מה
עליה לעשות וכשהגיע למסקנה שהבחור לא מתכוון לענות אמרה.
"בראשותך אני אמשיך לצייר.... עד שתמצא לנכון להסביר לי מאיפה
אתה ומה אתה עושה כאן."
"בסדר." אמר. "אל תפספסי את הרגע." אבל הרגע כבר פוספס חשבה,
ברגע שהסתכלה אחורה לראות מי עושה צל על הציור שלה. יחד עם זאת
במקומו הגיע רגע חדש, מלהיב ומרגש אך בצורה קצת שונה.
חדורת ריכוז והתלהבות היא המשיכה לצייר. הציור לבש צורה ופשט
צורה, וכמה שפני סלע שעד עכשיו היו כתם לבן של צבע קיבלו
עיניים שובבות, וגם קצת צל וצמחיה מסביב. שוב ההרגשה הזאת של
אושר, של חופש, שהיא עושה מה שהיא אוהבת מילאה אותה. היא נשמה
נשימה עמוקה, ובאנחת רווחה הוציאה את האוויר ונשכבה אחורה
במטרה להסתכל אל השמיים הכחולים. אך משהו עצר אותה.... היא
הרגישה משהו מוצק מאחורי הראש שלה. היא הושיטה ידה אחורה והיתה
שם ברך של מישהו. בבהלה קמה והסתובבה וראתה את הבחור שהיה שם
קודם. עם העיניים השחורות שלו והחיוך השובב, והייתה לו גם איזה
שלווה בפנים. הוא הסתכל לאדמה ואמר בשקט. "זה לא הציור, זה מי
שמציירת אותו, ומה שהיא מרגישה בזמן שהיא מציירת. לכן לא
יכולתי להפסיק להסתכל עלייך." ואז היישיר מבטו ישר אל שתי
עינייה וחייך קלות.
היא פתחה את הפה כדי להגיד משהו. אבל הפעם לא הייתה לה תשובה
מוכנה מראש. במקום זאת היא אמרה  בחצי כעס "אולי עכשיו תגיד לי
מאיפה באת ומה אתה עושה כאן באמצע שום מקום, חוץ מלהסתכל
ולהגיד לי אייך אני או אייך אני כן או לא מציירת?!"
הוא המשיך להסתכל לה בעיניים ואמר בשלווה מושלמת מרגיזה כזאת.
"האמת היא שאיבדתי את הדרך, יצאתי לטייל פה לפני כמה ימים.
והיום הייתי אמור להגיע חזרה להיכן שהשארתי את האוטו. אבל
כנראה שבחרתי בשביל לא נכון ואני אשמח אם יש לך מפה ותוכלי
לעזור לי להבין איפה אני נמצא ואייך אני ממשיך מכאן."
"יצאת לטייל בלי מפה?" שאלה בחוסר אמון מעורב בפליאה.
"הייתה לי מפה אבל כששחיתי עם הציוד בנהר היא נפלה מהתיק ולא
מצאתי אותה מאז."
"ויש לך מה לאכול?"
"יש עוד קצת." אמר. "האמת היא שכשראיתי אתכם קיוויתי שתוכלו
לעזור לי גם עם זה."
העיניים הולכים לכיוון טוב, חשבה. רק שלא יתחיל שוב עם הקישקוש
הזה על אייך שהיא מציירת....
לעזור לו היא יכולה תמיד, אפילו בשימחה. היא תגיד לחברה שהוא
מצטרף אליהם ללילה הזה.
"בסדר הלילה תישן איתנו ומחר נעזור לך להגיע לאוטו שלך." אל
תדאג.
הוא חייך חיוך רחב. הסתכל עלייה בהוקרת תודה עיניים כרוצה לחבק
אותה, אבל מייד כמו התעשת על עצמו ונשאר במקום.

בלילה היה לה קשה להירדם. היא עוד חשבה על המבט הזה שלו,  המבט
המכיר תודה, מבט מלא הערצה. אייכשהו למרות זה שהוא ממש הצליח
לבלבל אותה הרגישה שהיא הייתה רוצה עוד קצת מהמבט הזה שלו המבט
השובב, המתבייש כאילו אומר, "הצלת אותי מה הייתי עושה
בלעדייך".
"עכשיו אני מתחילה להיות דביקה ורומנטית" חשבה לעצמה בכעס.
הדבר שהיא הכי התרחקה ממנו זה הצהרות רומנטיות של רגשות, כאלה
כמו בסרטים אמריקאיים שאתה כל רגע יודע מה הולך לקרות ובסוף הם
מתנשקים ואתה נשאר עם חיוך דבילי כזה על הפרצוף. כל פעם
כשמישהו היה מדבר אליה ככה היא היתה זורקת לו את האמת
בפרצוף.... זאת הייתה החובה שלה. האחריות שלה, כדי לשמור על
עצמה, כדי לשמור על שפיות, כדי לא להפוך לבנות האלה שבוכות כל
הזמן כי מישהו לא החזיר להן צלצול.

אבל הבחור הזה, הוא היה ממש רומנטי, אבל הדרך שבה הוא דיבר
הייתה שונה. מצד אחד הוא אמר בדיוק את המשפט הכי צפוי. מצד שני
היה משהו בעיניו שאמר "אני באמת מתכוון לזה, זה לא משחק
בשבילי, אלא החיים שלי." וגם הוא לא נראה כל-כך להוט לדבר,
נראה כאילו הוא אמר את הדברים בלי להתכוון בכלל, והדבר האחרון
שהוא אמר, היה מרגיז! אף אחד לא הצליח לקלוט אותה כל-כך מהר.
וכל-כך בלי להתאמץ. עם מחשבה אחרונה זו עינייה נעצמו והיא שקעה
לתוך חלום על גבעות ושפני סלע.

עם אור ראשון היא קמה. תמיד הייתה מתעוררת ראשונה ומתחילה את
המדורה של הבוקר. היא קיפלה את שק השינה וכשינגשה להקים את
המדורה. ראתה שהבחור עם השיער החום כבר הקדים אותה והספיק
להדליק אש והוא יושב ומתחמם ליד. כשהיא ניגשה להגיד לו בוקר
טוב הוא הושיט לה כוס תה חם מצמחים של האיזור.
היא התיישבה לידו ושמה לב שאינה יודעת אפילו את השם שלו. "עוד
לא הצגת לי את עצמך." אמרה
"אני סם." אמר. "ואת?" שאל. "אני גילי." "ומאיפה אתה?". הוא
אמר לה שם של עיר בשפה שהיא לא הכירה. "איפה זה?" שאלה.
"בטורקיה." אמר.
"ואת?" שאל. היא אמרה שם של ישוב בצפון ישראל. "ואיפה זה?"
שאל. "בישראל." אמרה.

"אז נסתכל על המפה?" החליטה להיות מעשית, כהרגלה.
"כן." אמר. "אתה רואה את העמק הזה? אנחנו נמצאים כאן. והאוטו
שלך, לפי מה שאתה אומר, נמצא בעמק ההוא. יש לך יום הליכה עד
לשם. במידה ותוכל למצוא את הדרך."
הוא לא ענה, ונראה היה כאילו מנסה לשנן לעצמו את הדרך ואת
המפה.
הוא נראה מהוסס משהו. היא הרגישה שהוא מתקשה להחליט.
"אתה יכול להצטרף אלינו....." אמרה בלי לחשוב פעמים. הנדיבות
הטבעית שלה לא השאירה מקום להתלבטות.
ייקח לך יומיים, אבל לפחות יהיה לך אוכל ומפה ולא תהיה לבד
בשטח!
הוא חייך אליה והביט שוב את המבט מלא הוקרת התודה שהיה אתמול,
עם החיבוק הזה שתמיד נעצר לפני שמישהו ישים לב.
אבל היא תמיד שמה לב. אנשים לא יסתירו ממנה, היא יכולה לקלוט
מאחורי מה שאנשים אומרים, היא תמיד קולטת את מה שהם מרגישים.
לפעמים זה בעיה, להיות כל-כך רגישה. אפשר להיפגע בקלות מכל
הצביעות של כולם מסביב, אבל כך היא ובמשך הזמן למדה לחיות עם
זה.


הם גמרו התארגנויות של הבוקר החברה התעוררו, ויצאו לדרך. סם
נראה מכונס בתוך עצמו משהו.
הוא הלך מאחוריהם בשקט האופייני לו, ומדי פעם היה מעיר את צומת
ליבם לאיזה עיקבות של חיה שראה על האדמה, או ציפור מיוחדת שהוא
בניגוד אליהם קרא במגדיר וידע את השם שלה.

כשעצרו במנוחת צהריים, הם היו בתוך עמק, לידם פעפע מעיין
ויאלים שתו בשקיקה את המים. כמו לא שמו לב שאנשים מסתכלים
עליהם כל-כך מקרוב. הוא הוריד את החולצה והמכנסיים ונכנס עם
תחתונים למים. היא הסתכלה עליו, הוא הזמין אותם להצטרף אליו.
החברה, נערה נוספת בשם יעל ושני בחורים בשם משה ודוד הצטרפו
בהתלהבות לרחצה המרעננת. וניתן היה לראות את החבורה הצעירה
משפריצים מים אחד על השני צוללים ומוצאים את הראש ומתגלגלים
מצחוק. סם כמו הפך להיות אחד מהחבורה.

גילי הרגישה טוב שהשאירו אותה בשקט בחוץ. היא הוציאה את הצבעים
והחלה לצייר. אייכשהו שום דבר בנוף לא התאים לציור שלה. לא
הייאלים היפיפיים, לא המעיין המפעפע בקול טפטוף עדין, לא
הצמחים שצבעו את כל הפינה המקסימה הזאת בירוק, לא היונים
הלבנות שישבו ליד המים, לא הצורות המעניינות בסלע. היה רק דבר
אחד שהיא יכלה לצייר....

פנים בהירות, עם שיער חום, עיניים שחורות כפחם וחיוך ביישן
וצנוע. היא המשיכה לצייר וככך שהציור התקדם חלחלה לתוכה ההבנה
שהיא מציירת לא מישהו שראתה בדמיון אלא את אותו בחור, שבמרחק
כמה צעדים מתחתיה צוחק עכשיו ומשפריץ מים על החברים שלה.
ההבנה הזאת הייתה כמו מכת מחץ בשבילה, "שהיא תצייר בחור?"  זה
ממש לא מתאים לה. זה נשמע רומנטי ואמריקאי, ודביק וטיפשי. היא
רצת לזרוק את הציור למים. היא רצתה לברוח משם, להגיד לבחור
שהיא לא מוכנה שהוא ימשיך איתם לטייל. אך הנדיבות הטבעיות שלה
לא אפשרה לה,  במקום היא רק המשיכה לצייר ולצייר והפנים האלה
נחרתו חזק יותר יותר בדמיונה והיא הרגישה שמשהו חדש מתחיל
בחיים שלה.
משהו שלמרות כל מה שהיא חשבה שהיא מכירה על עצמה, שכל מה שהיא
התרגלה להיות לא יוכל להתנגד לו.
באותו רגע סם ייצא מהמים התקרב אליה כשכל צעד שלו משאיר עקבות
רטובות על החול הרך. באינסטינקט הגנתי מהיר היא הסתירה את
הציור מאחורי הגב שלה. הוא הוציא מגבת ושאל אותה אם זה בסדר
שהוא יישב ליידה. היא אמרה שכן.  הם ישבו אחד ליד השני ושתקו,
והיא שתמיד היה לה מה להגיד, לא מצאה מילים.
הכל בתוכה התהפך משהו בתוכה רצה לגעת בו, להרגיש אותו, לדעת
עליו הכל, להכיר אותו מבפנים ומבחוץ. ומשהו אחר רצה לברוח משם
ולא לראות אותו יותר לעולם לחזור הביתה ולטייל במקומות שאין
סיכוי שהוא יגיע אליהם. היא כעסה עליו שהוא הצליח לשבור את
השלווה שהיא כלכך  התאמצה לרכוש לעצמה.
והוא יושב לידה כאילו הכל בסדר כאילו שום דבר לא השתנה כאילו
זה המקום הטבעי בשבילו לשבת תמיד.


"את בסדר?" הוא שאל. "מה זה משנה אם אני בסדר." ענתה בתיסכול
מסוים.
"אפשר לראות את הציור שציירת?" שאל באותה שלווה שלא תלויה בשום
דבר.
היא הוציאה את הציור. הנדיבות הטבעית שלה לא איפשרה לה להסתיר
אותו מצד שני משהו בה רצה שהוא יראה את הציור. רצה ולא רצה.הלב
שלה היה שקט וסוער בו בזמן.
הוא הסתכל על הציור, פתח את פיו בהפתעה, חייך.
הסתכל עלייה באותה הכרת תודה שהייתה בפעמים הקודמות.
אבל הפעם לא היה מה שיעצור את החיבוק.
הוא חיבק אותה. היא עצמה את עינייה והריגשה שפתיים רכות נוגעות
בשפתייה, ואת חום גופו מתקרב אלייה.
ואז היא ידעה
ששום דבר כבר לא יהיה אותו דבר.......