"שבי ! קחי כוס מים " -היא אמרה לי....
צחקקתי ונשארתי לעמוד.
ברקע נשמעו קולות האנשים המתרפקים על כוס קפה וארוחה טובה בסוף
של יום עבודה בבית הקפה השכונתי בו אני עובדת.
העיניים שלה נצצו והביטו בי - חדרו לי לנשמה....
"אולי תדברי כבר ??" האצתי בה...

ערן נהרג.

התיישבתי.

מאותו הרגע הכל ניהיה מקוטע , שקט , לא שמעתי ,לא ראיתי...
אותם עשרות אנשים שנשארו ישובים , מאושרים - ממשיכים כהרגלם...
ואצלי - הכל התמקד לנקודה אחת שחורה ומרה , גודש בגודל
אסטרונומי שחל לבעוט בכל חלקיי גופי - מכפות הרגליים , דרך
הברכיים , דרך הקיבה ,מסתובב במהירות היסטרית מנסה לחדור את
קנה הנשימה ונתקע!!

צרחתי , בכיתי - לא הצלחתי לדבר.

כל רסיס הגיון שהיה קיים במוחי נעלם והתפוגג כלא היה -
כי אין שום הגיון בכך שהבן אדם הכי שמח , הכי מאושר שהכרתי
בחיי לא דורך על אותה קרקע יציבה שאני עומדת עלייה...

ומאותה שנייה שום דבר כבר לא היה אותו הדבר!

הטלפונים הבלתי פוסקים , הבכי ,השיחות החיבוקים - הביחד!


הלוויה.
מבעד למסך הדמעות שכיסה את עיניי ,נפשי לא ידעה מנוח ,
הבטתי הנה והנה בוהה באישה היפה והאצילית - באמא שלך ערני....
שבשנייה אחת ארורה התהפך עולמה -
השמש שלה שקעה ולא תזרח עוד!

הוא חיבק אותה , אחז בה פן תתמוטט -
בן אדם כל כך חזק , עם זרועות מפלדה - פתאום נראה כה שברירי
ואבוד בעולם האופטימי בו הוא חי..

הסתכלתי על העיניים שלו - כל כך טובות , נוגות ואהובות...
וידעתי!
ידעתי כי חייבת אני להרגיש את חום גופו ואת דופק  ליבו.
ידעתי כי נמשכת אני אל האור בעינייו ואל העוצמה הבלתי יתוארת
שעטפה אותו.

הוא היה הבן אדם הכי קרוב אלייך - הערצת אותו,
גידל אותך , חיזק אותך ונתן לך כל כך הרבה ממה שיש , סליחה ,
ממה שהיה בך - היה ??? - זה לא מתחבר לי למשפט - זה לא הגיוני
-

אתה לא כאן??


היום ערני , אני מרגישה את חום גופו ואת דופק ליבו
ויודעת אני כי צופה אתה בנו אי שם מלמעלה
ומחייך את החיוך הענקי והמאיר שלך
יודעת אני כי אין מופתע ומאושר ממך
נתת לי מתנה אהוב שלי
מתנה שאין גדולה ממנה
ומבטיחה לך בזאת כי אשמור , אגן ואנצור אותה בכל ליבי
ואתה תלווה אותנו בכל צעד ושעל...


"שבי "
הוא אמר לי
"קחי כוס מים"
צחקקתי ונשארתי לעמוד...

הוא כרע ברך!