מתפתל, מתבוסס בדם חייו,
רואה אדם את נשמתו
נלקחת מקרבו.
חלוד, חורך, עייף,
כמה יכול לכאוב אדם?
והוא מתקדם, הולך עוד צעד,
בדרך לנשימה האחרונה,
כוחותיו נוטשים אותו,
זיכרונותיו כבדים עליו
והוא כושל היישר לבאר המשאלות
שלא יתגשמו עוד לעולם.

מי היה מאמין שהדרך אל המוות
יכולה להיות ארוכה כל כך?
תחושת האבדון גררה את התקווה
לקברה ויחד איתה,
שלובים יד ביד,
אושרו והניצוץ שבעיניו.

הכוכבים כאן לא יאירו עוד,
לא על האדמה המקוללת הזו.

                        לא עוד.


                                       18.6.2006