את הסיפור הזה שמעתי בקפיטריית מדעי הרוח. סיפר לי אותו אחד
הטיפוסים האפורים של השנה שלי. מראה קיבוציניקי, שקט ובטוח
בעצמו. הוא הלך לנהל מעין בית שנטי בבית קפה - אני חושב
שחזותו האפורה, הבטוחה והשלווה עשתה רבות להצלחתו עם
בני-נוער.
תהיתי רבות מה למנהל עסקי מצליח, בפוטנציה, ולחבורת מדעי
(ומעשני) דשא שכמותנו. אני לא חושב שלסיפור הזה יש קשר. אבל
מי חכם.
הפקידה טסה מהמשרד כמעט מיד כשיצא השליח. "עירסאווי", היא
לחשה לאוהל אחר אוהל. כשהמפקד יצא את לשכתו כבר ישבה חזרה,
מתנשפת ומנסה היטב להסוות את התרגשותה. "קפה חזק", אמר לה
בחיוך - ההסכם שלהם ש"אנילאמכינהקפהולאמוציאהמילהמהפה" נשבר
לשמחת שני הצדדים. יש דברים שאי-אפשר לשמור בסוד במקום כל-כך
קטן.
שלושה חודשים כמעט, עם הפסקה באמצע בגלל הקו בלבנון, התאמנו
כל היחידה, מהשפל שבאנשי התחזוקה ועד למח"ט באפודו הקרמי,
לקראת הלילה שינציח את בני המחזור לשבט או לחסד. פרט לקו
האחרון בלבנון - שיהיה הפעילות המבצעית האחרונה בשירותם ובו
הסטטיסטיקה תגבה את חובה - זו שעתם היפה ביותר. לו הייתה
ההתרעה רק ימים ספורים בעתיד - הייתה זוכה בתהילה היחידה
האחרת - קידים פעורים וירוקים, שמדיהם עדיין מצחינים מאריזות
הבקו"ם. בושה בל-תתואר.
עירסאווי. הקל הדבר בעיניכם, אתם אזרחים מוכי פיגועים ואדישי
חיסולים? האוכל להבהיר לכם את מסדרי הלילה שבהם הבטיחו הסמלים
כי אם ימשיכו הפיגורים בתרגילים עירסאווי יפתח לכולם את התחת.
את כינויי הגנאי שהיו מנת חלקם של מחלקה שלוש, שישנו - פשוטו
כמשמעו - עם ציוד הסנפלינג לגופם. את התמונות, מכל כיוון
אפשרי (חוץ מבפנים החוצה) בכל בגד, בכל מזג אוויר - כך שמראהו
היה רודף את לילותם והאפיל על פניה המזדקנות במהירות של אמא.
מגעו של הציוד היה לידיים מרגש יותר ומוכר הרבה יותר מעורה של
החברה באזרחות. ביתו, הפלסטיני בכל פינה וכרית, היה להם מוכר
מביתם. כל המתח שנבנה היה צריך להתפרק איכשהו. הכל, רק לא לתת
ליחידת הגיבוי לקטוף את המבצע הזה. רק לא את עירסאווי.
מבצע מורכב כזה, שדרש שיתוף פעולה מגורמים עוינים בתוך הצבא,
המשטרה ואפילו ארגוני האופל, דרש הקפדה רצינית על סודיות. כזו
הזרה בכל מובן לנשמה הישראלית - אך מובנת מאליה לצעירים
הזקנים הללו. מסדר הערב היה מופת של אנדרסטייטמנט. שפה צבאית
היא, מטבעה, חזרה ושגרה על הידוע והמובן מאליו. אך הפעם היה
צריך לחרוג מהשגרה.
"כולכם יודעים מה הולך להתבצע", למרות החשכה זהרו פניה
המסמיקים של הפקידה בפינתה. "ולא אגזול מכם את שעות השינה
שלכם. אני דורש דבר אחד מכל אחד ואחד מכם. שת"פ. אני יודע
שאתם שונאים את התולעת". הוא שתק כדי לאפשר לשמוע מי מצחקק
ולחנוק את הצחקוק במבט. "ואני שם זין על מה שאתם מרגישים. פה
זה לא בית זונות, לא באתם לפה להרגיש דברים. אתם תשתפו פעולה
איתו. אם הוא יגיד לכם לפתוח ת'פה והוא יגמור לכם בפנים, אתם
תעשו את זה ותגידו תודה." על מקומם של רגשות בבית זונות לא
תהה איש.
באותם ימים נחלקו הלבנון והשטחים לעולמות נפרדים. המלחמה
הנקייה, שפניה לכיוון אחד, שהתחכום והטכנולוגיה מלווים אותה
בברק משומן, הייתה מועדפת בהרבה על המלחמה האחרת. מלחמה
מלוכלכת ללא גבול ברור, שפונה לכל הכיוונים בפנים נעוות של
נשים וזקנים. ארץ חמה ומאובקת לעומת הירוק השופע של הלבנון.
מתנחלים שפחדיהם וכעסם פגעו בחופש הפעולה. כאן לא היו משקפות
לראיית לילה, האפודים היו ישנים ומרופטים. ואוכלוסייה שונאת
ורוחשת. בני אדם צהובים במקום עצים ירוקים. אבל לא עכשיו, לא
עירסאווי. הציוד כולו היה לבנון צרוף. חדש ומנוילן. אפילו
לישון נתנו כמו שצריך.
הכל יכל להיות מושלם. חוץ מהתולעת. סטודנט מירושלים עגול
משקפיים ויותר מקצת שמן. אם החיילים חשו צורך לחזק את מעמדם
כפייטרים על מול חולשתם ורפיונם של ג'ובניקים - הרי שהתולעת
היה התגלמות כל מה ששלילי בג'ובניק. עורו הלבנוני והמפוצען,
דיבורו האקדמי שנשמע תמיד מתנשא. הימנעותו האיסטניסית מהמזון
ומהשירותים לא יכלו לעורר יותר זעם מלבושו האזרחי ומעגבנותו
האגבית על הבנות ביחידה. כאילו מישהי הייתה שמה עליו כשלרגליה
טובי בחורינו, מוכנים תמיד לליל נחמה.
אבל צריך היה לשתף פעולה עם התולעת. הוא היה מקור (הכינוי
הראשוני היה ה"צינור" אך זה נדחה מסיבות מובנות) לכל המידע על
עירסאווי והוא היה אמור "לקבל" אותו עם סיום הפעולה. על
התמונה מה יקרה כשעירסאווי - המבוקש מספר שלוש, אדם שהרג יותר
משת"פים, חשף יותר סוכנים והבין יותר מכל את המחשבה הצבאית -
יפגוש את הנמושה הירושלמית, נסובו פנטזיות הומו-ארוטיות רבות
בפירוט ובצבע שהיו מביכים בלנים בסן-פרנסיסקו. אף הוכנה הכרית
אותה יישוך התולעת ברגעי השיא.
באותו ערב הייתה נוכחותו בבסיס בלתי נסבלת ממש. הבדיקות
החוזרות ונשנות של הציוד, תקלות וחוסרים הטורחים, מעשי מרפי,
להופיע ברגע האחרון ממש. שינויים במידע, בעיתוי ובכיוון
הגישה, במרווחים של דקות, נבעו מהתולעת ללא מילת התנצלות.
עירסאווי בא לבקר את אמו, אשתו וילדיו. הילדים יישנו והוא
אמור להפתיע את האישה והאם לפני צאתו לעזה - אולי לתמיד. משתף
הפעולה שבגד בו התנגד בפניו בתוקף לביקור - אך הוא ידע כי זה
המידע שיסדר סופית את התעודה הכחולה ואת הביטוח הרפואי.
בדיעבד זה אפילו לא סידר תעודת פטירה.
הנ"נ הוריד אותם כמעט חמישה קילומטרים מהיעד. הם זחלו בקבוצות
קטנות לבניין. אפילו החתולים לא חשו בתנועה החלקה והזורמת של
עשרות אנשים. דרך גגות לוהטים באור חיוור של סהר מתמעט דילגו
אנשי הסנפלינג לגג. צוותי הפריצה זרמו ככספית רותחת לפתחים.
הדקות טפטפו כמו טיפות אינפוזיה, כמו עינוי סיני. האישה
התעוררה פעמיים לתינוק שבקע שיניים והביא לשרשרת בכי מכל
הקטנים. שתי הגדולות הצטרפו טרוטות עיניים לסשן ההרגעה
הקולקטיבי. בפעם השנייה הצטרפה הסבתא והעירה, למורת רוחה
הדמומה של האם, על החינוך הקלוקל של ילדיה. המחזות הללו
השתקפו בעיניים רבות. חיילים בכל פינה אפשרית הניחו ללילה
לכבוש את הבית. הדקות לא זזו.
בשגרת המבטים שכל אחד ביצע בתזמון מדויק השתלבה פיסת מידע
מעוררת. הוא מתקרב.
את שהחסירו החתולים לפני בואו, מילאו כרגע כל בני הבית בבת
אחת. הילדים צורחים בכל כוחם, הסבתא מייללת ומקללת, האישה
בבכי וביללה שאין לה מעצור והחיילים שצועקים לשתוק. בתוך
ההמולה הזו היה אי של שקט. משעצרה אשתו לנשום לרגע, היסה אותה
במילים רכות. החיילים שאחזו בו הפנו אותו לסבתא ולילדים. לכל
אחד הוא נתן מינון שונה של רוגע או כעס סמכותי. הוא נתן בנו,
בחיילים, מבט של בוז מתנשא. פרט לתינוק בזרועות האחות, היו
כולם מייבבים בשקט. הבהלה מפנה מקום לפחד.
אני החזקתי אותו בזרוע השמאלית. ידיו כבר היו לפותות
באזיקונים. מול כל החרדה שהתפוגגה עכשיו, משאירה בבטן כאב
עמום, לא יכולתי שלא להעריץ את האיש הזה. בחדר היו אולי תריסר
חיילים, ועוד עשרות בבית ובסביבתו המתעוררת (בקשר כבר היו
צעקות כלי הפינוי שלנו). הוא עמד כמלך ואנו שומרי ראשו ולא
סוהריו. הוא אפילו דקלם שירה והביא חיוך לפני הילדים. אף אחד
לא צעק עליו שישתוק.
היה צורך בפינוי מיידי. תוך פחות מ120- שניות. מחנה הפליטים
היה מתעורר סביבנו וההמון הזועם כבר צבר מהלכים בבתים
הרדומים. לא ידעתי למה מחכים. בקשר הודיעו שנעמוד מול הדלת.
הדלת נפתחה בשקט, לא בבעיטה. הוא סגר אותה מאחוריו. עירסאווי
סיים לדקלם איזה שיר ילדים ולא שעה לדלת השקטה. כשהביט לדלת,
ראיתי שהוא מזהה את התולעת. התולעת עמד שם וחייך, ידיים
מאחורי הגב. הסתובבתי, בניגוד מוחלט להוראות, כדי לראות את
עירסאווי. לא ראיתי עד אז פחד כזה. הוא הזדקן בעשר שנים. פניו
נעוו בבכי ועיניו דמעו. כמקהלה הולמת פרצו בשרשרת בכי כל בני
הבית. ידיו הגדולות נזלו כשכל מתיחות שריריו נשרה. מכנסיו היו
צואים והצחנה הזו של הפחד הכתה בכולנו.
הוצאנו אותו כמו שק של חרא, נוזל ומייבב. אלוהים לא סלח לאף
אחד מאיתנו.