הגשם טפטף בחוץ. הגשם טפטף בחוץ כבר יומיים ללא הפסקה, מרטיב
את העלים של העצים ומעלה ריח של לחות מלוכלכת בעיר שתושביה כל
כך אהבו לדבר על זה שהגשם טפטף בחוץ כבר יומיים ללא הפסקה. או
שאולי לא כך היו הדברים.
הוא עמד כך, בשמש הצורבת ובחוסר החלטה עד שלבסוף פתח את הדלת
והביט פנימה. הוא בהה בה ארוכות וחשב האם יהיה זה נכון. הרי
בכל זאת...
והמרחק ביניהם היה עצום - הוא עמד בישראל והיא - טוב, היא
הייתה בכלל בבריטניה. או באנגליה. או אולי בוויילס. וגם היה
הענין האחר:
בכל זאת, הוא עמד והכניס בנונשלנטיות סיגריה לפה במאה ה21-,
בעוד היא, ששמלתה הארוכה נשפכה עד לרצפת העץ הקרה, הייתה
שעונה באופן אלגנטי על כיסא במאה ה19-.
עמד שם שעה ארוכה. בסופו של דבר היו לו שלוש מילים לומר לה.
רק שלוש מילים. היא ציפתה שהוא יגיד לה את זה. ממש חיכתה. הוא
הרי היה ישראלי, וידוע שגברים ישראלים... אז היא הביטה בו
ושתקה.
לבסוף אמר לה. אמר לה את שלוש המילים שרצה לומר מאז שפתח
לראשונה את הדלת והבחין בגשם המתדפק בצורה כה חיננית על הדשא,
על הכיסא, על שמלתה הארוכה. על הרצפה:
"תסגרי בבקשה ת'חלון".
ויצא. דרך הקיר. דרך החור בזמן. דרך הרצפה. והיא נשארה עומדת
שם, עם הגשם המשחק בנעליה היחפות.