שם: אנטון
מסלול:   ג. רוטשילד;       א2   ב2   ג2   ד2   -->ה2   ו2


"חכי, רגע, עצרי את המכונית!"
המשפט הזה נאמר מתוך גרונו של אנטון בגרסת אמצע העשור הרביעי
לחייו. אשתו עצרה את המכונית והוא הורה לה באופן פשוט להמשיך
לעבודה. הוא מעוניין להמשיך לצעוד במדשאות הפארק על הרקע האפור
לבדו הבוקר.
הוא התעלם מהמבט הנעלב והתחיל ללכת.
עשרים וחמש שנים מוקדם יותר עשה את אותה הדרך עם אביו, ובאותו
רגע הבין מה היתה הבעיה שלו.
אביו תמיד היה צועד עם הכלב לאיטו, ומדי פעם עוצר לנוח על אחד
הספסלים. אנטון הצעיר לא יכל לסבול זאת. הוא המשיך קדימה, עד
שהיה מתקרב יותר מדי לחלק שבו איבד קשר עין עם האבא, ונאלץ
לחכות.
אנטון התבונן בחוסר רגיעה על הגדה השניה של האגם בחוסר רגיעה.
משהו מנע ממנו לשבת. כשאביו הגיע לנקודה בו אנטון חיכה לו
והעיר לו על השרוכים הפתוחים שהתרטבו מהגשם, הוא רץ קדימה ורק
אז היה קושר את השרוכים. כשהגיעו לנקודה בה יכלו לראות את הקצה
השני של האגם ובה יכל אביו לראותו, היה הולך-רץ עד שהיה מגיע
לצד השני של האגם. ואז הוא הרגיש בנוח לשבת על הספסל שהיה
באותה נקודה.
גירסת השלושים ושישה חורפים של אנטון הגיעה לאותה נקודה הסתכלה
על הספסל הספוג גשם והתיישבה בו. מצב מתבקש לסיגריה. אנטון
הוציא את החפיסה מתוך המקטורן העבה והאפור-כהה שלו והדליק את
הסיגריה. מכיוון שלא היתה מאפרה באיזור הוציא מאפרה משלו שקנה
במיוחד. הוא חשב על החלק האפור והמשומש של הסיגריה, הוא חשב על
כך שלא משנה כמה פעמים תאפר, תמיד ישאר עוד ממנו. עד שהסיגריה
נגמרת. ואז כל הקטע באיזשהו אופן שלם.
מאז אותו גיל עשר אנטון לא הולך עם שעון. חבריו תמיד ראו בכך
משהו מרדני, אבל לא יכל להסביר להם, שהוא לא יכול לחיות עם
שעון, בגלל שככה תמיד היתה לו תחושה של "אבן על הלב". כשניסה
להסביר את זה לאביו אמר לו שהשעון על היד. מה שגרם לו רק ליותר
תסכול.
אבל הגירסה השלושים וששית של אנטון, ידע היטב שאין כל סיכוי
שהשעה יותר מאוחרת משמונה וחצי, השעה בה האוטובוס האחרון למקום
עבודתו יוצא. הוא נתן מבט מיומן על שעון אשתו ורעה את המחוג
הקצר נח על השעה שבע.
אנטון תלמיד בית הספר היסודי על שם ג. רוטשילד. ביום רביעי
בשיעור הרביעי קיבל את המבחן עם הציון הנמוך ביותר עד לאותו
רגע. ארבעים ושלוש. הכיתוב של "אני רוצה לדבר עם ההורים" באדום
גרם לליבו לצנוח. הוא נשך את השפה, והתחיל לחשוב איזו אפשרות
פחות גרועה, לפנות למורה, או לחכות בתקווה שהיא פשוט תשכח
מהעניין. חוסר הרצון לדבר עם מישהו על הציון הזה גרם לו לבחור
באפשרות האחרונה. הוא הרגיש מאוד מאוים.
כשחזר הביתה, אמר את ה"שלום" הרגיל עם קצת יותר רעד בקולו ועם
תשומת לב בניגוד לבדרך כלל. למזלו גם אמו היתה רגילה ל"היה
כיף" שלפעמים בא בלי השאלה המקדימה. הוא הלך היישר לחדרו ושם
זרק את המבחן לתוך פח האשפה. המשימה היתה בצד אחד רחוקה מלהיות
שלמה. הוא שאל את אמו אם היא רוצה שהוא יזרוק את הזבל. למרות
השקית החצי ריקה, היתה שמחה לראות כל פעולה ש"עוזרת בבית"
וענתה ב"בוודאי שכן". השקית עם המבחן נכנסה למכולה הגדולה.
מכאן אין סיכוי שזה יצא.
את ארוחת הצהריים גמר מהר מאוד, והלך לחדר.
הוא הסתכל בספר ההיסטוריה העבה שהיה להם, והספר הסטוריה הסתכל
עליו חזרה. וחשב, או לפחות ככה ניסה לשכנע את עצמו שהוא חושב,
-אני יכול לעשות את זה-. הוא פתח בעמוד הראשון ופשוט התחיל
לקרוא. הוא המשיך ובלע כל תאריך, כל צבע וכל דגל. כשאמא קראה
לו לאכול הוא הרגיש שהיא הרסה הכל. הוא ביקש ממנה בטון מרוגז
ולא מובן שתביא את האוכל לחדר. היא כמובן השתוממה לראות אותו
עם העיניים נעוצות בספר, אבל שמה לו את השוקו ואת החביתה
המקושקשת בשולחן. השוקו עשה לו טוב וכבר שכח שהרצף נהרס.
כשהגיעה השעה לישון הוא הוציא את הפנס מהמגירה והמשיך לקרוא
מתחת לשמיכה.
כשראה את האור במסדרון נכבה, הוא הבין שגם הוריו הלכו לישון,
ומשהו בתוכו, אמר לו שהוא צריך לישון.
כשהוא קם בבוקר למחרת, הוא בדק את מערכת השעות בשביל לסדר את
התיק, וקיווה-לא קיווה שיהיה שיעור היסטוריה. מצד אחד, היה
עדיף שיהיה עוד יום בשביל להתאמן ולחזור על החומר, והיום הוא
יודע יותר טוב איך לחזור על החומר, אבל מצד שני, הוא הרגיש
שמחרתיים זה פשוט לא מספיק מהר. הוא רצה כבר להראות את מה שהוא
יודע, עכשיו. לפני שיעלה בדעתה של המורה להשתמש בהמצאה של גרהם
בל על מתוך סיבה בלתי ברורה שתגרום לו להיות במצב בלתי נסבל.
בכל מקרה, ההחלטה לא היתה בידיו, והמערכת שעות הראתה על יום
נקי מהיסטוריה בשבילו.
כשחזר הביתה, בניגוד להרגלו לצנוח על הספה ולחפש סדרת טלווזיה
טובה, הוא המשיך עם הספר היסטוריה. בדיוק באותה צורה בא עשה
יום לפני כן. וביום שאחרי כבר היה לו מפגש עם שיעור היסטוריה.
הפעם, כבן אדם אחר.
אנטון התאכזב לגלות שהשיעור באותו יום היה על חומר חדש
לחלוטין. הוא ניסה להתחמק ממבטה הצולב והנוראי של המורה. אחרי
ארבעים וחמש הדקות הארוכות בחייו (נכון עד לאותו יום), המורה
קראה לו לדבר איתה.
"הראת לאמא ואבא את המבחן האחרון שלך?" שאלה בזמן שהתעסקה עם
כמה דפים מצולמים.
הוא ידע שזה הרגע, הוא חייב להחליט על איזו דרך הוא עולה.
באיזה מקום יש לו הכי הרבה סיכוי שהם לא יפגעו. הוא משך את
ה"אהההה...." עד ל"לא" הרועד. הוא הרגיש את הלב שלו דופק. הוא
הזיז את השפתיים שלו להגיד את המשפט "אני לא רוצה שהם
ידעו...".
היא הפסיקה להתעסק עם הדפים, והפנתה את הפרצוף העגלגל שלה
אליו, ושאלה אותו, אם הוריו מרביצים לו בבית. הוא חשב על זה
קצת, יש לו הזדמנות להיחלץ מהמצב הלא נעים הזה. אבל לא היה לו
את האומץ להסתבך בשקרים. הפחד להיתפס בשקר, גבר על הפחד של
להיתפס בכישלון. הוא ענה לה ב
"לא, בכלל לא..., אני פשוט לא רוצה..." ומשם הוא לא המשיך. הוא
חשב כמה טוב אם היה עכשיו בת. כמה דמעות וכל הבלגן נפתר. הוא
הבטיח לה שבמבחן הבא הוא יצליח. והיא מאוד שמחה על הרצון שלו
להשקיע. אבל היא אמרה שהיא חייבת להגיד להורים. והוא חשב, מה
זה משנה לה כל כך?
הוא שנא אותה באותו רגע. אבל במצב שבו הוא היה הוא היה חייב
למלמל תודה ולהכתיב לה את מספר הטלפון.
המבחן הקרוב בהיסטוריה היה במרחק תשעה ימים. אנטון חשב על כל
תחבולה שתמנע מהוריו לקבל את הידע הנורא הזה. הוא חשב שהוא היה
צריך לתת לה את המספר טלפון הלא נכון. אבל הוא היה נחוש. בתשעה
הימים האלה הוא קרא על אירופה כמו שאף אחד לא קרא מעולם.
מהמסעות של הויקינגים עד למהפכה התעשייתית. על כל מה שהיה
למבחן וכל מה שהיה בספר. ובמקביל הוא הקפיד לקפוץ על כל צלצול.
אפילו ההורים היחסית לא קשובים של אנטון חשו בהבדל מסוים. אבל
לא הבדל מהותי מספיק שישנה את יחסי ה"איך היה" - "היה כיף"
הרגילים שלהם.
הוא התמכר לשגרת הפנס מתחת לשמיכה. הוא לא רצה ללכת לערב כיתה
ביום שישי, בגלל שהוא הרגיש שהוא מבזבז זמן. באיזשהו מקום,
חבריו לכיתה היו לא פחות נוראיים מהמורים בבית הספר שלו. גם
להם הוא הרגיש מחויבות. והוא לא אהב את זה בכלל. אבל הוא היה
צריך לשמור את הכל על אש קטנה.
ביום של המבחן אנטון קם בחמש בבוקר. היה לו מה שנקרא, מעין
שעון ביולוגי. מרוב התרגשות הגוף זקוק לפחות אנרגיה. הוא החליט
לספר לאביו על המבחן, ואביו נתן לו משבצת שוקולד. הוא אמר
שאומרים שזה שומר על האדם מרוכז.
השיעורים הראשון השני והשלישי בקושי רב חלפו עד לשיעור הרביעי
- השיעור של המבחן. המורה חילקה את הדפים והוסיפה את הבהצלחה,
שהיה רשום גם על הדף של המבחן.


באותו מבחן קיבל אנטון את הציון תשעים ושתיים. הוריו מעולם לא
ידעו על אותו מבחן כושל והתפלאו לראות בציון השנתי שלו ציון
נמוך מתשעים ושתיים. הם הניחו שזה בגלל התנהגותו.
אנטון בן השלושים ושש שאל במידה מסוימת של לחץ את האיש כהה
העור שישב על ידו בספסל לשעה ומיהר לבית הספר ג. רוטשילד.

כהרגלו פתח את השיעור הראשון בבדיקת שיעורים קפדנית של כל
תלמידי הכיתה שהתחילו לגלות את שיטת ההעתקות. ובזמן שבדק להם
את המחברות, הסביר על האימפריה הרומית שתה את כוס הקפה ונסע
בדרך הביתה, חשב רק על סוף היום בביתו, אז הכל מבחינתו יהיה
שלם.