אינדונזיה חזרה בעצב כובש מהמכלת של שימי, בטוחה שמעתה תמו
ימיה בתור כובשת לבבות מצליחה.
success has made a failure of me.
היו זמנים, היו זמנים.
רק בת מאתיים וארבע אך כבר חושבת שקץ הגיע לעולם.
אינדונזיה הלכה לשיעור הפינגי פונצ'יאהו שלה, מפוצצת אנשים
במכות ומעיפה אותם על ימין ועל שמאל, באדישות מוחלטת. לפעמים
היא אפילו הזילה דמעה מרוב אומללות.
סתם, בתכלס היא לא הייתה עד כדי כך עצובה, סתם היה לה קצת
מעצבן. והשירים של הלהקה העצובה של חברה שלה לא עזרו לה.
חיוכו של בן-דודה גרם לה לשקוע בעולמות רחוקים, פרפר חסר בוהן
שמאלית ברגל השלישית כמעט גרם לה לאכול פיצה עם תמנונים
קטנים.
כשהיא שמה לב לירושלים מתקפל מכאבים מתחתיה, החליטה שכדאי
להזהר מעט בתרגילים של השבירות. הסנסאי שיחק איתם "הנחש בא" עם
מקל בגירסה מעט מהירה, גבוהה וכואבת לטעמה, אבל כיסוחי הברכיים
לא הפריעו לה עד שהתיישבה על הספה בדירה של ירושלים וחבריו.
בעודם יושבים במרפסת הפתח-תקוואית ויוצרים אומנות, אינדונזיה
חשה צורך עצום למרר בבכי.
די, טוב. היא לא הייתה עד כדי כך עצובה, למען הכנות היא נשפכה
מצחוק על הרצפה תודות ליצירות המשעשעות במיוחד של חבריה, אבל
העיקר הכוונה.
החברים הלכו הביתה.
השותפים לדירה יצאו לבילוי סוער בעיר האורות.
ירושלים ואינדונזיה נותרו לבדם, על הספה, עם החוברת לכלי-נשק
של ירושלים.
הוא הניח לרגע את החוברת, והסתובב לעבר אינדונזיה.
הם הביטו אחד לשני בעיניים, ואינדונזיה חשה חום נעים עובר דרך
כל ס"מ מגופה. לראשונה מזה זמן רב, כל המחשבות נעלמו מראשה.
ירושלים הביט בה במבט רך, והקריב את שפתיו לשפתיה לאט,
רגע לפני שקטיושה מנובזת חדרה דרך החלון בעוצמה ושלחה את שניהם
ושאר הבניין לעזאזל מצהיב.