-קדימה לדרך-
                                        פרק 1
"אוי לא! אסור שיישארו סימנים, במיוחד אם מגיעה לפה המשטרה עוד
כמה דקות! אני חייב להחביא את הגופות!!!"...הבחור הצעיר הסתובב
בחדר, וחשב על תוכנית. לאחר שרצח עוד כמה אנשים, לא כדאי היה
שיגלו את מעשיו. הוא מיהר וסחב אותם לחצר, ולקח איתו שמן
וקופסת גפרורים.
"ועכשיו סיאסטה!" הוא אמר בקול גדול, פיצץ את הבקבוק, ותכולתו
נשפכה על האנשים המתים. הוא שלף גפרור בודד, הצית אותו, וזרק
אותו בדיוק על ישבנה של אחת הגופות. האש החלה לבעור תוך שניות,
ולכלות את השאריות היחידות שאי פעם יכלו להוות את סיפור עברו
של קאי, מוכר הגלידות לשעבר.
"כעת, עמיתים טיפשים לעבודה לשעבר, אתם לא תוכלו לקלקל את
תוכניותיי. אני אקים לי מקום משלי, ושם אוכל לממש את כישורי
ויצירותיי במו ידיי, מבלי שאף אחד יוכל לאסור עליי, וכמובן גם
אם יעז-ימות. כמוכם נבלות! חה-חה-חה!!!" אמר, ולפתע שמע רחשים
מכיוון השיחים. מבלי לחשוב פעמיים, קפץ על שיח התותים הקרוב,
והחל לירות לכל הכיוונים. היה זה בנצי, החתול של השכנים, שסיים
באותו רגע את חייו.
"מצטער, אבל אין הזדמנות שנייה! גם 8 הנשמות האחרות שאולי היו
לך כבר אינם, אז אל תפריע לי חרא!!!....בעצם, כמה טיפשי מצדי,
לדבר לגופה...הא...כדאי שאזוז". הוא אמר, והחל לרוץ במהירות
ולצאת מהשכונה דרך החצר האחורית.
הרחק משם, במרחק 30 ק"מ בערך, ישב לו בקומה ה- 50 של הבניין
המפואר בעיר גבר צעיר בחליפה, עניבה ומחשב נייד והקליד
במהירות. שערו החום והפרוע ישב על מצחו, וגרם לו להחליק אותו
אחורה כל כמה דקות. לפתע נשמעה דפיקה בדלת.
"מי מעז להפריע לי?!" הוא נהם בכעס.
"אדון קאיבה, זה אני- רונאלד. באתי לתת לך את מסמכי הפיטורים
של 300 העובדים שביקשת" הוא אמר מהצד השני של הדלת.
"לעזאזל איתך רונאלד! אמרתי כבר כמה פעמים-אין כניסה לשומרי
ראש עלובים! ואם זכור לי אתה אחד מהם, אז תישאר בחוץ!!!" הוא
צעק, וחזר לתקתק במחשבו.
"כן, אדון קאיבה" אמר רונאלד, ונשמעו צעדים הולכים ומתעמעמים.
"מממ! כמה משעמם. נמאס לי לפטר עובדים, כבר אין בזה את הריגוש
של העבר. אני חייב לשנות את חיי! מיד!" הוא אמר, ויצא בחיפזון
ממשרדו. הוא ירד במעלית הפרטית שלו עד קומת החניה הפרטית שלו,
נכנס למכונית, הוציא משם משקפי שמש, והלך. בחוץ היה יום מעט
סגרירי, אך עדיין בצבצו קרני שמש פה ושם.
"לעזאזל עם מזג האוויר!" אמר קאיבה, ובעודו הולך לקח סיגריה
מחבילת סיגריות שהחזיק מישהו שעבר על ידו. הוא הצית אותה ועשן
החל עולה באוויר. מחשבות התרוצצו בראשו.
"משהו חייב להיעשות. אני הוא סטו קאיבה, ושום דבר לא יכול
לעצור אותי! אז למה לעזאזל אני לא מצליח לחשוב על התוכנית
האולטימטיבית לשינוי חיי הדיכאוניים?!!!" הוא המשיך לפסוע
ובינתיים קלט האיש שקאיבה לקח ממנו סיגריה את פשר המעשה, ורץ
אחריו בכעס בלתי נדלה.
"היי, אתה! חתיכת חוצפן! מי אתה חושב שאתה, לבוא ולקחת ממני
סיגריה כאילו אתה מכיר אותי. למה מי אתה?!!!" הוא צעק, אך
קאיבה בתגובה הרים את ידו בתנוחת עצור. האיש המבולבל קטע את
שיחתו הקולנית והחד צדדית, והביט בטמטום בכף ידו של קאיבה,
שהפכה לצורת אגרוף ונשלחה בפרצופו במהירות. האיש עף לאמצע
הכביש, שבדיוק התחלף בו האור לירוק. קאיבה לא חיכה לראות מה
יקרה לו, מאחר ולא היה הדבר בראש מעייניו. הוא המשיך ללכת,
ולפתע שמע זעקות שבאו מכיוון דוכן הגלידה. הוא התקרב כדי לראות
מה פשר המהומה ולעיניו נגלתה האימה המרגשת: גבר צעיר בעל שיער
לבן כצבע השלג. בעיניו הבעת טירוף, ועל פניו חיוך מרושע ומבשר
רעות. הוא הרים גלידה בעלת שלוש כדורים צבעוניים, והטיח אותה
בפרצופו של המוכר. אז לקח כמות כפיות פלסטיק מהקערה, ודחף אותם
לעיניו.
"הנה, חרא! תהנה מהגלידה שלך! פעם הבאה שאתה מוכר לי גלידה,
תביא לי את הטעמים שאני אוהב, ברור?!" הוא צרח, אך ניכר היה
שהוא נהנה מכל רגע.
לפתע ניגש אליו ילד קטן, ומשך בחולצתו כדי לעורר תשומת לב.
הבחור בעל השיער הלבן, הסתובב וחיפש את האחראי ואז נתקלו עיניו
בילד הקטן.
"מה יש, זבל מסריח?!" הוא אמר בתוקף ובחוסר סובלנות.
"אדון, למה אתה מרביץ למוכר? הרי ראיתי מה קרה. אתה הגעת לכאן,
עמדת ליד הדוכן, והסתכלת על המוכר בלי להגיד כלום. אז כשהוא
עמד לתת לי את הגלידה שביקשתי, לקחת אותה מהיד שלו ודחפת לו
אותה בעיניים. לא אמרת לו אפילו איזה טעם אתה רוצה. זה לא פיר,
אדון!" אמר הילד בתעוזה. הייתה דממה כמה שניות. ואז יכול היה
קאיבה לצפות בדמות הילד הקטן עפה גם היא לאמצע הכביש.
קאיבה הרגיש שאינו יכול לעמוד בכך, ופסע לעבר הבחור המטורף
במהירות. הוא עמד מולו, והבחור הסתכל עליו.
"זה היה פשוט מדהים!" -אמר קאיבה -"מעולם לא ראיתי פעלול
ריאליסטי מרשים שכזה. מאיפה חשבת על הרעיון הזה?"
הבחור לקח נשימה עמוקה ואז חייך את החיוך המרושע ביותר שראה
קאיבה מעודו.
"לא יודע, זה פשוט הגיע אליי! מי אתה בכלל?" הוא שאל.
"אני הוא סטו קאיבה. ומי אתה אם אפשר לדעת?"
"אני קאי, ושם המשפחה נמחק מזיכרוני. רק רגע! אתה מזכיר לי את
אחד מהשוטרים שראיתי לאחרונה באזור הבית שלי לשעבר. אתה
שוטר?!" הוא שאל בקול.
"מה פתאום! איזה מחשבה מטופשת! אני הוא בעל חברת השקעות
שמרוויחה לפחות פי מיליון ממשכורת עלובה של שוטר עלוב!" נהם
קאיבה. קאי נרגע מעט, והוציא קופסת גפרורים מכיסו. הוא הדליק
גפרור יחיד, והשליך אותו על ראשו הקירח של מוכר הגלידה.
"אתה מוצא חן בעיני! עוד לא פגשתי אדם שאהב את הסדיסטיות
העליזה שלי!" אמר קאי בחיבה יתרה.
"מממ! כאן לא כדאי לנהל שיחה! יש אנשים מטומטמים מכל עבר, ואני
מניח שלא תוכל להתאפק ותרצה להתעלל במישהו. אז אני מציע שנשוחח
בדרך למשרד שלי!" קאיבה שלף מכשיר קטן ולחץ על אחד הכפתורים.
תוך שניות הגיעה לימוזינה שחורה לרחוב, ועצרה ממש בסמוך לקאיבה
ולקאי המשתהה. הם נכנסו למכונית, והיא החלה לנוע מיד כשהורה
קאיבה על כך.
"אז, כמו שהתחלתי להגיד-יש לי רעיון מוצלח" אמר קאיבה בזמן
שדהרה המכונית במהירות 120 קמ"ש.
"אני רוצה להציע לך משרה בכירה בחברה שלי. כך אוכל לראות איך
אתה מתפקד בתור מנהל, ואם אתה מתאים לתפקיד. התוצאות יהיו
טובות- אני אקדם אותך. ברור?" אמר קאיבה בהחלטיות. קאי, בניגוד
לציפיותיו של קאיבה, הביט בו בצחקוק.
"אתה חושב שאני מעוניין במשרה שבה סתם פוקדים על אנשים ללכת
ולהביא לי קפה ומסמכים?! זה לא בשבילי. אני רוצה מקום שבו אוכל
לממש את תוכניותיי! יש לי המצאות שמחכות שימציאו אותן!!!" אמר
קאי, וחזר להעלות את חיוכו המטורף על פניו. קאיבה נדהם מעצם
העובדה שלא כעס על דברים אלו, אלה נהנה לשמוע אותם.
"מוזר"- הוא חשב לעצמו-"כל אדם אחר שהיה מעז לדבר אליי בטון
שכזה היה עף מהלימוזינה באגרוף קל. אבל משום מה אני חש סוג
מסוים של הזדהות איתו. אולי זוהי אכן ההזדמנות שחיכיתי לה.
אולי זה השינוי שאני צריך!"...
קאיבה הביט בקאי, שישב שם וזרק גפרורים בוערים דרך החלון. הוא
ידע מה עליו לעשות.
"קאי, הקשב לי"- הוא אמר בקול רציני ורשמי- "אני אמנם מנהל של
חברה גדולה, אך החיים האלו משעממים אותי- וכבר התחלתי לחשוב על
עיסוק מהנה יותר. הייתי רק זקוק לרעיון, ולתמריץ כמובן. כעת יש
לי את שניהם וחסר לי רק שותף. השותף הזה עשוי להיות אתה, אם
תרצה!" הוא נהם. קאי הרהר לרגע.
"איזה שותפות אתה מציע לי כאן?" שאל קאי.
"אני מציע שנקים חברה משלנו. נוכל לנהל אותה כרצוננו, גם ללא
עובדים, ללא מסמכים, וללא חוקים!" אמר קאיבה בהתרגשות. עיניו
של קאי התרחבו, ולפתע הוא נראה דרוך ומוכן.
"זה פשוט מושלם! יש דרך שבה נוכל ליהנות וגם לענות!" הוא אמר
בפתאומיות.
קאיבה נראה מופתע- "איזה דרך?"
"מוסד לחינוך ילדים!" אמר קאי. דממה הייתה באוויר. היה ניתן
לשמוע את הזבובים מבחוץ, וכך גם את האנשים המתרוצצים בטירוף
לאחר שפגע בהם גפרור בוער שהגיח משומקום.
"אם כך"- אמר קאיבה- "למה אנחנו מחכים!"