זה היה היום הראשון בשבועיים הטובים בחיי.
הם התחילו בהתרגשות אדירה - באותו יום נסעתי לאחוזה של טום,
חבר ילדות שלי.
לא ראיתי אותו כמעט שנתיים, ולפני כמה ימים הוא התקשר להזמין
אותי לאחוזה שלו, כי ההורים שלו נסעו, והוא מתגעגע קצת. גם
אני התגעגעתי. מאוד. אז מיד עניתי בחיוב.
ביום שישי, ב10- בבוקר בדיוק, עצרה לימוזינה מפוארת מול הבית
שלנו. אני כבר הייתי בחוץ, מוכן עם התיקים, וההורים הביטו
בדאגה מהחלון.
עליתי ללימוזינה באושר, מאוכזב רק במעט מהעובדה שטום לא חיכה
לי בפנים. אבל זה בסדר, הרי אני נוסע לפגוש אותו עכשיו. אז מה
אם הפגישה שלנו מתעקבת במספר שעות?
"אנא, הימנע מלשחק עם בכפתורים, אדון צעיר, ובתוך שעות ספורות
נגיע לאחוזה של האדון" אמר לי הנהג בנימוס וסגר את הדלת
בטריקה חלשה שכזאת, שהנהגים האלה משקיעים בהן את כל מעודם, או
כך לפחות אני חושב.
הנסיעה הייתה די מהנה. היה לי המון מקום, ולמרות שלא בדיוק
היה לי מה לעשות, הצלחתי להעסיק את עצמי בחקירת כל נבכי
המכונית המרהיבה. בקושי הגעתי למחצית מכמות הכפתורים שהיו שם,
ולפתע עצרה המכונית בחריקה עדינה.
"הגענו, אדון צעיר" בישר לי הנהג. יצאתי מהמכונית, כולי מחייך
ונירגש, ועיניי חיפשו אחר טומי.
"האדון מחכה לך בפנים, אדוני." אמר הנהג העדין למראה עיניי
הסורקות את שטח הכניסה הענק.
"אמ... כן... טוב, תודה!" אמרתי לו, ורצתי פנימה.
זכרתי את האחוזה עוד מביקורי הקודם, לפני כשלוש שנים, כשאני
ואחי הקטן, הנרי, קיבלנו סיור מודרך מטומי. הוא הראה לנו כל
מעבר סודי, כל גומחה לציטוט, וכל דרך אפשרית לגנוב עוגיות
מהמטבח בלי שהטבחיות העצבניות ישימו לב. היינו אז בני 13,
ומאוד תמימים. יחסית להיום.
ידעתי שהוא יחכה בחצר. ככה הוא. תמיד ינצל הזדמנות להשוויץ.
הוא שכב על מזרן מתנפח במרכזה של בריכה שהייתה גדולה כמו הבית
שלי. הוא נראה שקוע בשינה, למרות שלא יכלתי לדעת, מכיוון
ועיניו היו מכוסות במשקפי שמש כהות, חדשות, מהדגם היקר ביותר
בשוק, כמו שאני מכיר את טומי.
"הוי, טום!" צעקתי אליו. הוא לא הגיב. "טום!" צעקתי שוב.
בדיוק כשעיני החלו לסרוק את האזור בחיפוש אחר חפץ לזרוק עליו,
עדיף כמה שיותר כבד ואווירודינמי, שמעתי קול חתירה מכיוונו.
הסתובבתי אליו בדיוק כשהחל לטפס בסולם היוצא מהבריכה.
הגוף המרהיב שלו הימם אותי. ממתי היו לו שרירים כאלה? והבטן
הזאת... ריבועים ריבועים, כולה. הגב שלו, חלק ויפה, זהר
מהשתקפות השמש במים שכיסו אותו. ושיערו הבלונדי זהוב, מנצנץ
בטיפטופי המים שנצלו משם על כל גופו. רק דבר הרס את היופי
הזה. הצעקה - "ג'ורג'!"
הוא צעק בצהלה ילדותית, ורץ אליי. הוא קפץ, כל משקלו נוחת
עליי כסערה ביום בהיר. לא יכולתי לעמוד תחת משקלו, ושנינו
נחתנו על רצפת השיש החמה בתנוחה די מביכה, אני חייב לציין.
אך טום לא הרפה ממני. "אה... אממ... טום, אתה... אה..."
ניסיתי לציין בפניו את המצב שבו אנחנו נמצאים, אך הוא התעלם
ממני.
"ממש התגעגעתי אלייך, אתה יודע?" הוא לחש לי באוזן. הרגשתי
איך לחיי מאדימות לגמרי. גם התנוחה הזאת, וגם המילים האלה? מה
אני אמור לחשוב, שהוא הומו?! אין סיכוי. זה טומי! הוא בטח
בכלל לא מודע לכל זה.
"גמ-אני הגעגעתי אלייך, אבל... אהה..." משקלו החל להעיק על
הצלעות שלי.
"הו, סליחה, ג'ורג'!" הוא קפץ מיד על רגליו בגמישות מפתיעה,
ואפשר לי להתיישב.
גררתי את עצמי בקושי לכיסא, והוא התיישב לידי. חיוך ילדותי
ומטופש היה מרוח על פניו המדהימות. היה שמץ של זדוניות בחיוך
המטופש הזה, כאילו הוא ידע מה חלף לי בראש כששכבנו ככה על
הרצפה. בחיי, זה כל כך טום! רק המחשבה גרמה לי לחייך חיוך
ענקי בחזרה. כשראה את החיוך של, חיוכו רק התרחב. במצב רגיל,
הייתי מרחיב גם אני את חיוכי, אך אני חושש שהמגבלות הפיזיות
לא איפשרו לי לעשות זאת. רק טום יכול לחייך חיוך כל כך רחב
בלי להרוס אף לא בקצת את היופי הילדותי הנערץ שלו.
"אז, איך החיים?" הוא שאל, נשען לאחור. הוא מעסה את לחייו,
הבחנתי, וחייכתי אליו בניצחון. הוא הוציא לי לשון.
"משעממים, מאז שאתה נעלמת," השבתי בכנות. "כבר אין עם מי
להציץ לחדר השינה של השכנים בלילה". זה היה אחד מהתענוגות
הקטנים שלנו בטור ילדים קטנים - לרגל אחרי כל השכנים ברחוב.
מכיוון שגרנו בבתים בעלי קיר משותף, והחדרים שלנו במקרה גם
חלקו את אותו הקיר, זה היה מאוד כיף, ודי קל. עד שאיזו השקעה
ישנה של אביו של טום בבורסה החלה להרקיע שחקים, והם התעשרו
לפתע בצורה מדהימה וטומי נאלץ לעבור לכאן. בלי שכנים, בלעדיי,
אני לא מבין איך הוא שורד.
"אני בטוח שתסתדר" אמר טום, מידה קטנה של עצב חודרת לקולו.
הבנתי מיד שטום באמת לא שורד. זו כנראה הסיבה שהוא הזמין
אותי.
"והחיים שלך? איך הם זורמים?"
מיד אחרי שנשאלה השאלה, השתררה שתיקה מביכה שנקטעה לפתע ע"י
משרתת צעירה שניגשה אלינו בשקט. "אדון, יש לך טלפון" היא
הגישה לו מגש מכסף ועליו טלפון לבן צחור. בזמן שטום ענה,
התסכלתי על הטלפון שבידו. חשבתי בשעשוע שאם זה היה הטלפון
שלנו בבית, הוא בטח ממזמן היה אפור לגמרי. או אולי חום, אם זה
שבוע שאבא לא בבית, ואמא והנרי ואני מנקים את המזווה מכל
השוקולד שמוחבא בתוכו.
טום ניתק. הוא נראה כועס קצת. הוא הניח את הטלפון בחזרה על
המגש, והנערה התרחקה בלי להשמיע צליל.
"ג'ורג'".
"כן?"
"בוא ניכנס". הוא סירב להביט בי. זה נראה לי ממש מוזר.
"טוב, אני מניח". קמתי. ולרגע עמדנו בשתיקה מביכה, לפני שטום
החל להוביל אותי פנימה. עלינו במדרגות הכניסה, עברנו עשרות
מסדרונות מפוארים וחלפנו על פני מאות דלתות, כל אחד שונה
מהשניה. לבסוף נעצרנו מול דלת כפולה בצבע שנהב. "sweet home
home" אמר לי טום, ופתח את הדלת.
בפנים היה החדר שלו. העתק משוחזר עד הפרט האחרון של החדר שהיה
שלו בבית הישן. זה די הבהיל אותי. החדר לא היה ככה בפעם
האחרונה שהיינו פה.
הבטתי בו, והשאלה שלא יכלתי לשאול נשקפה בעיני. טום משך
בכתפיו, "התגעגעתי", הוא הסביר את עצמו.
לא היה לי מה להגיד אז נכנסתי.
ההבדל היחיד בין החדר הזה והמקורי היה הדלת החומה בצידו השני
של החדר. "לאן היא מובילה?" שאלתי אותו.
"להמשך של הדירה שלי", הוא חייך במבוכה. חייכתי אליו בחזרה.
התיישבנו שנינו על המיטה.
"אז... מה אתה רוצה לעשות?" שאלתי, מביט בתקרה, נבוך.
"אותך". גיחכתי והבטתי בו, מצפה לראות אותו מחייך ברשעות. אבל
מקום זה הביט בי פרצוף רציני למדי, ויפה למדי. נבהלתי. קמתי
מהר.
"טום, אני-" רציתי להגיד משהו, אבל לא היה לי מה להגיד. רציתי
לברוח, אבל לא הבנתי למה. זה טום! הוא לא יכול להיות רציני.
זה כל כך טום, לעשות את זה!
"אתה צוחק, נכון?" נסיתי לחייך אליו אבל החיוך שלי יצא מעוות,
מבוהל, לחוץ. טום הסיט את מבטו בעצב. "אתה לא יכול להיות
רציני".
העצב פשוט גלש מעיניו של טום, במקום הדמעות שבוודאי רצו לפרוץ
משם.
"למה?", שאלתי לבסוף בעצב.
"אתה באמת צריך תשובה?" הוא שאל. נימה צינית אובדנית זחלה
לקולו.
"כן. כן, טום! אתה אומר לי עכשיו שאתה..." אני לא יכול להגיד
את זה אפילו. "שאתה..."
"הומו?" זו לא שאלה. אני לא עונה. הוא נאנח.
"זה כי אני לבד. ממש לבד".
שתיקה.
"אין לך מושג מה זה. לגור כאן, באמצע שום מקום. מנותק לגמרי
מהעולם החיצון, כשהבן אדם היחיד שאני חושב עליו הוא אתה".
אני לא יכול להגיד כלום.
"אף פעם לא חשבת על זה? על מה היה קורה אם באמת היינו...
הומואים?"
בא לי לצרוח עליו, אבל אני לא יכול לדבר. אז אני נותן לו
להמשיך.
"התחלתי לחשוב ככה. זה בהתחלה בא בתמימות. 'מה היה קורה אם?'.
זה התחיל בתור 'מה היה קורה אם עדיין היינו בבית הישן?' או
'מה היה קורה עם אבא לא היה מצליח ככה?'
וזה התדרדר לאט לאט ל-'מה היה קורה אם אני וג'ורג' היינו רבים
לפני שנסעתי?' וזה גרם לי לחשוב כמה אתה חשוב לי. ואז התחלתי
לחשוב שאולי אתה חשוב לי מעבר לזה.
"וכשבאת לבקר, לפני שלוש שנים, הייתי כל כך מאושר! חשבתי שאני
אתפוצץ מאושר. חשבתי שאולי... אולי גם אתה חשבת את אותם
הדברים שאני חשבתי. אבל כשהגעת התנהגת בדיוק כמו קודם. כמו
חבר ישן... וגם זה היה טוב. היו לי שבועות שלמים של חלומות
טובים אחרי הביקור ההוא. אבל אז... אז הבנתי שאתה באמת לא
מרגיש כמוני. ואחרי כמה זמן, חשבתי שאני צריך לוודא את זה,
פעם אחת ולתמיד. חיכיתי שנתיים שלמות כדי שההורים שלי יצאו
מהבית לתקופה ארוכה. הרגשתי שיום או יומיים הם לא מספיקים.
אני צריך יותר זמן, בשביל שנינו. וסוף סוף, סבתא שלי חלתה,
וההורים שלי נסעו לחודש, והשאירו אותי פה. לקח לי שבועיים
לסדר הכל, כדי שלא תוכל לברוח מכאן - אז אל תנסה - ויהיה לי
מספיק זמן לברר הכל. ואז הזמנתי אותך. והייתי כל כך מאושר
כשהסכמת..."
הוא קם והתקרב אליי. הייתי כל כך שקוע במחשבות עד שלא שמתי לב
אליו עד שאפו כמעט נגע באפי. אבל היה מאוחר מדי. הוא הצמיד את
שפתיו לשפתיי. יכלתי להרגיש שזו הפעם הראשונה שהוא עושה את
זה. שפתיו היו לחוצות, סגורות בעצבנות. וגם שלי. זה היה כל
כך... מוזר!
הוא ניתק את שפתינו ונשמתי לרווחה. דמעות ניצנצו בצוויות
עיניו, וניגבתי אותן. התנועה הייתה אוטומטית, אך זה היה מאוחר
מדי. טום כרך את זרועותיו שביב גופי והחל לבכות לתוך כתפי. לא
יכלתי לזוז. הייתי משותק מבהלה. גם מהבכי הפתאומי של טום, וגם
מהרגשות שחלפו בתוכי. נראה לי שהנאום הקטן של טום גרם לי...
לחשוב. בתוכי. ואולי אפילו, רק קצת, להבין אותו. התחלתי
להרגיש טיפה לא בנוח. טום כנראה הרגיש את זה, או שהרגיש את
הגוף שלי מתקשח ונע באי נוחות, והוא עזב אותי. ניגב את הדמעות
שלו והצביע על הדלת הכפולה. "החדר שלך נמצא דלת אחת לשמאל,
אבל אני אבין אם תרצה חדר רחוק יותר". הוא פנה לעבר הדלת
החומה. "אני אשלח מישהו שיקרא לך לארוחת ערב". המילים
האחרונות גוועו אחרי טריקת הדלת הרמה. יכולתי לשמוע אותו
ממשיך לבכות מאחורי הדלת.
יצאתי ופניתי שמאלה. נכנסתי דרך הדלת לשחזור מושלם של החדר
שלי, כמו שהוא היה לפני שש שנים. ילדותי וכחול, וטיפה מנחם.
אבל הוא גרם לי להרגיש כל כך חרא. התיישבתי על המיטה וחשבתי.
חשבתי שבטח טום חשב הרבה בשש השנים האחרונות.