[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








להתקשר אליה או לא, או, המצב היה גרוע.
היא היית חניכה שלי, בקורס הראשון היא שנאה אותי. הכשלתי אותה
בבחינה. אני באמת לא זוכר את זה אבל היא מתעקשת להזכיר לי, כל
פעם מחדש, כמה "בן זונה" הייתי ושהיא שנאה אותי. האמת אני לא
זוכר אותה כל כך מאותו קורס. היא ישבה בשקט, לא אמרה הרבה
ונראתה לא שייכת למציאות.
היא גם כל פעם טורחת לציין בפני שהייתי מגעיל אליה. מגעיל?
אני? אני אף פעם לא מגעיל לחניכים!! למה שאני אהיה מגעיל.
אבל את כל זה גיליתי רק לפני שבועיים. קיבלתי אותה כחניכה
בשטח אחרי הקורס השני שלה. ישר התחברנו, מן חיבור לא ברור
כזה. ואחרי יומיים של תזכורת מתמדת של כמה בן זונה וחרא אני
היא גם אמרה, "אני זוכרת את הפעם הראשונה שדיברת איתי!"
זה נשמע לי קצת הזוי אני חייב לציין.
"את זוכרת מתי הפעם הראשונה שדיברתי איתך?" שאלתי. לא הבנתי
מה קורה בדיוק. למה שהיא תזכור את זה?
"זה היה ביום עיון האחרון" היא אמרה.
טוב חשבתי לעצמי, ממש מוזר אבל...
אני לעומתה כן זוכר את הפעם הראשונה ששמתי לב אליה. אבל את זה
אני אחסוך מכם. זה לא כי אני לא זוכר את התאריך המדויק או את
המקרה המדויק. זה כי אני לא זכור נקודה אולי אני בכלל צריך
לשים נקודה? בכל אופן פשוט גיליתי אותה אני זוכר שהסתכלתי
עליה במגזר וחשבתי דבר אחד. איך פספסתי אותה בקורס. היא פשוט
נראית מעולה. הכי חשוב ממש כיף לדבר איתה.
השבועיים האלו עברו עלי כמעין הזיה ממושכת של מציאות שעיוותה
את הזמן וגרמה לי לחוות את אותן חוויות שוב ושוב ושוב.
ההתרגשות לפני משמרת איתה, העצבים על עצמי שזה קורה. על
הוויכוחים הפנימיים שלי באתיקה מקצועית. על החלטות הזיות
שלקחתי על עצמי כדי לא להתמודד עם הלא נודע.
דבר אחד ידעתי, היא תהיה הכי מקצועית שאפשר. אף אחד לא יערער
על המקצועיות שלי ובטח לא את המקצועיות שלה בגלל שאני רציתי
את הדברים שרציתי.
כשהתחלנו לעבוד היה לה חבר. הם יצאו חמש שנים, חברי ילדות.
כשהיא סיפרה לי על זה היא שאלה, "אתה לא רוצה להגיד לי שבטוח
ניפרד?". "שחבריות מהסוג הזה תמיד נגמרות!".
שתקתי, אני דיי בטוח שזה היה כי בסתר ליבי התפללתי שזה יקרה.
היא הסתכלה עלי ואני אמרתי, "אני לא מכיר אותו או אותך ואין
לי מה להגיד". "אני מכיר אנשים שזה הצליח להם אני מכיר הרבה
כאלו שלא".
ככל שהמשמרות התקדמו גיליתי שאנחנו יותר ויותר קרובים,
שה"חברות" שמתפתחת בינינו היא לא חברות טבעית של קולגות
מקצועיות. אני חונך כבר 5 שנים אני מכיר את הדינאמיקה הזאת
כמו רוטינה שחוקה. זה לא היה זה. זה היה אחרת אבל ממש אחרת.
אחרי שבוע היא סיפרה לי שהיא נפרדה מהחבר שלה. במקום לנחם
אותה או לעודד או...
רק חשבתי לעצמי מה זה אומר לגבי הסיכויים שלי.
נלחצתי.
הגעתי למסקנה שהרצונות שלי מעיבים על יכולת הסקת המסקנות שלי.
היא הגיעה לרמה המקצועיות הגבוהה ביותר שחניך יכול להגיע אליה
ואישרתי אותה.
העיקר להסתלק! לא להתמודד אם המציאות הזאת! לברוח בלי להסתכל
לרגע אחורה. העיקר לא להתמודד.
היא התקינה מסנג'ר בשבילי. היא שונאת מסנג'ר ונשבעה שלא תתקין
אותו לעולם. אבל איך שהוא היא התקינה אותו.
מצאתי את עצמי מבלה, בשלושה ימים אחרי שאישרתי אותה, מדבר
איתה שעות בכל פעם. על שטויות, העיקר לדבר. אתמול דיברנו שוב
במסנג'ר, היא שאלה מה התוכניות שלי.
סיפרתי לה שאני הולך להכין ארוחה דשנה לי ולשותפי לדירה.
היא כתבה, "חבל דווקא רציתי להזמין אותך לסרט".
"סרט?? אם הולכים לאכול אחריו אני בא!" כתבתי בלי להתבלבל.
ראינו סרט ואחריו במקום ללכת לאכול הלכנו לשבת לשתות בבר שאח
שלה עובד בו. אני חייב להודות שהלחיץ אותי לשבת עם בחורה שאני
מעוניין בה, בחורה שאני לא יודע מה היא רוצה למרות שאני מעריך
שלא מדובר בדבר תמים, כשאח שלה מפקח מהצד על הנעשה.
דבר אחד ידעתי עוד לפני שנפגשנו. אני לא עושה כלום, כן אני לא
עושה כלום, אני לא מנצל את המצב את הסמכות שהייתה לי את כל
הסיטואציה לכפות משהוא או לגרום לה להרגיש לא נוח.
היה ממש כיף השיחה זרמה צחקנו שתינו ואז היא שאלה, "מה
האינטרס שלך להשקיע בי כל כך הרבה זמן? ''
"אינטרס?!" שאלתי במבט מטומטם.
"כן! מה פשר העניינים? מה זאת כל ההשקעה הזאת?"
"אא... ההה... בב... ממ..." התחלתי לגמגם. "תראי, אני לא יודע
מה להגיד לך." "אני בסיטואציה הזאת פסיבי." "אני לא יכול בגלל
המצב בינינו... בגלל האתיקה..."
היא הסתכלה עלי מזועזעת ואמרה, "אתה פשוט בן זונה!! איך אתה
מפיל את התיק עלי!!"
פתאום הכול התחבר לי, אתיקה? איזו עוד תירוץ אני יכול למצוא
עכשיו. כן תירוץ! אני פחדן! פחדן. אני, לא מפחד להגיד את זה.
[אולי יש במשפט הזה פרדוקס קטן אבל אני אבדוק אותו אחרי זה.
פחדן שאומר שהוא פחדן הוא יותר פחדן או לא פחדן בכלל?]
התעשתתי מהר ככל שיכולתי, "שלא תביני לא נכון, אני מעוניין!
אבל בגלל המצב אני חייב להישאר פסיבי" התאוששות אלק, מגיע לי
מכות! [אל תדאגו היא נתנה לי]
"מה את רוצה?" שאלתי
"זה ברור. עם לא הייתי מעוניינות לא היינו פה עכשיו בסיטואציה
הזאת."
זה היה האות שלי, "אנחנו הולכים אלי! יש לי בבוקר ראיון עבודה
את תישארי לישון אצלי ואחרי זה אני אסיע אותך חזרה". לשמחתי
פתאום הבלבול עבר לרגע אליה. המשכתי "אנחנו רק נלך לישון, שום
דבר שלא תרצי לא יקרה".
אני יודע שכולכם עם הלשון בחוץ, אני אגיד שישנו! והיה מדהים.
החלטנו לשמור את הסיפור הזה בינתיים לעצמנו, לא כל "הנשמות
הטהורות" שעובדות איתנו צריכות לדעת. ניתן לזה עוד קצת זמן
נראה מה קורה ומשם נתקדם.
אם אלוהים קיים אני חייב להודות שביום הזה מבחינתי הוא הוכיח
את קיומו.
אם הוא לא קיים, אז בוודאי עשיתי משהו נכון ואנרגיות הקוסמיות
הסתדרו רק בשבילי.
היא ישנה אצלי.
ראיון העבודה היה מעולה!
בצהרים הגיע מכתב מהאוניברסיטה המקבל אותי לתואר שני. הייתי
חייב למלא לוטו.
אבל לפני שכל זה קרה הסעתי אותה הביתה. קבענו שאני אתקשר אחרי
המשמרת שלי וכך עשיתי. לא הצלחנו לדבר. היא הייתה בפגישה
ואחרי זה עם אמא שלה בקניות. אני ישנתי, הכנתי אוכל והתקלחתי.
בשיחה האחרונה היא אמרה אני אתקשר אליך. אני חיכיתי.
אני עדיין מחכה!! נכון שעברה רק שעה וחצי. אבל אני חייב
להודות שזאת היית שעה וחצי ארוכה במיוחד. כל הפחדים שלי הציפו
אותי שוב, היא לא מעוניינת. אחרי אתמול היא הבינה את האמת עלי
והיא כבר לא מעוניינת. ההורים שלה נזפו בא ואמרו לה שהיא רק
נפרדה מחבר שלה והיא צריכה זמן לעצמה. חבר שלה התקשר אליה
ועכשיו היא איתו! ועם כל דקה המחשבה החמירה הדופק עלה ואני
קיללתי את אלוהים, "למה, למה להרוס כזה יום מושלם? למה?? תגיד
לי למה?!".
הוא שתק.
החלטתי להתקשר אליה אני. מה פתאום - הקול הפנימי שלי צעק! תן
לה ספייס, תן לה לנשום. אל תעיק עליה. תן לה זמן. אם זה יבוא
לה בקלות היא לא תהיה מעוניינת יותר. התחילה לכאוב לי הבטן.
אני שונא שזה קורה! טוב אולי רק SMS קטן שתדע שאני בא למסיבה
היום שלא תהיה מופתעת. גם צריך לתאם עמדות. לראות איך להתנהג,
כאילו אנחנו עדיין סתם חברים, חונך וחניכה ועדיין לא להיפגע
מההתנהגות של האחר. חייבים לפחות SMS. זה כולה SMS, זה לא
נורא.
זה לא אותו דבר. ומה פתאום אתה הולך למסיבה? אמרת לה שאתה
נשאר בבית. אולי היא רוצה לבלות עם חברים שלה. מה היא צריכה
אותי שם. נזף בי קולי הפנימי. עצרתי את עצמי.
לא SMS! לא שיחת טלפון! היא אמרה שהיא תתקשר, היא תתקשר!
במידה ולא אלו החיים. תהיה גבר!! מספיק היית רכיכה בתחילת
הדרך ונתת לה לעשות את הכול. לא משנה כמה תחשוב שהפכת לאקטיבי
אחרי שהיא אמרה שהיא מעוניינת זה היה מעט מידי ומאוחר מידי.
שתוק ותהיה גבר פעם בחיים שלך.
נרגעתי, הדופק חזר לנורמה וכאב הבטן נעלם.
לצערי הם חזרו בדיוק אחרי שתי דקות ושוב חשבתי לעצמי - אבל זה
רק SMS?!
טלפון. היא. אמרתי לה על המסיבה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעת?


97% מכלל האנשים
בדף האחורי
מכורים
לסלוגנים,
וחיים בהכחשה
שהם יכולים
להפסיק מתי שהם
רוצים.




חוקר הסלוגנים,
לא מכור לדף
האחורי בכלל,
יכול להפסיק מתי
שבא לו.


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/11/06 7:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
פרופסור ז''ש

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה