שביל הזהב

מקדמה

  יכולתי להיות תעשיין-מולטימיליונר,בטימישוארה, במקום לספר
סיפורים. אילולא מלחמת העולם השנייה.
  "שביל הזהב", הנתיב בו שלחו הוריי רכוש לאחר המלחמה,
לאירופה, ולפלסטינה, למלטו מהממשל הקומוניסטי.  חלקו נפל לידי
יהודים טובים, שלא השיבו דבר, חלק נשמר על ידי גויים, כמר
שולץ.

תרשים סביבה, תנאי השטח

לעולם לא תדעו ותאמינו, שדבר כזה היה קיים, אם לא אספר. גדלתי
שם. לא פרטיזנים ומחנות-ריכוז, אבל  מדינה שאין יוצא ממנה,
מאבק יום-יומי ברעב, מחסור, ושטיפת-מוח, בלי קשר בין חזון
למציאות, לחם-פרנסה.
ברחובות אין קבצנים.  נעלמו. כולם. הקסים אותי במיוחד אחד
שהחליק על המדרכה, על מגני ברכיים, כנזיר בודהיסטי שנדר, לעשות
דרכו על ארבע למקדש כלשהו.  גם אין יתומים. לכולם אמא טובה,
שתמיד צודקת: המפלגה ואבא: יוסף ויסריונוביץ' סטאלין, "שמש
העמים",  ממציא הצדק. ואנחנו, הילדים שולחים לו מכתבים (לא
זוכר אם ענה). אפילו כאן, בארץ שהמציאה את אלוהים, בעיני
מעריצים פנאטיים, הוא היה יותר מאלוהים.  כי סטאלין שולח למקום
ממנו אפילו אלוהים  לא  מחזיר. סיביר. היום כבר יודעים. היום
כבר מאוחר.
  החינוך מעולה וחינם: מוזיקה, ספורט, ביולוגיה, אנטומיה,
ארבע שפות. שקרי תקשורת אינם מפתיעים אותי. למדתי משחק והחלפת
מסכות, אומנות-תפירת תיק לאויב המפלגה חף-מפשע. חלק מכישוריי
אבדו בארץ, בתקווה חסרת בסיס, שמנהיגים בדיקטטורה קומוניסטית
שונים מאלה באנרכיה דמוקרטית. אותם תרנגולים מרופטים נדחפים
לראש ערימת הזבל, להרשים תרנגולות מרופטות לא פחות.
שרדתי דיקטטורה קומוניסטית, האנרכיה הדמוקרטית, מסוכנת יותר.
פושעים וסוטים מסתובבים חופשי, וחפים-מפשע מאחורי סורגים.

היתר היציאה מגיע

האווירה ברומניה קומוניסטית שעזבנו ב-1958. ברחוב ה"ארז" גרנו
בקומה עליונה, שלושתנו בחדר, משתפים בת-דודתי ובעלה, באמבטיה
וסלון-מעבר. ובקומת קרקע, מטבח-מעבר בשיתוף, עם אב-החווילה,
שמשכיר חדר או שניים לסטודנטים. וברחוב "יוחנן-יעקב", בחדר
וחצי, בחצי-מרתף, ערך אבי ימי טעימות גבינה ויין, זיתים
ו"צויקה", לידידינו הטובים, מפקחי מס הכנסה. שותפויות אלה נראו
לי טבעיים ביותר, כמו שאר מגבלות הנחתות המשטר. איש לא ערער,
פקפק, מרד.
  דירתנו האחרונה, כנראה תמורת שימון מתאים, הייתה, סוף-סוף
ללא שותפים. קומה שלישית, ברחוב "טודור וולאדימירסקו", מעבר
לתעלת המים, מאחורי הקתדראלה. הדייר היחיד לידינו איש, אפור,
מנומס, שקט ובלתי נראה.
  שני חדרים וחצי. כניסה דרך מטבחון, עם חלון צרפתי פונה
לגגון-פח, שמכסה חלק מהקומה השנייה.
ל"מרפסת" משופעת זאת, שחשיבותה תתברר בהמשך, מעקה בנוי וחלל
פנימי, עם מכסה פח קטן, בו הסתיר אבי את בן-דודי ללילה, כשנמלט
מהמשטרה (טובה שהצליח להשכיח משך השנים). אימו, ( אשת-דודי
המוצלח), מיאנה להתרגל לתנאי הצנע, וביקשה מבן דודי כסף. הוא
ניהל חשבונות קואופרטיב. מעל בכספים. לא יוצלח. ושחצן (דומה
לדודי, שאת הלכלוך שצבר לא הצליח לטאטא תחת השטיחים הפרסיים
שהוציא בעורמה מאבי). נתפש בסופו של דבר וישב.
 גם אגלה לכם, אומרים שרואי החשבון הטובים ביותר היו הרומנים.
כדי להתקיים, רואה חשבון טוב "משך" מן הקופה ולא נתפש. וזה
שנתפש, וישב כמה שנים בבית סוהר, למד את השיעור, ולא יעשה יותר
טעויות.
 אבי העסיק עובדת בית מלאכה קטן בחצי-החדר, ומסר עבודות לסבתי
ודודתי בביתם. מייד מתגלה יתרון לא מתוכנן של הדירה, מניעת
מבקרים לא רצויים. גם במשטר החדש, אדם המכבד עצמו מודיע מראש
על  רצונו לבקר (כזכור, גרהם בל המציא את הטלפון ב-1876). עם
משפחה וחברים קרובים, מסוכם צלצול מיוחד. צלצול לא צפוי בדלת
מקפיא אותנו במקום, בלי לזוז: מפקח מס הכנסה? שוטר?  ממתינים
לקולות צעדי האורח יורד במדרגות. מודדים זמן דרוש לרדת שלוש
קומות, ותצפיתן מתגנב למרפסת הפח. אם בשביל הכניסה אנונימי,
שילך לדרכו,אם ידיד, קוראים לו לחזור, ומבחר הסברים מוכנים:
"צלצלתי שלוש פעמים..."
"מצטער, הייתי בשירותים, עד שבאתי, כבר ירדת."
  באחד הימים מבחינה אמי בשוטר עוזב בשביל הכניסה. לאבי ידיד,
קצין משטרה, בקומת הקרקע, וקשרים סבירים במס הכנסה.
-  "כנראה הגיע אישור היציאה לישראל." הוריי הגישו בקשת הגירה
לפני שנה או יותר, וסנוניות ראשונות של אישורים הגיעו ליהודי
העיר.
עורך-דין ממולח, חבר משפחה, מתעניין בשיטות המקובלות במשטרה.
לפי הוראת רשויות המס (של עירנו), אין לתת לאבי היתר יציאה
לישראל טרם שילם חובותיו של האח (המוצלח שהזכרתי). הייתה  לו
זאת הזדמנות אחרונה לסבך את אבא.

בסתר כנפך

אבא מחליט, בעצת העורך דין, להתעלם מרשויות טימישוארה, נוסע,
ומסדר הכול בבוקרשט הבירה. ( סיפור נפרד.)

את אבא לא הורידו מהרכבת בקורטיץ', בגבול עם הונגריה. כי אם
כן, אמא ואני, בן השלוש עשרה, היינו אמורים להמשיך בלעדיו. זה
היה ברור ורגיל באותם הימים. יוצאים את עיר מגורינו,
טימישוארה, בהיחבא, בלי להיפרד מאיש. אבא ואני ביקרנו אצל סבתא
רוזה, ביקור אחרון. האח (המוצלח) נוכח. אבי פרץ בבכי, ועבר
למטבח.
- "הרי לא תיסע בלי להיפרד ממני", לחש האח.
- "ודאי שלא", מבטיח אבי, נזכר בששת החודשים, שישב בגללו עם
אמא, בית הסוהר. (ראה סיפור "אסירי-ציון".)
 מבוקרשט נסענו בקרון השינה, שעצר לביקורת בגבול
הונגריה-רומניה, עם היתר היציאה, מקדימים את ההוראה מטימישוארה
לעכב אותנו.
"יש לכם יותר מ-35 ק"ג לאדם, 17 לילד, שמותר להוציא כמתחייב
בחוק ההגירה?" שואל המוכס, לאחר שפתח באולר מספר תפוחי עץ,
שקנינו מאיכרים על רציף תחנות בהם עצרה הרכבת.
"יש לי אישור מבוקרשט לעוד 17 קילו..."
"נמתין לקבלת אישור טלפוני."
"אני משאיר את זה כאן."
"יודע מה? קח את זה איתך", התגלה המוכס כמלאך טוב.
בלילה הגענו לבודפשט. עדיין מסך הברזל. בתחנה פגשנו חברה
לעסקים של אבי, נוצרייה, שבאופן מקרי ביותר הגיעה לאותו המקום,
באותה השעה, ובאופן מקרי, נודע לי אחר כך, נשאה מספר תכשיטים
שאמי הלוותה לה, להתגנדר באותו טיול, כמובן שהחזירה לבעלים
החוקיים (ביקורים בתוך הגוש הקומוניסטי היו מותרים, בלי מגבלות
תכשיטים.) אותו תרגיל הצליח פחות כעבור מספר שנים, וסבתי,
שנשארה ברומניה, השקיעה הרבה מאמצים בשכנוע השופטים, שידידתנו
חפה מכל פשע.
האמת, לא הרגשנו בטוחים עד שעברנו את הגבול לאוסטריה.
התעכבנו ימים מספר במלון בווינה, והמשכנו ברכבת לנאפולי,
ולחיפה, באונייה, בהפלגתה האחרונה, בטרם נמכרה למדינה
באפריקה.
יצאנו מרומניה בקרון שינה, ולא הסתרנו זהב או יהלומים, פרט
למגן דוד קטן שהיה על צווארי, וטבעות הנשואים של הורי. כיוון
שרבים המתרברבים על הצלחות הברחה, ומאטים המודים בכישלונות על
שיטות הברחת יהלומים וזהב אספר בפעם אחרת.רק אציין  שמכר של
הוריי נתן לאשתו לבלוע שקית עם יהלומים. והלך לקבלה בווינה
במחלקה הפתולוגית.  אינני יודע את מקום קבורתה. התחתן שנית
ועבר לברלין.

אדון שולץ, אוסטריה, וינה, 1958

- אני קומוניסט, הצהיר, אתייצב לפני המפלגה ברומניה, ואומר,
הינה שתי ידיי באתי לעבוד. כך הכריז אדון מ', ולא מש מהכורסה,
מוצץ מקטרתו,  מול אח השיש, בדירתו , בכיכר מלכי ישראל ,
בתל-אביב של שנת 1958.
- האם תוכל להשיב את שעון הזהב, ששלחנו אתך מרומניה? שאל אבא.
- איזה שעון? הוא התקלקל, ולא היה כדאי לתקן אותו, אין לי מושג
מה עלה בגורלו.
- והבולים, (מהאוסף של סבי שלא נשלחו לארץ בגלל יופיים. סבי
היה איש מאוד עשיר, ביקר בארץ ב 1937, קנה אדמות בארץ,  (עמותה
אומללה), והבנקים הודו , כעבור 70 שנה! ששם פאונדים בבנק
פלסטינה.)
- באמת מר ד', בולים! הילדים שלי שחקו עם הבולים, אני יודע מה
קרה איתם? וודאי היו עוד דברים יקרי ערך, שהורי שלחו עם מר מ'.
לארץ הקודש. אבא לא הצליח לחלץ ממנו דבר.
מה יכולנו לעשות? לא הייתה כל הוכחה לאוצרות שנמסרו לידיו.
ואנו מהגרים חסרי פרוטה, עם נטל הישרדות על כתפינו. מר מ',
הקומוניסט, קנה בארץ אדמות, והצאצאים נהנים מפירות רכוש לא
להם, עד עצם היום הזה. אפילו רחוב בהרצלייה, נקרא על שמו. היה
צריך לשאת את שם אבי.

בווינה מצאנו את חנות הבדים של מר שולץ. כשסגר, חזרנו איתו
הביתה. ישבנו לשולחן גדול, במטבח מרווח, כמקובל באוסטריה. נדמה
שהכינו לי ספל קקאו.
מר שולץ יצא לרגע, חזר, והניח קופסה, פתח אותה, ושפך תוכנה על
מפת השולחן.
תכשיטי זהב מסוגים שונים, שלא נתתי עליהם דעתי, ולא ייחסתי
חשיבות לערכם. מעבר לכך, כעבור שנים למדתי מספר דברים.
לתכשיטים, אין ערך אלא בעיני הקונה, מתוך הנחה שהמתבונן יידע
לאמוד את ערכם ויתפעל מהיכולת הכספית של הרוכשת או הנושאת
אותם. כיוון שאין כוונה למכור אותם, הרי לא ניתן לקנות בהם
לחם, עוגות, מכונית, דירה. ערכם, בהיווצר הצורך למכור, ייפתח
מערך רכישתם, בוודאות מוחלטת. במזל, יהי ערך הזהב גבוה. סוכן
ביטוח חנפן יעלה ערכם לשמים, ויבנה פרמיה שבמשך השנים תשווה
למשכנתא לווילה קטנה.
אבי קנה לאמי את התכשיטים באהבה ובהערכה, בתקופה שלנושאים
המשניים שהזכרתי לא הייתה כל משמעות...
"מה שלכם, אדון ד'?" שאל מר שולץ. ללא היסוס, אבי הפריד
מהערימה את התכשיטים של אמי.
"זה הכול אדון ד'?" שאל מר שולץ.
"כן". מר שולץ החל מחזיר את יתרת האוצר לתיבה. את המשך השיחה
שחזר אבי.
"ומה אם התכשיטים של אחי (שנשאר ברומניה)?"
"עם אחיך, מר ד', יש לי חשבון נפרד. כשיבוא, ניישב את
החשבון."
לדודי היה כשרון מיוחד להסתבך עם אנשים, וזה ביטוי עדין. לרוב
נשאר חייב, הם לא ויתרו, וממחויבויותיו שוחרר ע"י נדיבות אבי.
מחלק מהנושים שחרר אותו המוות. הייתה מרירותה של אמא על כך
שהאח ניצל, וסחט רגשית את אבי, שנתן לו בלב חפץ בגלוי ובסתר.
ושני בני-הדודים המשיכו במסורת, עד מות אבי.
אבל א' רימה את כולם. לא מצאת בעיר אדם שיאמין בו. כאשר בני
הדודים הגיעו לווינה, אדון שולץ סירב למסור את התכשיטים.
הגענו לישראל בחוסר-כול, עם מעט הרכוש שהורשינו להוציא
מרומניה. אינני יודע אם הוריי מכרו את התכשיטים כדי להתחיל
לבסס חייהם בארץ.
עשר שנים לאחר מות אבי עלתה לפתע במוחי התמונה:
בווינה האנטישמית, ערמת תכשיטים מפוזרים על שולחן המטבח  של
אדון שולץ, הקתולי, שמעביר לנו, ללא היסוס, בלי להניד עפעף, את
כל הזהב ששמר עשר שנים, ועליו אבי, היהודי, מכריז כשלנו.
ולא הייתה לנו כל הוכחה לאוצרות שנמסרו לידיו. ואנו מהגרים
חסרי פרוטה, עם נטל הישרדות על כתפינו.
ומר מ', הקומוניסט המוצהר, בדירתו בכיכר מלכי ישראל, קונה
מרכושנו אדמות, בארץ הקודש. ואפילו רחוב בהרצלייה, נקרא על
שמו, לתפארת מדינת ישראל.

(המשך יבוא)