I Remember That Night in the Bathroom/ TODsR
סלאש: הארקו, ברמה הכללית.
דירוג: PG13.
OMC: אקסוויר.
פרק 10-
`כבר לילה.` חשב הארי, והא היה חייב לדעת עם דראקו בסדר.
רק המחשבה על זה שפגע בו עשתה לו בחילה, בחילה שלא הייתה
מתפתחת לולא היה משתכר במסיבה ההיא. למה הוא היה צריך את זה?
היו לו אלף הזדמנויות ללכת אל אמילי, אבל הוא היה חייב לסבך את
עצמו.
כמו תמיד, החב שלו מסבך אותו בהכל.
איך מכל האנשים הוא הצליח להתאהב בשניים הכי פחות רצויים. כי
אם חושבים על זה, את דראקו הוא שנא כל השנים. את אקס הוא בכלל
לא מכיר, איך הוא נתן לעצמו להתדרדר לזה?!
אבל הוא אוהב אותו...
הוא לא יכול לוותר עליו!
`זהו` החליט הארי נחוש, `אני הולך לקחת בחזרה את מה שאני
אוהב!` הוא בכלל לא שם לב שמרוב מחשבות החשיך כל כך ותהה למה
אף אחד לא חיפש אותו. אבל ברגע הזה, זה לא עניין אותו במיוחד.
הוא החל לצעוד לעבר בית הספר בתקווה ששום דבר לא יפריע לו, בכל
זאת יש סיבה שהיער האסור אסור. וכמובן, לפי נגינת מזלו של הארי
- הסכנה לא אחרה לבוא.
אל מולו הופיע אייל בעל קרניים זקופות ומרשימות. הארי לא יכול
היה שלא לבהות בו הולך, מלך היער. מדהים ומרשים. הארי עמד שם
ופשוט בהה בו.
לפתע נפל האייל על הרצפה בחבטה עצומה. הארי לא הספיק לזוז וכבר
שלולית דם כחולה התפשטה סביבו. אבל הארי לא ראה שום חתך שיכול
לקחת בעלות על הדבר.
הוא התקרב אליו יוצר ויותר, עדיין, שום חתך או פציעה ממנה יכול
היה הדם לזרום. הוא התקרב יותר, מושיט את ידו ללטף את האייל.
לפתע זהר האייל באור זהוב בוהק. כל כך בוהק עד שהארי בקושי היה
יכול להביט בו. הוא ניסה לדבר, אפילו שלא ידע מה לומר אבל
המילים פשוט לא יצאו מפיו. הוא היה מהופנט. לפתע ריחף קלות
האייל, ממש מול פניו של הארי. גופו נעשה בהיר יותר ויותר.
לובן. הוא נחת על הרצפה בעדינות, יותר נכון לא נחת, אלא שקע.
שקע וזהר עד שלא נראה עוד מתחת לפני האדמה, הארי ההמום התרחק
הצידה. פרחים לבנים החלו לצמוח על האדמה הלחה, שמחים ויפים
כאילו לא קרה הרגע הדבר הכי עצוב שהארי ראה ביער.
הארי נעלם דום.
לא ידע מה לחשוב.
הוא התרחק עוד יותר, הרגיש שהוא מפריע למשהו טהור כל כך.
הארי הסתובב והחל לרוץ, מחפש את היציאה שממזמן שכח היכן היא.
כמו בסרט שראה פעם בתוכנית טלוויזיה אצל הדרסלים לשמע קו
הפרסות שמאחוריו עפו אליו חצים שכנראה בכוונה פספסו אותו.
"עצור ילד מזוהם!" קרא בעל הפרסות מאחוריו. הארי ידע שזהו ביין
אך המשיך לרוץ, אם פגאסוס מחליט לזרוק עליך חצים וודאי עשית
משהו מספיק רע, ואחרי השנה שעברה בה הם כמעט רמסו את המנהלת
המחליפה הארי חשב שהוא יוותר על העונג של לדעת מה עולל הפעם.
הוא המשיך לרוץ והחצים המשיכו לרדוף אחריו, מפספסים אותו בקושי
ופוגעים בעצים שלצידיו.
"עצור!!! אסור לך להיכנס לבית הספר כך!" קרא ביין ושנשמעו
קולות נהימה מחבריו.
הארי המשיך לרוץ ויצא מהיער. הוא לא שם לב לאן נושאות אותו
רגליו ומצא את עצמו בבקתתו של האגריד.
"מה אתה עושה פה הארי?" שאל האגריד בכעס.
"ביין," התנשף הארי, "ביין רודף
אחרי-חצים-עליי-אייל-מת-פרחים-אז הוא בא" אמר הארי בלי לנשום.
"אייל? אייל מת?!" התבעת האגריד, "ארית אייל מת?!"
"כן!" קרא הארי וכל כעסו של האגריד נשכח.
"אייל, אייל מת..." הוא מלמל.
"מה כל כך מוזר באייל מת?" נלחץ הארי.
"הארי, כשראית אותו הוא היה מת או שהוא מת לידך? מה בדיוק
קרה?!" שאל האגריד נחרצות.
"הוא הלך והיה גאה כזה... פתאום הוא הסתכל עליי, התקרב, כאילו
מנסה להבין משהו שאני אומר לו. ואז הוא נפל, ממש נחבט ברצפה!
אז התקרבתי אליו. ראיתי שלולית של דם כחול. והוא נראה כל כך
טהור." ניסה הארי להיזכר במה שראה.
"אז... ליטפתי אותו, ופתאום הוא התחיל לזהור באור זהוב כזה
סינוור אותי, אז התרחקתי ממנו והוא התחיל לרחף ממש מול הפנים
שלי, הייתי בטוח שהוא הסתכל לי בעיניים אבל בשניה שחשבתי את זה
הן נעצמו והוא החל לשקוע, עד שלא יכולתי לראות אותו, הוא שקע
בתוך האדמה ואז פרחו ממש בשניות פרחים לבנים, שנראו שמחים משום
מה... זה היה לי... ממש... מוזר... הרגשתי כאילו אני מפריע
למשהו כל כך טהור אז ברחתי משם מהר. אחרי שהתרחקתי קצת שמעתי
קול של פרסות מאחורי, זה היה ביין.. הוא ירה לעברי חצים ובקושי
הצלחתי לברוח מהם, אני באמת לא יודע איך זה קרה כי הם היו יותר
מידי קרובים אליי."
האגריד פשוט... שתק.
הוא ניסה לדבר כמה פעמים אך לא ידע מה לומר.
"מה הסיפור הגדול? אבא שלי היה אייל נכון? לפחות סוג של..."
ניסה הארי לשבור את שתיקתו.
"הארי, להיות אנימגוס אין פירושו להיות חיה אמיתית אם כל
התכונות שלה, לאבא שלך לא היו תכונות של אייל, רק מראה חיצוני
וכמה מאפיינים שוליים, לא יותר, מבין?" הארי הנהן.
"תבין, לא כל יום רואים אייל, לא בעולם הקסמים, אייל הוא חיה
שומרת, בעלם הקסם היא שם ההגנה. כשאייל רואה אותך הוא בוחר בך.
בוחר להגן עליך. אי אפשר לבחור בו או להכריח אותו. האות שלו
להראות לך שהוא מגן עליך מעתה והילך היא מוות, בערך כמו שאמך
עשתה, רק שכוחו עצום הרבה יותר, יותר מכוחה של האהבה... כוח
הטוהר, אתה מבין? אי אפשר לצוד איילים. אני לא כל כך מבין בזה
הארי, אני מבקש שתלך להרמיוני ותספר לה! היא תדע על זה יותר
ממני. אני מתחנן הארי... אני לא זוכר מה פשר הפרחים! ולכל צבע
יש משמעות! הארי, אל תשכח את זה! אני מבקש... אם אייל בחר בך
כנראה שיש לו סיבה מספיק טובה וכנראה שאתה שווה את זה.. לא כל
אדם מוצא את האייל שלו, לא כל אייל מוכן למות למען האיש שלו."
אמר האגריד.
הארי פשוט עמד ובהה שם ללא כל יכולת לעשות משהו או לומר דבר.
זה הימם אותו. `זה.. זה רק אייל! למה הכל תופס כאן משמעות
אחרת?` תהה.
"לך! הארי לך עכשיו! אתה חייב לגלות מה פשר האייל!" קרא האגריד
ושילח את הארי מביקטתו. הארי עשה כדבריו והחל צועד לעבר
הטירה...
ואז זה הכה בו.
דראקו.
אקסוויר.
דראקו חייב להיות במרפאה! הרי הארי נעלם כל היום ואפילו לא
התנצל בפניו. השעה מספיק מאוחרת כדי למצוא אותו לבד, טוב, הוא
קיווה כך לפחות.
הוא החל לרוץ לעבר המרפאה, מודה למזלו שלא פגש אדם.
הוא הגיע למרפאה מתנשם ומתנשף וחשב אם הוא צריך להיכנס או לא
כמה פעמים פני שהחליט שכן.
הוא פתח את ידית הדלת באיטיות...
נזכר שמדאם פומפרי לא יכולה לשמוע אותו ממשרדה שנמצא במעלה גרם
המדרגות שבצידו השני של חדר המרפאה. הוא התקדם באיטיות, רוב
המיטות היו ריקות מלבד אחת או שתיים ששכבו בהם שחקנים פצועים
מאימוני הקוודיץ`.
הוא המשיך להתקדם, מחזיק את תיקו חזק בידו, מפחד למראה תגובתו
של דראקו.
הוא...
הוא לא ציפה לזה...
גרונו נחנק.
מולו שכב דראקו,
רק שלדראקו הייתה תוספת למיטה מחוברת לפיו.
עליו התיישב לו בשלמות המתאימה לו - אקסוויר. הם התנשקו, איך
לומר? נשיקה סוערת? לא...
זה היה חייתי! הם כמעט בלעו אחד את השני, ואת ליבו של הארי
כקינוח.
הוא עמד ובהה בהם. האי, שהכיר טוב מאוד את תגובותיו של דראקו
ואת "היכולות" של דראקו ידע כבר מה התגובות בגופניות שלהם...
וזה הלם בו בחוזקה. כמה שזה כאב להארי, אך הוא לא הופתע, משום
מה, הוא רק...
התיק שלו נפל בחבטה על הרצפה, מרעים בחדר השקט.
דראקו ואקסוויר התנתקו בקושי רב ובבהלה מטורפת.
"הא.. הא... הארי?" גמגם דראקו.
הארי לא ענה לו, `אנחנו לא יוצאים או משהו כזה.` נזכר הארי
במילותיו שלו, זמן לא רב מעכשיו.
"הארי! זה.. זה לא כמו שזה נראה! הארי... חכה לאן אתה הולך?!"
קפץ אקסוויר מדראקו והחל לרדוף אחרי הארי.
זה היה מאוחר מידי הארי כבר ממזמן לא היה בטווח ראייתו.
הוא ברח משם וטרק את דלת חדרו, שבאופן מפליא לא העירה אדם, רק
עוררה מעט מלמולים. הוא הרגיש כל כך אידיוט שכבר התייאש מלרחם
על עצמו.
הם הרי לא חייבים לו כלום נכון?
אבל.. זה... זה בכל זאת כאב לו... הו, כמה שזה כאב לו!
הארי הרגיש טיפש, וגם התנהג ככה, הוא ידע שדברים כאלה לא קורים
מעצמם, לא ככה לפחות. אבל הוא היה חייב לגלות, לכן ניגש אל
המזרון והרים אותו מעט, והיא הייתה שם - מחכה רק לו!
גלימת ההעלמות.
הוא עטה אותה במהירות וכמעט התגלגל בדרכו מהמדרגות לכיוון
המרפאה מרוב שמהר.
לפתע נתקל במשהו.
נשמעה ללא קול. הארי התרחק במהירות, ונבהל כל כך שדרך על גלימה
ונפל בעצמו. רק שהוא לא כל כך פגש ברצפה, אלא ברגל שנתקעה לו
בגב וזיכתה אותו בקריאת כאב שהושתקה מיד.
הארי זחל לצד וקיווה שלא נחשף בגלל הגלימה.
"אלחנדרו, מה זה היה?" שאל קולו של ססאר לחוץ.
"לא יודע! היית רחוק ממני, זה לא אתה!" קרא אלחנדרו, "שיט!
הבית ספר הזה כל כך מוזר! שלא לדבר על מה שקרה לנו אתמול!!"
נחלץ הנער.
"בוא נקום." הכריז השלישי שעד עתה לא נשמע קולו. "אין טעם לדבר
כאן, אלא אם כן את ממש רוצים שיתפסו אותנו בסוף!" סיים איבו את
דבריו.
הארי נשם לרווחה כשהשלושה התרחקו ומיהר לעמוד על רגליו. הוא
המשיך בדרכו למרפאה. הוא התקדם לעבר המיטה שלו, אך הוילון היה
מוסט. הוא הסיט את הגלימה ודחס אותה בצידה של הגלימה הרגילה
שלו. הוא התקרב עוד קצת... עכשיו היה מרחק שני סנטימטרים
מהוילון. לא היה צריך להסיט את הוילון בכדי להבין מה התרחש שם
בפנים עם כל הניסיון הרב שלהם להסתיר את הגניחות והאנחות זה לא
ממש עזר. שמעו אותם.
מתענגים.
נהנים.
הארי הכיר את הקולות הללו טוב מאוד.עיניו נעשו לחות מעט, למה?
איך יכל לפגוע בו ככה? הוא לא הבין שהוא אוהב אותו?
"אתה טיפש!" לחש הארי לעצמו, "אידיוט... לך מכאן!!!" קרא לעצמו
בלחישה רועמת, אך רגליו לא משו ממקומן. הן סירבו לזוז! ידיו
שמוטות לצד גופו. ללא כל רגש פיזי בגופו.
הרי זו אשמתו, נכון? הוא זה ששיחק לו בין שני רומנים.
בעצם...- שלושה, לא?
פתאום הוא הבין כמה פגע באמילי שדחה אותה כך. `אתה פשוט בן אדם
דוחה, הארי, דוחה!`
עוד גניחה קטעה את מחשבתו.
הארי חיכה שתי דקות והסיט את הוילון באיטיות. הם שכבו שם,
מחובקים, ישנים כמו שני תינוקות שעבר עליהם יום עמוס.
לפתע הקיץ דראקו משינה, "הארי... נו, איך זה היה? ראית אותנו?
נכון שהוא מושלם?" ושפשף את עיניו ביד אחת ואת איברו בשניה
בעוד אקסוויר ממשיך לישון.
"הארי? נו? למה אתה לא עונה?
הארי?, מה קורה לך?" נראה דראקו מבוהל.
"בוא לישון... אני עייף, הרגת אותי." אמר אקסוויר מתוך שניה,
"עזוב אותו, הוא סתם אידיוט. הוא גם לא טוב כמוני!" צחק אקס.
"כן..." אמר דראקו מהורהר, "כנראה... אתה צודק." וחייך אל הארי
חיוך גדול. "טוב, הארי, אם לא אכפת לך? אנחנו רוצים קצת
פרטיות, `תה יודע, זה מפריע ש`תה עומד פה ככה."
הארי התעורר בבהלה במקום שלא זיהה במידיות.
זה היה אחד מחדרי המעונות בהם ישנו, אבל זה לא היה החדר של
הארי.
"היי, ססאר! הוא מתעורר!" קרא איבו מעל ראשו של הארי, שניסה
לייצב את עצמו למצב ישיבה.
"תגיד, אתה בסדר? אתה כל הזמן ממלמל שטויות מתוך שינה." אמר
ססאר כשהתקרב..
"אני.." ניסה הארי לומר, זה מה שהיה חסר לו, למלמל כל מיני
דברים מתוך שינה ולחשוף את עצמו. ממתי הוא חולם כל כך הרבה
חלומות על דראקו? חשב לעצמו. הוא קינא להם, וידע זאת. החלום
היה ההוכחה שלו.
"לא ידעתי שיש לך גלימת העלמות... יפה לך, הארי." אמר אלחנדרו,
מגיח כהרגלו משום מקום.
"איפה אנחנו?" ראייתו של הארי התארגנה והוא הבחין שאין זה חדר
השינה שלהם, כי למרות המראה הזהה של החדר - הוא זכר שהם לא
ישנו יחד.
"אנחנו בחדר מוזר, מצאנו אותו באיזשהו מום, כשחיפשנו מקום לשים
אותך בו, בכל זאת, מכאן לחדרים שלנו יש מרחק לא קטן." הסביר
איבו.
"אה, סליחה. נתקלתי בכם, נכון? אני ממש מצטער על זה, פשוט
מיהרתי כל כך לאיזה שהוא מקום." הוא נרגע מעט ונחלץ כל כך מצד
שני. הוא לא ידע מה הלך שם במרפאה, אבל הוא ויתר על הרצון
לדעת. `אם יהיה שלך יהיה ללא שעווה` נזכר הארי. `מה זה אומר?`
"תגיד, הארי, אתה מכיר את החדר הזה? לא מצאנו אותו מעולם.
ואנחנו לא ממש ישנים בלילות אלא מסתובבים בטירה, היא מקום
מדהים, שתדע, יש זה כל כך הרבה סודות, כל כך הרבה אנשים." אמר
איבו בקול מהורהר, מרחף בין מחשבותיו.
הארי באמת התחיל לתהות היכן הוא, מפני שחדר הנחיצות נמצא כמה
וכמה קומות מעליו.
"לא, אני לא ממש יודע..." אמר הארי לבסוף, מנסה בכל כוחו
להירגע מהחלום ולהיזכר בחדר שאולי ידע אליו.
"תגיד, הארי," בהה בו איבו, "מצטער אם אני נדחף, אתה לא חייב
לענות והכל, אבל מה עשית שם?" אמר בסקרנות שלא טרח להסתיר.
"אה, שום דבר מיוחד." השפיל הארי את מבטו, "גיליתי שאיבדתי
משהו חשוב לי. אבל אני כנראה לא אמצא אותו שוב." ניסה להשלים
עם העובדה המרה.
"טוב, קדימה, איבו, ססאר, אנחנו צריכים ללכת. יש לנו הרבה מה
לעשות." הכריז אלחנדרו, "הארי, `תה `פסדר נכון?" שאל באופן
רטורי והשלושה יצאו.
"תזהר כשאתה הולך הארי, הגלימה שלך בכיס בתוך הגלימה הרגילה."
אמר איבו והשלושה יצאו.
`מוזר` אמר לעצמו הארי. הוא הוציא את הגלימה מהכיס הפנימי
בגלימתו, שהבהיר לו איך התקשר הדבר לחלום, ועתה אותה על שכמו.
היה לו ברור שלישון הוא לא ממש יוכל אז הוא יצא לעבר המדשאות
של בית הספר, לכיוון האגם הגדול.
הוא הסיר את גלימתו והתיישב ליד העץ, שבימי שמש חמים נתן צל
נעים לתלמידים שישבו תחתיו. הארי לעומתם ישב שם קופא מקור -
ונהנה מזה. הוא התגעגע לחום הגוף שלו, אבל הוא לא יכול להכריח
אותו לאהוב אותו. הרי זה סתם יסבך לו ולהארי עצמו את החיים,
לא? אין בזה שום דבר טוב.
"הארי?" שאל אותו קול מאחוריו, דבר שגרם להארי לתהות למה אנשים
מופיעים מאחוריו כל הזמן ולא פונים אליו ישירות. "חיפשתי אותך.
"
"כן, ממש, שמע... מצטער שהפרעתי לכם מקודם, לא התכוונתי, פעם
הבאה אני אצמד לשעות ביקור הנורמאליות." אמר הארי ממורמר.
"אל תהיה אידיוט, אתה לא מבין כלום? אתה באמת לא מבין?" שאל
אותו.
"מה אתה רוצה שאני אבין? שאני לא רצוי יותר? אז בסדר, אני זז,
לא רוצה להידחף שאמצע או להרגיש גלגל שני, שלישי, לא יודע."
אמר הארי, רגוע, לא כועס.
"נו, הארי, אתה לא מבין שאני אוהב אותך? אתה לא קולט את זה?!"
צעק אליו.
הארי הסתובב אל השני המום.
יכול להיות שכרגע אקסוויר ממש הכריז בפניו שהוא אוהב אותו?!
"אקס? אתה רציני? לפני רבע שעה עלית על מאלפוי כמו לא יודע מה!
איך אני אמור להאמין לך?!" צעק אליו הארי, אבל אקסוויר מצידו
פשוט צחק לו בפרצוף.
"אתה מקנא? מוזר. דווקא אני התכוונתי לגרום לך לקנא." אמר.
"לי? למה? רגע! למה נראה לך שאני מקנא?!" התבלבל הארי, הוא
הרגיש אידיוט.
"אה, כי ראיתי אותך אם מאלפוי... היה לי ברור שאתה מאוהב בו."
השפיל אקס את מבטו. "רציתי אותך לעצמי, כי אני... או.. אוה...
פאק הארי כי אני אוהב אותך, אוקי?!" הוא עמר לרגע, הארי היה
המום עוד יותר מהפעם הראשונה שאמר לו זאת. הוא לא הבין מאיפה
זה נחת אליו או מה הלב שלו בדיוק רוצה למסור לו כשהו פועם כך.
"אתה מסתכל עליו כאילו הוא כל מה שאתה רוצה או צריך!" המשיך
השחום, "שנאתי את זה... רציתי לראות עם אלי אתה מרגיש משהו.
ראיתי שאתה מתקרב לשם אז... `תה יודע, מפה לשם וככה הגענו לזה.
לא התכוונתי לפגוע בך." הוא עצר שוב, מרים את מבטו ומביט הישר
לתוך עיניו הירוקות של הארי.
"מצטער הארי. הוא לא אוהב אותך כמוני!" ניסה לשכנע אותו,
"אני.." טוב, הארי לא ממש יכל לעמוד בפניו הוא התקרב אל אקס
וחיבק אותו חזק, והשני השיב לו אותו דבר. הארי חשב שהרגיש דמעה
קטנה חמימה גולשת על צווארו.
"אני פה." לחש לו הארי ברכות. כל דאגה שאיי פעם הייתה לו נעלמה
בן רגע.
השניים לא ממש רצו לעזוב אחד את השני, להתנתק. הגופים כאילו
התאחדו, התמזגו.
החום שהארי כל כך חיפש.
איכשהו תמיד אקסוויר בא בזמן שהארי תמיד הכי צריך אותו.
"תודה." שמע הארי לחישה קטנה ליד אוזנו. אקסוויר נשק לצווארו
של הארי ועבר לשפתיו. שניהם הרגישו את העוצמה שיש לנשיקה
שנובעת מתוך געגוע, מתוך תשוקה, מתוך... אהבה? יכול להיות? הם
התנתקו והביטו אחד בעיני השני, טבעו אחד בעינו של השני.
אקסוויר חייך אליו, חיוך מושלם, כמו שרק לאקסוויר יש והארי
ידע! הוא ידע שהוא לא צריך יותר ממנו. הוא הרגיש את הלב שלו
רוטט לו בתוך גופו, מרחף איי שם במקום לא ידוע ואקסוויר הרגיש
זאת גם. רק מלהביט אחד בשני, בלי לדבר.
הארי נזכר בחידה `אם יהיה שלך, יהיה ללא שעווה` ותהה מה היא
אומרת, מה כוונתה. האם החידה התכוונה אליו, אל אקסוויר? הארי
סילק את המחשבה ממוחו, אין טעם להתעסק בשטויות, לא? |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.