אמא, הגידי לילדייך, לא לעשות את מה שעשיתי, לבלות את חיי
בייסורים ובחטא, בתוך מקטרילו. אלא אם כן, הם רוצים להתמסטל
טילים.
אני לא גאה במה שעשיתי. אף אחד לא יכול להיות גאה. אני דרדרתי
לפשע, לסמים, לדברים נוראים. אני מושחת, מושחת מושחת. ונמאס
לי. כשאמרו במעריב "מושחתים נמאסתם", התכוונו אליי. הרבה
אנשים היו נגעלים ממה שעשיתי. לא יכולתי להסתכל לאמא שלי
בעיניים אחרי שהיא קראה את כל מעלליי בעיתונים. בני זונות אלו
בעיתונים, לא חסכו במילים. נכון, פשעתי, חטאתי, גנבתי,
רימיתי, שיקרתי. אבל יש לי משפחה. יש לי אנשים שחשובים לי.
כן, הרסתי משפחות ואנשים, אז צריך להרוס אותי ואת המשפחה שלי
בחזרה? עונשו של הרוצח זה להירצח? אם כן אז יש אנשים שעונשם
קורא לדגל עוד לפני עונשי שלי. אנשים שפשעו עוד יותר ממני,
שהשפיעו יותר. יגאל עמיר למשל. ג'ון וילקס בות'. הנשיא קצב.
אייל גולן. הבן זונה שהחליט להעלות את המחיר של גלידה בשקל
תשעים לשני שקל תשעים. וכן הלאה. אז למה עונשי הוא כזה, למה.
פשוט לא הוגן.
מה עשיתי אתם שואלים.
הכל התחיל לפני שנתיים. בדיוק סיימתי תיכון, היה לי קצת זמן
עד שהצבא היה אמור להגיד לי "שלום ותודה", אז החלטתי לדפוק
כמה ג'ובות. התחלתי לעבוד בארומה. במשמרת הראשונה שלי פגשתי
את אחד הטבחים הערביים. עד היום אני לא יודע איך קוראים לו,
לא קלטתי ממש את השם אבל אני יודע שזה משהו בין מרמורק
לארמדילו. וזה טיפה אירוני שהשם שלו טיפה היה דומה לארמדילו
כי הוא זה שהראה לי את ההשפעות של מקטרילו.
הטבח שהשם שלו זה משהו בין מרמורק לארמדילו הגיע למקטרילו
בטיול שלו לדרום אמריקה. הוא וכמה חברים ערבים שלו מיפו נסעו
לדרום אמריקה לחודשיים. הם ישבו על איזה הר עם נוף מדהים
שאותו לא ראו בשום מקום, שקט נצחי ואוויר צלול. נחו בערסלים,
כיסו את ראשם עם כובע בוקרים, וזמזמו בערבית, או סתם לעסו קש.
לאט לאט נבנתה להם בראש האשליה כי יש עולם אחר. עולם אוטופי,
אולי אפילו אתיופי. עולם בו הכל יפה, וטוב ופשוט, ורק אצלם
חרא. מה מחכה להם בארץ? הטבח שהשם שלו זה משהו בין מרמורק
לארמדילו, לא מחכה לו כלום חוץ משנים של עבודה קשה כדי לנסות
לפרנס את המשפחה שלו. שתהיה לו. הרי שכל אין לו, כריזמה אין
לו, אין לו כלום. הוא משום מקום ולשם הוא חוזר. הוא אף אחד.
אבל כאן בעולם הזה, לא משנה מי הוא. הוא יכול להיות נשיא
ארה"ב והוא יכול להיות קופיף הודי שמוכר את שערות גופו תמורת
כסף, זה לא משנה, כאן כולם אותו דבר, אוכלים אותו דבר וחושבים
אותו דבר. כאן הכל פשוט ובהרמוניה מלאה. ויש כאן אחושילינג
כוסיות.
הם ירדו מן ההר שעליו היו, ועלו על הר אחר, והבועה רק הלכה
וסיפחה לעצמה שכבות. כל כך פשוט, כל כך יפה. כל כך זורם. לא
משנה איך תכנו את זה, אבל ברור שהשלמות שכנה שם. ומן ההר על
העמק, ומשם לנהר ולמערה, למפל לחוף ולכפר שכוח האל.
הם החליטו לקנח את המסע במקסיקו סיטי. ושם הבועה העבה התנפצה
למיליוני רסיסי תקווה קטנטנים שאף אחד כבר לא יוכל לאחות. כי
בסופו של דבר, עולם כמנהגו נוהג. ואי אפשר לברוח מזה. עוני
יהיה בכל מקום, עושק יהיה בכל מקום. אלימות, סחר בנשים, לכלוך
וזיהום אוויר. נכון שיש מקומות יפים, אבל מסתבר, המציאות חזקה
מכל דבר. אבל הטבח שהשם שלו היה משהו בין מרמורק לארמדילו לא
יכל לקבל את האמת הפשוטה הזו, שלכל אחד נקבע גורלו והוא צריך
לחיות את גורלו. הוא רצה להחיות את ההרגשה ההיא, לשמר אותה
איתו.
בלילה האחרון שלהם בדרום אמריקה, לפני שהם עלו על טיסה של
אל-על ממקסיקו סיטי לתל אביב רבתי, הם עשו סיבוב אחרון בשוק
הצועני. היה זה שוק קסום ומסתורי, אפוף עשן וריחות של מאגיה
מתוקה, המפתים אותך אליהם ובאותו הזמן מאכלים את נשמתך ללא
ייסורים. אורות רכים יצאו מדוכנים ואנשים מרתקים התנהלו בצורה
כפופה וניסו למשוך לקוחות. קול חליל נשמע מאחד הדוכנים ומתוך
סלסלה נחש קוברה יצא ופרש את עורפו. לא חסר הרבה בשביל
שהתפאורה תהיה מתאימה לאלאדין ולאיזה ג'יני ומנורת קסמים.
הם פסעו בדרך המאובקת, בולעים כמה שיותר בעיניהם, לזכור את זה
מה שבחיים לא יוכלו לחוות שוב.
לחישה נשמעה.
הם עצרו.
"כן, אתם, סניור'ס, אתם", אמר הלוחש. ומבין הצללים שמשמאלם
(כן, היו משמאלם צללים. תפעילו את הדמיון, למה אני צריך
להאכיל אתכם בכל דבר) יצא בחור זקן שנראה כמו הקוסם מפיסטו.
בעיניו השחורות הוא קרע את גופם לגזרים, ופניו המקומטות
והשחומות לא הראו שום דבר פרט למסתורין מפתה.
"אתם רוצים קצת פרפקטו?" טפטף להם את ארסו. "אתם רוצים להיות
מאושרים, להסתכל על הסביבה ולהרגיש נחת?" המשיך הזקן.
"כן!" ענו כולם כאיש אחד.
"...אז אתם רוצים להתמסטל משהו טילים?" שאל הזקן.
"כן!" אמרו כולם כטבח שהשם שלו זה משהו בין מרמורק לארמדילו.
"אז יש לי משהו בשבילכם. בואו אחריי, סניור'ס".
והם הלכו שבי אחריו, ומתוכם החלו לעלות מנגינות. כעת, כשהלכו
מאחורי הדוכן, למקום טיפה יותר מואר, ראו שלזקן יש כובע מוזר
שכנראה עשוי משריון של איזו חיה.
"אתם, זרים, יודעים מה זה מקטרילו?" שאל הזקן כבעל סוד.
"אה... לא", ענה הטבח שהשם שלו שזה משהו בין מרמורק לארמדילו.
"מקטרילו זה מה שקורה כשאתם לוקחים מקטרת... וממלאים אותה
בטבק ארמדילו... טבק שעשוי אך ורק מעצמות ארמדילו גרוסות
וטחונות... זה יטיס את המוח שלכם קיבינימט", הסביר הזקן כאילו
כרגע הסביר איך להכין פצצה גרעינית בשני שלבים פשוטים.
כדי לקצר את הסיפור, שאגב, הטבח שהשם שלו זה משהו בין מרמורק
לארמדילו סיפר לי בהפסקה של 20 דקות בארומה, אני רק אגיד את
המובן מאליו - זה בדיוק מה שהם חיפשו, חומר שיחזיר אותם
לנופים המרטיטים ולשקט הנצחי, לפשטות העילאית ולהרגשה שיש קצת
שלמות בעולם הזה. חומר שיעיף להם את התודעה לתוך חור תולעת
ויוציא אותה אי שם בשטחי הדומיניון. ההרגשה הייתה כל כך טובה
שהם החליטו לקנות חמישה קילו של טבק ארמדילו להביא איתם לארץ.
הם לא חששו שיתפסו אותם, אחרי הכל מי בארץ בכלל יודע מה זה
טבק של ארמדילו, או לחלופין, מה זה ארמדילו.
הם קנו חמישה קילו, והטבח שהשם שלו זה משהו בין מרמורק
לארמדילו, וכל החברים הערבים שלו, סיימו הכל תוך שלושה
חודשים.
טוב, כמעט הכל. שכן אם הם היו מסיימים הכל לא הייתי זוכה
לחוות את התחושה הזו בעצמי. הטבח שהשם שלו זה משהו בין מרמורק
לארמדילו חלק איתי את המנה האחרונה של מקטרילו שהייתה לו, ומה
אני אגיד לכם, באמא'שלי, החומר הזה חזק. באמת מדהים, אני ממש
לא מבין איך אף אחד לא גילה את זה קודם. לכמה רגעים, הייתי
בפסגת הר בנפאל, במעמקי הים האגאי, הייתי במערת עטלפים באיים
הקאריביים, הייתי ארמדילו. והכל היה כל כך מושלם, כל כך חסר
דאגות. הרגשת חופש אמיתי הציפה אותי ושיכרה את חושיי, אך אבוי
לה להרגשה כשהחומר נגמר, כמה צורבת הייתה החזרה למציאות.
ידעתי שאני צריך עוד מהחומר הזה. עוד הרבה. ראיתי פה הזדמנות
עסקית מושלמת. ברגע שמישהו יפיץ את החומר, אנשים יתמכרו אליו
כל כך חזק, שיהיה פה ביקוש אדיר לסם. ומי יהיה כאן כדי לספק
להם את זה? הו יה, הו יה.
התקשרתי לדוד ג'ון בטקסס, יש לו חווה לגידול נענע שם. שאלתי
אותו אם הוא ראה ארמדילו לאחרונה. הוא אמר שבכל בוקר הוא אוסף
מהכביש הראשי גופות של ארמדילו שנהרגו בקפיצהנגיחה במכונית
נוסעת. שאלתי אותו אם הוא עושה משהו עם הגופות. הוא אמר שהוא
טוחן במטחנה התעשייתית שלו לאבקה דקיקה. לרגע, הלב שלי נחמץ.
הייתכן שמישהו אחר עלה על הקונספט לפניי? האם החמצתי את
ההזדמנות העסקית של חיי, לדוד ג'ון הדגנרט?
לשם מה אתה טוחן אותם, שאלתי בהיסוס.
אה, סתם כי אני סדיסט, ענה דוד ג'ון. נשמתי לרווחה.
שיחות לחו"ל עולות הרבה, אז סיכמתי איתו בזריזות שישלח לי כל
שבוע את כל אבקת הארמדילו שהוא טוחן. והוא אפילו הסכים לשלם
על המשלוח בעצמו! וכמובן, בלי להגיד מילה לאמא שלי.
זה היה נהדר, יש לי אספקה של חומר, בחינם, כלומר יש לי רווח
של מאה אחוז! זו עסקת חיי.
המשלוח הראשון הגיע, בחיי, איך התרגשתי. כמו ילד קטן שמקבל
חבילה מחו"ל.
את המנות הראשונות הפצתי בחינם, כדי ליצור ביקוש. והיה ביקוש,
ועוד איך. בתוך שבוע לכל גוש דן היה את הפלאפון שלי. גביתי
מחיר של 100 שקל ל20- גרם אבקת ארמדילו. שבוע אחרי זה, 200
שקל ל10- גרם. העסקים הלכו בטירוף, היה לי מספיק כסף לכל
החיים שלי. אבל רציתי עוד, נהייתי חמדן. בצורה בלתי מוסברת,
כמות המשלוחים של דוד ג'ון הלכה וגדלה, לא יודע איך, לא יודע
למה. אני לא התלוננתי. ולא רק זה, כדי להגדיל את הרווחים,
דיללתי את האבקה עם סוכר חום, כי נגמר הלבן בסופר. ולאנשים לא
היה אכפת שלפתע יש גרגרים חומים באבקה שלהם. הם רצו אבקת
ארמדילו, והם רצו אותה עכשיו, בכל צורה ובכל דרך. הייתי יכול
למכור להם שפיך ולהגיד שזה אבקת ארמדילו והם היו קונים.
והמחירים? 500 שקל לגרם. אחרי חודשיים הייתה לי פרארי. אחרי
שלושה חודשים היה לי את מייקרוסופט.
אני יכול להגיד בוודאות שכל אחד במדינה צרך את החומר שלי. אין
אחד במדינה שלא עישן קצת מקטרילו.
כי זה פשוט החומר האולטימטיבי. לפתע במדינת ישראל שבה הכל לא
טוב, כולם נהיו מאושרים, כי לפתע הכל נראה הרבה יותר טוב.
אפילו הנופים נהיו מדהימים. חיריה נראתה כמו פסגת האוורסט,
ומכתש רמון היה מינימום הגראנד קניון. הכל היה מושלם, וכולם
רצו עוד, להוסיף עוד שכבת הגנה לבועה שלהם. ואני סיפקתי להם
עוד ועוד ארמדילו. וכשאני אומר שכולם צרכו, אני מתכוון
כ-ו-ל-ם. פוליטיקאים, בנקאים, ספורטאים, עיתונאים, מדעני
גרעין, כולם. כל אחד צרך. חוץ מאמא שלי, לא הרשיתי לה להתקרב
לחומר למרות שנראה לי שהיא גנבה כמה שורות מהמחסן כשלא הייתי
בבית.
כמויות הסחורה של דוד ג'ון רק הלכו וגדלו, הלכו ותפחו. עד
שיום אחד קיבלתי שיחה מדוד ג'ון.
שומע, נגמרו הארמדילו בכל יבשת אמריקה, הצפונית והדרומית גם
יחד.
הטלפון נשמט מידי. עולמי חרב עליי, וזה לא הרגיש כיף בכלל.
איזה מנת מקטרילו הייתה יכולה להתאים לי עכשיו משהו בסט.
אבל במחסן לא היה כלום. אפילו לא שורה לצדקה. כלום, גורנשיט.
ואת הכאוס שקרה אחרי זה, אף אחד לא יכל לחזות. אנשים החלו
לחזור למציאות, והיא לא מצאה חן בעיניהם. המונים צבאו על סף
ביתי בתחנונים לעוד מקטרילו. אבל אין, לא היה לי מאיפה להביא
להם עוד. הם לא ראו את התמונה הכוללת, שנכחד מין אדיר של בעלי
חיים? האם הסם זה כל מה שחשוב להם?
גיהינום, כן.
ובאין מענה בצורת מקטרילו, התחילו המהומות. התקוממיות
המוניות. כל גוש דן עלה בלהבות. יריות נורו ברחובות, שוד
וביזה בכל מקום. זה כבר לא היה בטוח להיות כאן. מדינות ערב
שקלו לנצל את המצב ולכבוש סוף סוף את ארץ ישראל, אבל הם פחדו
מדי ממה שהולך כאן. זכוכיות התנפצו, אזעקות נשמעו, צרחות עלו
לאוויר הלילה ולחום היום.
הממשלה נפלה, הבורסה קרסה, הצבא השאיר את נשקו וברח, המשטרה
בעצמה בזזה את מוזיאון ארץ ישראל. כל היה תוהו ובוהו.
והכל בגללי. הרסתי מדינה שלמה. הרסתי משפחות. אנשים מתו
בגללי. הכל הרוס. הכל נחרב. בגללי. אין לי מושג איך אני חי עם
עצמי. בעצם אני כן יודע, קצת מקטרילו שדוד ג'ון הצליח לגרד
באיזה כביש נידח בטקסס. ולא מכרתי אותו, ולא כלום. חילקתי
אותו למנות ככה שיהיה לי ל10- שנים הקרובות עד שיצליחו לשבט
ארמדילו ולהפיץ אותו שוב באמריקה. ולפתע, הכל חזר להיות טוב,
ומושלם. הלהבות שעלו מגוש דן נראה כמו מחול מדהים של
כוריאוגרפיה. האזעקות היו הדבר הכי יפה ששמעתי מעודי, כל כך
מונוטוני, כל כך עמוק.
אותי כבר מאוחר מדי להציל, אבל במעמקי נפשי אני יודע את האמת
האמיתית לאמיתה - תקשיבו לפאואר ריינג'רס, פשוט תגידו "לא"!