משהו רטוב נוגע בפניי ואני מתעוררת בבהלה כמתוך חלום רע.
ראייתי מתבהרת ומתמקדת באימי הרוכנת מעליי, עיני העגל שלה
בוהקות מדאגה. הו אימי האהובה, את תמיד שם לצידי. תחושה חמימה
עוברת בגופי כאשר אני חושבת על הקירבה בינינו. לא חולפת שנייה
ובמוחי מתרחשת תאונה נוראית. העבר מתנגש בהווה וגיצים של הבנה
ממלאים את תודעתי. אני מסיטה את מבטי מאימי, מסתכלת סביב
ונזכרת היכן אני ואיך הגעתי הנה. קל להתעלם מהתמונה הגדולה
כאשר מתמקדים בדברים הקטנים. אני דחוסה בקרון רכבת עם כל שאר
הדיירות מביתן שש. אתמול באו השומרים וגררו אותנו לכיוון
הקרונות. אני לא יודעת לאן לוקחים אותנו אבל אני חושבת שיותר
גרוע ממה שהיה כבר לא יכול להיות. חלק מהבנות אפילו דיברו על
כך שישחררו אותנו בקרוב.

האור היחידי בקרון נכנס דרך כמה חריצים בגג. הצפיפות נוראית,
אין מקום לנשום או לזוז. אנחנו כל כך צמודות שאני מרגישה כאילו
שאנחנו מולקלות של מוצק. כבר אין אנו פרטים ייחודיים. הפכנו
להיות גוש של חומר גלם הנועד לשרת את הגזע העליון, חסרות כל שם
או זהות פרט למספר המקועקע על גופנו. אני מנסה לקום על רגליי
אך מחליקה ונופלת שוב. אני מבחינה כי הריצפה מלאה בשתן ובצואה
של אלו שלא יכלו עוד להתאפק ואני מתחילה לפקפק בתחושה החמימה
ממקודם.

הרכבת ממשיכה לדהור ואין לדעת מתי תסתיים הנסיעה. בדרך איבדנו
כמה חברות אך הזעזוע לא ניכר בפני הנותרות. חלקן אפילו עומדות
על גופותיהן של בנות משפחתן כדי להתקרב לחריצי האוויר. קל מאוד
להתעלם ממה שקורה בסביבתך. צריך פשוט להישיר מבט, לא להסתכל
ימינה ושמאלה, לא לחשוב מעבר, להתרכז רק במה שמונח לפנייך.
במיידי, בברור, בפשוט. אינני יודעת כמה זמן עבר עד שהרכבת
נעצרה. לי זה הרגיש כנצח. מעניין אם לצופה מהצד שאינו שותף
לסיוט שלנו ההתרחשויות בתוך הקרון נראות כבהילוך איטי.

דלתות הקרון נפתחות וישר גוררים אותנו החוצה לרחבה המרכזית של
המחנה החדש. האנשים עם המגפיים השחורים צועקים דברים בשפה שאני
לא מבינה. הם בועטים ומכים במי שמפגרת מאחור עד שכולנו מסודרות
ברחבה. מאחד הביתנים הרחוקים יוצאות לכיווננו כמה משלנו. כנראה
שהן גרות פה במחנה. הגברים מתחילים למיין אותנו לשני טורים, כל
המבוגרות לצד אחד וכל הצעירות לצד השני. אני מנסה להיצמד לאימי
בכל הכוח אך מאמציי לשווא. השומרים מחטיפים לכל אחת מאיתנו כמה
מכות הגונות עם אלה ואנו נלקחות כל אחת לטור אחר. אנו מובלות
כמו עדר לכיוון מחסן גדול. את הטור מובילה אחת מאלה שגרות פה
במחנה. אני שומעת חלק מהבנות האחרות מתלחששות. הן חושבות
שמעכשיו ידאגו לנו כמו שדואגים לאלה שגרות פה במחנה, שמעכשיו
הכל יהיה בסדר. אני לעומת זאת חושבת שהשמועות נכונות ושאנחנו
מובלות כצאן לטבח.

אנו מגיעות לפתח המחסן והשומרים דוחפים אותנו פנימה. יש משהו
מוזר באוויר פה. על התיקרה יש צינורות רבים ובהם פתחים. הריצפה
דביקה, הקירות מלאים כתמים ואין חלונות. בעוד אנו בוחנות את
המקום החדש, השומרים, ביחד עם זו שהובילה אותנו, יוצאים מהמחסן
ונועלים מאחוריהם את הדלתות. אני מנסה להדחיק את המחשבות
שמבזיקות במוחי על מה שהולך לקרות בכך שאני מתמקדת בחריצים שעל
קירות המחסן, עדות לאלו שהיו כאן לפנינו.

כשהגז מתחיל להיכנס דרך הפתחים אני מרשה לעצמי לראשונה בחיי
להסתכל על התמונה הגדולה. התמונה הגדולה היא שאנחנו חבורת פרות
במשק מתועש שעומדות למות בייסורים בעוד מספר דקות. בגלל שאנחנו
צעירות אז עורנו נחשב משובח יותר ויפשטו לנו אותו לאחר מותנו.
בעוד אני מאבדת כל שליטה על שריריי, נחנקת ומייחלת למוות
שיפסיק את הכאב, איבריה של אימי נכרתים בבית המטבחיים שבצידו
השני של המשק. היא תלוייה מהתיקרה במהופך, נשחטת בעודה בהכרה
מלאה. התמונה היותר גדולה היא שברגע זה זה קורה בכל העולם לעוד
מיליוני בעלי חיים. קל מאוד להתעלם מהתמונה הגדולה אם מתמקדים
בדברים הקטנים. מתעלמים מהמשמעויות שמעבר ומודעים רק לפשוט
ולשיטחי. לא מסתכלים ימינה ושמאלה ולא בוחנים לעומק. נשארים רק
בורג קטן שלא יכול לשנות כלום.