"היינו,עושים אהבה,אהבה"
פקחתי עיניים.
"אני רוצה להיות לבד" שמעתי עצמי אומר לה.
"אז תלך" היא אמרה.
תקעתי בה מבט ארוך,קצת מבולבל,במשך דקה-ישר אל תוך העיניים.
ואז קמתי והלכתי.
היא הגיעה אל העצב שלי,אל המקום שבו הייתי, אל הפרטיות
שלי,והיא אמרה לי ללכת.
והלכתי.
העצב נשאר אצלה,ואני הלכתי.
החיוך נמחק מפניה,העצב התכנס בעיניה. היא ישבה עצובה,ואני,אני
כבר לא רציתי להגיע לעצב הזה שוב, אז השארתי אותה לבד,עם העצב
שלי.
בדיוק כמו בחלום שלי:
נחש גדול מגיע,היא צועקת לי לברוח.
ואני בורח, ובמקביל שומע איך הוא מפצח לה את העצמות ואוכל
אותה.

בצעדים אמיצים ניגשתי אליה. לקחתי את העצב מידיה,תפסתי אותו
חזק חזק ואמרתי לו:"אתה שלי".
הוא תקע בי פרצוף עצוב.
פתאום הוא לא נראה כל כך מאיים כמו תמיד, אז הזמנתי אותו לכוס
קפה.
דיברנו קצת.
הוא סיפר לי שאף אחד לא מעריך אותו בכלל. שהוא קיבל את התפקיד
הכי קשה ביקום,ואף אחד לא מבין את זה.
פתאום הבנתי שאף אחד לא חושב מה הוא היה עושה בלעדיו.
הוא זה שעוזר לכל אחד לעבור את הרגעים הקשים של חייו. הוא
שם,עוזר,תומך,נותן משען לכל אדם.
לכל אדם שקם על רגל שמאל, ולכל אדם שליבו נשבר, וכשהמחלה
מגיעה,והמוות מגיע- הוא שם.
נותן כתף,כרית,ביום,בלילה-לכולם.
הוא היחידי בעולם הזה שלא שופט ע"פ גזע או ליאום,ע"פ מעשים
רעים או טובים.
הוא עוזר לכל אחד,לכל עצם,ובלעדיו,בלעדיו היינו מתמוטטים.
היינו שמחים גם כאשר אדם קרוב היה נפטר!
"תודה" שמעתי את עצמי אומר לו.
והזמנתי אותו לסרט בשבוע הבא.