[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








למה אני אוהב לספר סיפורים אוטוביוגרפיים?! אולי אני חושב שאני
בן אדם מיוחד? רעיון נדוש - כל אדם מיוחד במינו. אף אם אומר בן
אדם כי אינו דמות מעניינת במינה, זאת פעולה שלו, בעצם, על מנת
למשוך על ידי כך תשומת לב. הוא לא בהכרח מודע לזה אבל זה ככה.
נדמה לי כי החולשה שלי לסיפורים אוטוביוגרפיים כרוכה במקור
אחר. אקרא לזה "תפיסת המתרחש". החיים שלי לא באמת כל כך
מיוחדים. עובדה שאחי הבכור לא מספר סיפורים כמוני. הרבה מהם
קרו לשנינו, אולם רק אני מספר אותם בהתלהבות. וכשאני עושה זאת
גם אחי מתחיל לצחוק ולהגיד: "ווי, נכון!!!" , ואז להסכים איתי:
"זה היה כזה מצחיק! ספר, ספר לו עד הסוף". אם זה היה באמת כזה
מצחיק, למה הוא לא חשב על לספר את זה בעצמו? תגידו שהוא לא
יודע לספר?! לא נכון. הוא יודע והוא מספר בכלל לא רע. חבל רק
שאין לו הרבה סיפורים כאלה. וזה מוזר כי לי יש הרי. המון
סיפורים יש לי והאח הבכור שלי משתתף בהם. לזה אני קורה תפיסת
המתרחש. אני לא משקר בסיפוריי. אני מוסיף צבעים. איני עושה זאת
בשביל להפוך את הסיפור לעסיסי. אני רואה אותו ככה במציאות.
ובגלל זה מעניין אותי לחיות.

האח שלי הוא קוץ בתחת. אמי סיפרה כי חשבה על ההתחלה שמיכאל לא
יגיע לגיל שנתיים. כל הזמן נפלו עליו דברים, הוא זחל לאיבוד
וקילל כל דבר שפגע בו בשפה משלו שרק הוא הבין והסבתא שלי
שהייתה גננת. כשאחי חטף מכה מרדיו בראש מפני שהידיים הסקרניות
משכו בכבל והרדיו נפל עליו מהמדף, אמי הייתה מבולבלת זמן מה
מכיוון שהילד צורח, מסמן משהו בידיים, מצביע למעלה ומקלל בשפה
זרה. ככה היא עמדה עד שהגיעה סבתא, הקשיבה בשקט למה שהוא אומר
ותירגמה זאת לרוסית.

כאשר אני הופעתי בתמונה, אח שלי נורא התאכזב כי רצה גור כלב.
באין ברירה הוא התפשר עד ש...
אני חייב לציין כי גם אני לא הייתי מלאך. והשוני בינינו בלט
כבר בילדות העמוקה שלנו. כל המכות שאח שלי קיבל וכל הפעמים
שהוא הלך לאיבוד הן אך ורק מתכונת האופי שלו שהיא סקרנות. כל
המכות שאני קיבלתי היו ממנו או מביש מזל. בגלל הסקרנות אחי
יכול היה לשבת שעות ולבנות ארמונות מקוביות. סיקרן אותו לדעת
כמה צורות שונות של ארמון ניתן לבנות מאותה כמות של קוביות.
אני בחיים לא הייתי מסוגל לשבת במקום ללא תזוזה. אני בשיא
התמימות, כנראה, הרי איני יכול לזוכר זאת, רציתי לשתף אותו
במשחקי פעולה שלי ולכן, לפי דבריה של אמי, הרסתי לו את
הארמונות באופן קבוע. הוא מאוד כעס, רצה לגרום לי נזק, אבל
ההורים שלנו הסבירו לו שאני קטן ממנו בארבע שנים ולא באמת מבין
מה אני עושה. אח שלי היה ילד מבין. הוא התאפק, לא נגע בי
וברגעים הכי כואבים פשוט בכה לו בשקט. זה נפסק כאשר הגעתי לגיל
שנתיים. בפעם נוספת הרסתי לאחי את ארמונו והוא הכניס בשיער הדל
שיכול לצמוח לתינוק בן שנתיים את אותן הידיים הסקרניות ומשך
בדומה לכבל הרדיו, רק הפעם כאב לי בראש. את מוסרי ההשכל של
ההורים הוא קטע  והכריז: "לא! הוא כבר לא קטן! הוא יודע איך
קוראים לו, מי האבא והאימא שלו. הוא יודע איפה הוא גר. הוא כבר
לא קטן!". כאן נגמרה הפשרה. מהרגע הזה הוא שוב התחיל לבקש
מהורינו גור כלב והפעם מי שהיה בוכה, זה הייתי אני ועשיתי את
זה לא בשקט אלא בקול רם.

באותה עת גרנו שישה אנשים בחדר 18 מ"ר. זאת הייתה דירה של סבא
וסבתא בבניין רב-קומתי. מולנו עמדו חמישה בתים דו-קומתיים
שביחד היו סביב חצר ענקית משותפת. ילדים תמיד מחפשים נגד מי
להילחם. החלוקה התבצעה באופן טבעי. הבית הגדול שלנו נגד חמישה
הבתים הקטנים. איך זה קרה? כל ילדי החצר טיילו ביחד ומצאנו
בכביש עכברוש מת בגודל מדהים ומזעזע. הייתי בן שש אז. הסקרנות
לא הייתה תכונה אופיינית רק לאחי. היו עוד ילדים מצטיינים בזה.
לכן הוחלט לקחת אבן, להשליך אותה לבטנו של פגר העכברוש ולבדוק
מה יש לו בפנים שהוא כזה שמן. אחד שכונה "עורב" מהבתים הקטנים
ביצע את המשימה כך שהאבן נכנסה לתוך הנבילה ומרוב שהעכברוש היה
כל כך שמן עשתה ריקושט ישר לתוך המצח שלי. עד היום יש לי "גומת
חן" על המצח ועדיין אימא שלנו חושבת שזה מאבעבועות רוח.
בילדותי יכולתי לבכות מכל דבר. אבל ברגעים שאני לא הבנתי איך
הכאב נגרם נהגתי לשהות בהלם חזק שמנע ממני דמעות. גם הפעם לא
התפרצתי בבכי. הלכתי הביתה לרחוץ פנים. אחר כך נודע לי על
החלוקה. אבל להבין בצורה יותר טובה מי איתנו ומי נגדנו עזר לי
מקרה אחר.
   
לכל דירה מששת הבתים היה מחסן משלה. המחסנים התמקמו באמצע החצר
בצורה מרוכזת. כך היה עד שקבעו למעלה להרוס את המחסנים ולבנות
במקום זה עוד בית רב-קומתי. לאחר שנהרסו המחסנים, השטח הזה
באמצע החצר היה דומה לחווה ארכיאולוגית. אנשים חפרו בורות
במחסנים שלהם כדי לשמור שם מלאי של תפוחי אדמה ועץ לחורף. היו
מכינים ריבות וקומפוטים ושמים את זה שם. בחורף כל כך קר שכל
הצידה הזאת הייתה נשמרת מסתיו עד אביב. כמובן שאנשים לקחו את
הכול לדירותיהם לפני שהמחסנים נהרסו, אבל הבורות נשארו. נותרו
גם כל מיני דברים שלא היה מקום בשבילם בדירות. מה זה אמור היה
להביע עבורנו? מלחמה על השטח הזה. זה גם מקום מעולה למשחקים
וגם אתר אוצר המטמון. כדי שנהיה במלחמה פחות או יותר שווה
בשווה, בטבעיות מוחלטת התפזרנו הבניין שלנו מול החמישה הקטנים.
כל הילדים ישבו בבורות והשליכו אחד על השני אבנים וכל דבר כבד
אחר. אחי אסר עליי להתקרב אל המקום בשל הסכנה. "המלחמה היא לא
לילדים קטנים" ,- אמר לי והלך לקרב. חשבתי שאם לא אלך יחד
איתו, לא יהיה לי מה לספר לנכדים שלי, לכן מצאתי את עצמי בבור
יחד עם אחי. בזמן שהוא נזף בי על כך שלא צייתי לו, שרקה משמאל
לאוזני אבן בגודל בינוני עד בינוני כבד. אחי התעצבן, הכניס
אותי לתוך הבור, מצא ריבוע עץ רחב ודק והשליך אותו לכיוון
האיום כך שהריבוע הסתובב סביב עצמו בדיוק בזמן שה"עורב" הוציא
את ראשו על מנת ליזום תכסיס צבאי נגדנו... זאת הייתה פעולת
תגמול. ה"עורב" השאיר לי גומת חן על המצח ואחי מאוד נבהל כאשר
ריבוע העץ נתקע בצורה אלכסונית בפרצוף המעוות בשל הכאבים של
ה"עורב". נשארה לו צלקת לכל החיים.

ובכלל אח שלי אהב לחבל באנשים. הוא דחף איזה ילד לתוך בריכה
בשביל צחוק כי ההוא היה בבגדים, אך הסתבר כי הילד לא ידע
לשחות. מיכאל עד היום מתגאה בזה שעכשיו, הודות לו, הילד למד את
הפעולה המורכבת והמסובכת הזאת. הוא זרק בילד אחר מנעולים ולפני
כן פתח אותם שיקבלו צורה של וו. כך הם יכולים להינעץ בראש
ולהכאיב יותר. למה הוא עשה את זה? כי מצא באחד הבורות של "אתר
האוצר" את המנעולים וקומקום ברזל ישן, שם את הקומקום במרחק מה
ממנו ורצה לזרוק עליו את המנעולים על מנת לפגוע בו. בא ילד
מציק ובעט בקומקום לפני שמיכאל זרק עליו את המנעול. זה מעצבן!
הילד המציק קיבל התרעה מילולית. אח שלי בשקט מוחלט התקרב
לקומקום, הניח אותו חזרה למקומו ושב לנקודת המוצא. הילד המציק
בעט בקומקום שנית. זה גרם לאחי לאבד את העשתונות. הילד המציק
לא נפגע רק בגלל שהיה ספורטאי והתאמן בריצות ספרינט. רק מנעול
ראשון פגע לו בעקב כאשר הוא הסתלק מזירת הפשע.

הייתה למיכאל ילדה יפה וחמודה בכיתה ז'. פעם אחת אחי רדף אחרי
מישהו כדי להתנקם בו על איזה מעשה נבזי שהוא עשה לו. הוא יצא
בריצה מן הכיתה וכאשר פתח במהירות עצומה את דלת הכיתה הילדה
שעמדה להיכנס חטפה אותה בראש וקיבלה זעזוע מוח. רק לאחר מספר
שבועות היא חזרה לכיתה. שם כבר חיכו לה. פשוט אחי ישב בכיתה
בהפסקה והעתיק משהו נחוץ לשיעור. זה היה שיעור ביולוגיה. שאר
הבנים שיחקו. זרקו אחד על השני סמרטוט מלוכלך. אחרון שהסמרטוט
נגע בו קיבל כינויי גנאי עד שהסמרטוט לא יפגע במישהו אחר. יש
משהו מיוחד בחוקי המשחק. לא חייבים להסכמה של מי שהולכים לזרוק
עליו את הסמרטוט. אפילו אם הוא לא רוצה לשחק, כופים עליו את
המשחק על ידי אותם כינויי הגנאי. לחץ חברתי. עדיף לך כבר לזרוק
את הסמרטוט על מישהו אחר שירדו ממך. וזה אחד הדברים שאחי שונא
- לחץ חברתי. בפעם הראשונה כאשר הסמרטוט המלוכלך פגע בו הוא
התריע והסביר שלא כדאי להפריע לו. כפי שניתן להבין זה לא עזר.
אחי חטף את הסמרטוט שנית לתוך הפרצוף. בלי לחשוב פעמיים הוא
לקח עציץ עם פרח של כיתת ביולוגיה והשליך אותו בדומה לריבוע
העץ לכיוון האיום. האיום התחמק מהמכה, רק שהילדה היפה והחמודה
הנ"ל בדיוק נכנסה לכיתה ו... היא חזרה הביתה מבית החולים.
זעזוע מוח שני ומספר שבועות נוסף בבית.

אל תחשבו רע על אחי. הוא היה ילד טוב. אפילו הילדה היפה
והחמודה הזאת לא כעסה עליו. אנשים אהבו את אחי. הם פשוט ידעו
שקורים איתו דברים מוזרים והעדיפו לא לעצבן אותו. כי קיימת אצל
אח שלי תכונה אופיינית נוספת שאולי אף חזקה מהראשונה. לתכונה
הזאת אני אקרא "פרינציפיזם". ישנם שני חוקים בלבד לתכונה הזאת:
א' אמרתי "לא רוצה", אל תשכנע אותי - אתעצבן, ב' אמרתי "אל
תעשה לי את זה", עשית - תחטוף על הראש. ואם הוא לא היה מסכים
איתך  - חבל על הזמן. אתה תצטער שהבעת בקול רם את אי הסכמתך
איתו בנושא כלשהו. אתה באמת תצטער על הזמן. הוא יתווכח איתך גם
אם תגיד לו: "די, לא רוצה להתווכח איתך יותר. אני מסכים איתך,
רק תעזוב אותי!". עד שהוא לא ישתכנע שאתה באמת הסכמת איתו
ויוודא שלא אמרת זאת רק בגלל שאין לך כוח להתווכח, הוא לא
ישחרר אותך. זה יכול היה לצאת לידי ביטוי בצורה אחרת. למשל, אח
שלי היה משוכנע כי הנני אצלן. לכן אם הייתי שוכב במיטה רואה
טלוויזיה והייתי מבקש מאמי אשר הייתה במטבח להביא לי כוס מים,
הוא היה קם וחוסם לאימא את הדרך. "לא צריך לפנק אותו. שיקום
ויביא לעצמו מים. את חזרת מעבודה ולא התיישבת עוד לרגע".

בחורף של אותה השנה כשמיכאל היה בכיתה ז' ואני בכיתה ד'
השתוללנו היטב. מקצוע של האימא שלנו הוא אחות, לכן בבית תמיד
היה אינספור בקבוקונים עם אלכוהול 96%. ניסויי אחי הסקרן במטבח
עם אלכוהול זכו להצלחה. מה הוא היה חוקר: הוא היה שופך את
האלכוהול על הלינוליאום של רצפת המטבח, מצית את שלולית
האלכוהול וחוקר כיצד הלהבה שורפת את השלולית בלי נזק
ללינוליאום. כאשר הצליח לו בניסויים הפרטיים שלו הוא שיתף אותי
והראה לי את הקסם. בלי לחשוב פעמיים החלטנו לבדוק האם המאפיין
של אלכוהול בתגובה הכימית עם אש נשמר בשיתוף עם חומרים אחרים.
המעבדה הועברה לחדר, כי הרצפה שם הייתה מקרשי עץ. למרבה צערנו
גילינו כי לא ניתן לצפות באותו קסם התגובה בשיתוף של אלכוהול
עם הצבע שהיה על קרשי העץ. הצבע התחיל להתלקח ונאלצנו לעצור את
הניסויים באמצע, כדי לכבות את הלהבה. מפני שנעזרנו בנהלי
בטיחות וידענו כי מים לא מכבים אלכוהול מתלקח, הייתה לנו שמיחה
בהישג יד ולהתפשט לוילונות אש לא הספיקה. לפתוח חלונות ולאוורר
את המעבדה שאימא לא תשים לב לכלום היה קל. הקושי שנתקלנו בו
היה להסתיר את הכתם השרוף על הרצפה. גודל הכתם של חמישה
סנטימטרים בערך ברדיוס היווה איום. הוחלט לשים על הכתם מגהץ
לוהט ולהסביר כי רצינו לעזור לך, אימא, בעבודות בית ולא חשבנו
שהמגהץ יעשה כתם ברצפה. כאשר הכתם קיבל צורת המגהץ נרגענו...
לכמה שניות. ואז הבנו כי לא גיהצנו אף שמלה אחת וזה חשוד.
לקחנו את השמלה האהובה של האימא שלנו מבד סינטטי, פרסנו אותה
על הרצפה והרמנו את המגהץ מן הכתם. ברור שלא שמנו על השמלה שום
בד אחר מלמעלה וברור כי לא שמנו גם לב לזה שהצבע שבו צבעו את
קרשי העץ של הרצפה בחדר נדבק למגהץ... אנחנו הרסנו גם את
הרצפה, גם את המגהץ וגם את השמלה האהובה של האימא שלנו. אבל
היא סלחה לנו, הרי הכוונות היו טובות וסך הכול רצינו לעשות לה
נעים על ידי כך שנעזור לה בעבודות בית.

להסביר לאימא כיצד הנזק ברצפה, המגהץ והשמלה היה אמור לגרום לה
הנאה היה הרבה יותר קל מאשר להסביר לה שאיני אשם בסיפור הבא.
אני ומיכאל תמיד בילינו יחד עם עוד זוג אחים. הבכור היה בגיל
של מיכאל והקטן בגילי. לפעמים שניים הגדולים היו בורחים מאיתנו
כדי להשתחרר מעול ההשגחה. ואז היינו צריכים לחפש תעסוקה קרוב
לבית כי אסור היה להתרחק לבד. מחמת שמזג האוויר לא היה קר
יחסית לרוסיה והשלג היה רטוב, החלטנו לגלגל כל אחד כדור שלג
גדול, להעלות אותם לקומה האחרונה של הבניין שלנו, למעשה הקומה
התשיעית, ולהניח להם לנפשם בנפילה חופשית. אני כמו ילד טוב
ומחונך הסתכלתי למטה לפני שהפלתי את כדור השלג שלי והוא התפוצץ
על השביל בשלום בלי לפגוע באף אחד. חברי לנשק היה הכי רשע
מארבעתנו. הוא בכוונה חיכה לציד. יצאה מעבר לפינה איזו חתולה
והתיישבה בתנוחה של כבדה. בלי שהספקתי להגיד "לא!" כדור השלג
שוחרר למטה. לתאר במילים את הצליל האחרון בחייה של החתולה קשה
ביותר. זה היה "מיאו" מקוטע כמו "מיא" כזה משולב עם צליל הפלוץ
שהשתחרר לאחר עצירות קשה. הצליל נשמע חלקית שנייה, אך להתאפק
מצחוק היה בלתי אפשרי. וכשאני צוחק, אני יכול להדביק את כולם.
הבעייה הייתה בכך שלפני שהכדור מעך את החתולה יצאה מעבר לאותה
הפינה זקנה מכופפת כלפי החתולה  עם "פס-ס, פס-ס, פס-ס". ברגע
שהיא התקרבה אליה למרחק של חצי מטר, החתולה הוציאה את הצליל
שלה אשר הנציח אותה לפחות למשך חיי. הזקנה איך שהיא הייתה
מקופלת בתשעים מעלות נפלה על התחת באותה הזווית הישירה והשלג
בין רגליה התחיל להצהיב. ואני צוחק, צוהל אפילו. ניסיתי להתחבא
על מנת ולא יראו אותי לפחות, אולם הרשע שבינינו התיישר בכל
גבהו והכריז באופן תיאטרלי: "רומן, איך אתה לא מתבייש. תראה מה
עשית!". ואני עדיין לא יכול להפסיק לצחוק.  כעת נחבר את התמונה
מנקודת מבט של הזקנה ונקבל את הגרסה אשר הגיעה לאמי כאשר הזקנה
התלוננה עליי.

בחצר עמד בניין של חימום מרכזי שגבהו כמעט הגיע לקומה השלישית
של הבית שלנו. אני לא יודע בדיוק איך החימום עבד. המקום הזה
מזרים מים רותחים לכל הבתים הסמוכים בצינורות ברזל. המים תמיד
בסירקולציה. ככה שהמים הרותחים מחממים את הדירות וחוזרים לאותו
בניין להתחמם מחדש. כל הסירקולציה הזאת לא באמת עניינה אותנו.
מה שעניין אותנו זה האם ניתן לקפוץ מן הבניין הזה לתוך ערמה של
שלג. סמוך לבניין היה כביש חד סתרי וכל השלג מהכביש כל יום
בחורף לקחו הצידה. הצטברה שם כמות מכובדת של השלג ולפי היגיון
הנחיתה הייתה צריכה להיות רכה. ארבעתנו על הגג. צריך שמישהו
ראשון יתנדב לחוות את החוויה. הרשע שבר את היד בשנה שעברה
כשקפצנו מבניין יותר נמוך ומובן למה הוא לא רצה לקפוץ ראשון.
האח שלו תמיד היה מאלה שמנדבים, האח שלי עם ניצוץ בעיניים רצה,
אך היסס. הגובה מרתיע, המעוף מעל כביש חד סתרי גם לא כזה מושך.
אבל מה שהכי מפריע זה שאף אחד עוד לא התנסה בזה. מכל הארבעה
הייתי הכי קטן. תמיד הרגשתי חוסר הערכה. הייתי צריך לעשות
דברים בשביל זה. התנדבתי לעשות זאת ראשון. לקחתי שתי נשימות
עמוקות ורצתי לכיוון התהום. התנתקתי מהגג, הרגשתי את הלב שלי
נתקע בשקדי הגרון ורק בגלל זה לא נמלט מהגוף שלי דרך הפה,
ראיתי את הכביש חולף מתחתיי וערמת השלג מתקרבת לאט-לאט, ואז...
נכבה המסך. הנחיתה הייתה רכה, האמת, אבל הרגליים הדקות של ילד
בן תשע לא החזיקו את הגוף והראש שלי נכנס לתוך הברכיים.
כשחזרתי להכרה הרגשתי כאב בעין הימנית שלי כי היא זו שקיבלה את
רוב עוצמת המכה. בגלל שהערמה של שלג הייתה די עמוקה אני די
התחפרתי בה וקצת הסתבכתי לצאת ממנה. ישבתי ככה כפי שנחתתי. ואז
שמעתי צרחה של אחי. הבנתי שהוא לקח תנופה ומאיץ לקראת קצה הגג.
הסתכלתי דרך הכתף השמאלית שלי לאן הוא עלול לנחות והמסך נכבה
לי שוב. חזרתי להכרה מזה שהכי מכפכף אותי. הפעם הרגשתי כאב
בשתי העיניים ולא ידעתי להגיד באיזו עין יותר. שתי העיניים שלי
כל אחת בתורה נכנסה לתוך הברך המכופפת. זה גם היה קשה להסביר
לאימא איך זה שיש לי שני פנסים מתחת לשתי העיניים.

ליד אותו הבניין עמדה ארובה גבוהה מאוד, כחמישים מטר למעלה.
לאורך כל הארובה היה סולם שהיווה קשתות ברזל עצמאיות מרותכות
לארובה, אחת מעל השנייה וכך הלאה עד הסוף. באביב כשכבר ירד
השלג אני ומיכאל החלטנו לטפם למעלה ולראות את השכונה ממעוף
הציפור. מיכאל טיפס ראשון, ואני אחריו. מפני שהוא היה גדול
וחזק ממני, הוא כבר היה בסוף המסלול כאשר אני רק באמצע ועוד
עשיתי הפסקה. אחי נהנה מהנוף, ניסע לערער את הארובה ולבדוק האם
ניתן להניע אותה קצת בדומה למטוטלת ואז הוא השתעמם לגמרי... או
התחרפן לגמרי. אני לא בטוח איזה פועל מתאים פה יותר. הוא התחיל
לרדת למטה. אבל לא סתם. בהתחלה הוא קפץ קצת, כך שהוא כולו היה
באוויר רק חלקית שנייה והיה טופס כל מדרגת קשת שנייה ונתלה
עליה. אחר כך הוא ריחף חצי שנייה ונתלה על כל מדרגה שלישית
וכאשר הוא הגיע לדילוג של שבע מדרגות הוא פגש אותי באמצע
הערובה. אני קיבלתי מכה ממנו ואיבדתי את האחיזה. מבוהל תפסתי
דבר ראשון שהצלחתי בלי להספיק להבין מה זה היה בכלל, בדומה
לכווית אצבע ממחבת כאשר קודם אתה מעיף את האצבע ורק אחר כך
מרגיש את הכאב. בדיעבד הבנתי שתפסתי את רגלו השמאלית של מיכאל
וגרמתי על ידי כך לאצבעותיו להחליק מהמדרגה. התקופה הבלתי
משוערת הזאת של ריחופנו באוויר חשבתי דבר אחד בלבד: "מה נגיד
לאימא?". בגלל זה יותר מהנפילה נבהלתי מצרחות של איזה איש עם
כובע אפור בעל שוליים. כשמיכאל הצליח סוף-סוף להיתלות על
המדרגה, שמעתי את האיש צורח עלינו (בשפת הקללות הלא ניתנת
לתירגום וגם אם לתרגם אותה, זה יצונזר). בניסיון לתמצת את מה
שהאיש בכובע האפור עם שוליים רצה להעביר, אגיד כי הוא רצה
להכיר קרוב מאוד את האימא שלנו כדי, ככל הנראה, לספר לה על
התנהגותנו הלא הולמת. שנינו לא רצינו בזה, לכן הסתלקנו מהר
להרפתקאות הבאות.

קיץ. קיץ היה תקופת הקייטנות. אבל הקייטנה שאני ואח שלי חזרנו
אליה מדי שנה הייתה קייטנה מיוחדת. כדי להבין מדוע הייתה
מיוחדת צריך להתעמק בתולדות השכונה שבה גדלתי. הסיפורים הנ"ל
יכולים להטעות את הקורא והוא יחשוב כי שנינו: אני ואחי היינו
פרחחים גדולים, אולם זה לא נכון. אבא שלנו במאי תיאטרון,
אינטליגנט גמור, וכך רצה לראות גם את בניו. הוא לא נתן לי
לצפות איגרוף בטלוויזיה: "הראש לא מיועד לזה שירביצו לו", -
תמיד חזר על אותו המשפט. שני הילדים שלו למדו מחול. בנורמות של
אז נתפסנו די ילדי כפות. לא שעירים לעזאזל, אבל עדיין ילדי
כפות. בנורמות של אז אמרתי?.. לא מדויק. הייתי צריך להגיד:
"בנורמות השכונה". הרי מי שקובע את הנורמות זאת החברה ולא
הזמן. גדלתי בעיר סגורה למבקרים מכיוון שייצרו בה מטוסי קרב.
יתר על כן, המפעל לייצור המטוסים היה בשכונה שגדלנו בה. אני
אוסיף עוד ואגיד כי רוב אוכלוסיית השכונה עבדו במפעל ההוא.
הנורמות שהקימו פועלים בדור השביעי בשכונה סגורה למבקרים,
שלרובם מילה "אינטליגנט" הייתה קללה, לא היו כל כך נורמטיביות.
ואין מה לעשות, גם לאנשים כאלה יש ילדים וחייבים להעסיק אותם
בחופש הגדול. לכן מנהלת המפעל הקימה מתחם ענק לקייטנה בלב יער
שיוכל לכלול את כל ילדי הפועלים שעבדו במפעל. המתחם חולק
לשניים לפי הגילאים. "הטריטוריה הקטנה" לילדים מגיל שש עד עשר
ו"הטריטוריה הגדולה" לנעורים מגיל אחת עשרה עד חמש עשרה. ההבדל
היה בגודל מגרשי הספורט ובגודל המנות בשני חדרי האוכל. בזמן
שאמי עוד בילתה בקייטנה הזאת המתחם יכול היה לכלול שלושים
קבוצות בסדר גודל של עשרים וארבעה אנשים. בזמני היה כבר מעשרים
עד חמש עשרה קבוצות. חוץ מזה שמספר האנשים עדיין מכובד, יש
לומר כי כל רבבת הילדים הזאת גרה באותה השכונה. אם "נפלת"
בקייטנה, "נפלת" גם בשכונה, כלומר אכלת אותה. כל קבוצה קיבלה
צריף של שני חדרים גדולים עם שתים עשרה מיטות בכול חדר: לבנים
ולבנות. פלוס שני חדרים קטנים למדריכה ומחנכת. מאה מטרים מכל
צריף לעומק היער התפזרו "הבתים הלבנים". "הבית הלבן" זה היה
כינוי לשירותים מכיוון שצבעו אותם בלבן באופן קבוע. אפילו
בתקופה של האימא שלנו קראו להם ככה. השירותים היוו קופסה מקרשי
עץ מעל בור גדול עם חמישה חורים ברצפה. בין צריף לשירותים
נמצאו כיורים. למעשה, זה היה כיור אחד וארוך עם צינור ברזל לכל
אורך הכיור שממנו יצאו ברזים כל כמה סנטימטרים. היו רק מים
קרים ולא היו מקלחות. התקלחנו בבית רחצה. אבל מפני שהיה יותר
מדי קבוצות על בית רחצה אחד, הספקנו להיות שם פעם-פעמים בחודש.
חיכינו לבית רחצה בכיליון עיניים ובקוצר רוח. לא בגלל שהרגשנו
מסריחים, מה פתאום?! חיכינו לרגע זה מפני שהיה חריץ בין קיר
מחיצה לתקרה והמדריכה יחד עם המחנכת התקלחו עם הבנות, לכן
היינו מול החריץ ללא השגחה. אבל כל תיאורי הקייטנה לא שווים
כלום בלי פרט אחד והוא: לשומרים על המתחם (שהם היו חצי חיילים
וחצי שוטרים) היה מותר להרביץ לנו באלות על התנהגות בלתי
הולמת. אני אישית פחדתי מהם נורא, רק שלהיענש על ידיהם היה
למין כבוד. הנענש היה נתפס בעיני כולם כגבר כי א' לא מפחד מהם
וב' כי עושה שטויות (הרי מי יעניש אותך סתם?). זאת לא הייתה
המטרה שלנו, אולם שנינו חטפנו את האלות באופן קבוע. נכון
שמעולם לא מתועד מקרה בו בקבוצת אנשים לא יימצא שעיר לעזאזל
(כי מחפשים אותו תמיד). אך עם מבט לאחור, אני חושב שהייתי
מסתדר ולא הופך לשעיר לעזאזל גם בלי המוניטין שהוענק לי על ידי
השומרים. תמיד הצחקתי את כולם ולכן אהבו אותי. אבל לא, אני
חייב גם להסתבך...
  בעשר בערב כיבוי אורות. מי שיוצא מהחדר, מפר את הנהלים,
כלומר לא מתנהג טוב, דהיינו מסתכן להיתפס ולחטוף. אפילו אם אתה
צריך לשירותים, זה לא תירוץ. היו שמים לנו דלי אלומיניום בפינה
במיוחד בשביל זה. למחרת בבוקר בתפקידו של התורן היה להוציא את
הדלי לשירותים. נעורים לקראת גיל חמש עשרה למדו כבר להתאפק
והורידו בלחץ חברתי על כל השאר לא להתפנות לתוך הדלי. וכמו שיש
בקבוצה באופן קבוע שעיר לעזאזל, תמיד היה גם המנהיג המופרע
שפחדו ממנו כי היה לו איזה אח בכור שהשתחרר לפני חודשיים מהכלא
ונתן חסינות לאחיו הקטן, למרות שהוא ידע להסתדר גם בכוחות
עצמו. אם רק תחשוב על להשתין לדלי בתורנות שלו, לא סתם תוציא
את הדלי במקום ה"משרת" שלו (אחד הלפלפים שהוא השפיל והפך אותו
לפועל שחור שלו תמורת הגנה(, אלא גם בתורנות שלך הוא יכריח את
כולם להשתין לתוך הדלי בכוונה עד שמפלס השתן ישתווה לקצה הדלי.
ותמיד יימצא איזה טרול שקרוב למנהיג ואשר נהנה מלהתעלל
בלפלפים. הוא יעמוד מעל הדלי עם בקבוק מים, ישתה בכוונה וישתין
בו זמנית אך כמה שיותר. כל זה אחרי כיבוי אורות. אסור להיות
ברעש ולא כזה רואים טוב. אז באוויר אתה שומע סימפוניה של
ציחקוקים שמנסים לחנוק אותם באמצעות כריות עם סולו אופייני
מעורב של לגימות ומגע של סילון השתן לסירוגין עם מתכת הדלי
והמפלס. ומי בדרך כלל לא ידע להתאפק? ילדים בני אחד עשרה שרק
עברו מן הטריטוריה הקטנה לטרטוריה הגדולה. איזה מסכנים אך (אין
מה לעשות) גם מצחיקים הם היו כאשר ניסו בקושי רב לסחוב את הדלי
שהיה כבד מאוד עבורם כי הכיל בתוכו עשרה ליטרים של שתן. הם היו
סוחבים את הדלי עם הפסקות כל כמה מטרים כדי לנוח, ללא הצלחה
להשתלט על התנהגות הנוזל. היו שופכים על עצמם את התכולה ובאין
ברירה היו מתגברים על הגועל וממשיכים במשימתם מתלווים בצוהלה.
אני לא רציתי למצוא את עצמי בנסיבות הללו. זה היה הקיץ
שסוף-סוף אני ומיכאל הגענו לאותה קבוצה. אני הייתי בן אחד עשרה
והוא היה אמור להיות בן חמש עשרה כעבור חודש-חודשיים.
  לביש מזלי בדיוק בתורנות של המנהיג, הבנתי שלא אתאפק עד
הבוקר. החלטתי לפעול. שלא יחשבו כי הנני הולך לשירותים ולא
עושה זאת בדלי בשל הפחד מהמנהיג, הצהרתי שמשעמם לי ואני הולך
לחפש צרות. בשביל שלא נקפוץ בלילות דרך החלון תקעו במסגרות עץ
סביב הזכוכית מספר מסמרים כך שלא היה ניתן לפתוח את החלונות.
לקחתי אולר של אחי והוצאתי באמצעותו את המסמרים. החלון נפתח
וכבר זה בלבד הוסיף לי למוניטין. אבל הייתי צריך גם להשתין וכך
שזה יראה כמזימה. לכן טיפסתי מבחוץ לעלית גג, תיארתי את מיקום
התקרה מעל חדרה של המחנכת שלנו אשר כולנו שנאנו והשתנתי...
הרבה, בהנאה שלאחר התאפקות ארוכה. כייפתי וחשבתי כמה מעט צריך
בן אדם בשביל להיות מאושר. זה פשוט לספק את הצורך הבסיסי שלך
לאחר מחסור או עיקוב רב. כמו להיתקע באוטובוס מהיר שלא עוצר
בתחנות ביניים כאשר אתה רוצה לשירותים. לא, אי אפשר לרצות
לשירותים. אתה צריך לשירותים, במקרה יותר ספציפי, אתה חייב
שמה, אך לא רוצה. והנה, אחרי ייסורים רבים הגעת ליעד, זינקת מן
האוטובוס ומצאת את עצמך יושב על האסלה בשירותים ציבוריים ומברך
את השם אשר יצר את האדם בחוכמה רבה וברא בו נקבים נקבים חלולים
חלולים. רק לקראת סוף פרוצדורת האושר תשים לב לכמה שהשירותים
מגעילים ובמיוחד האסלה שהתיישבת עליה בלי להספיק אפילו לכסות
את העיגול בנייר טואלט. פתאום אתה שוכח את תחושת המשוש ובמהרה
תשתלט עליך הרגשת התיעוב. כן, אנשים הם כפויי טובה ולא יודעים
להעריך את רגעי האושר הקטנים. ואני כן יודע, רק לא נתנו לי.
כאשר ירדתי מהעלייה, הייתי הכי רגוע שאפשר. הרגשתי את האזור
משלפוחית השתן ובערך עד לברכיים קצת רדום. ירד הלחץ - עלה
החיוך.
   חוץ מזה שאנשים כפויי טובה, הם גם קנאים ,- לא יכולים
לראות אדם אחר מאושר. "אמור נא ידידי היקר, מה אתה מחייך?!".
זה היה השומר השמן שרוב הזמן היה שיכור. את החלק הראשון של
המשפט הנ"ל שהוא אמר לי, הוא תקע בכל מקום. זה היה, ככל הנראה,
הדבר היחיד שהוא זכר מהספרות הרוסית. הוא היה כבן שלושים
ולאחרונה ביקר אצלנו לעתים קרובות כי נדלק על המדריכה שלנו.

  - למה אתה בחוץ?
  - הייתי בשירותים.
  - למה לא הלכת לדלי?
  - כי הייתה לי כבדה.
  - אז מה? החרא צף למעלה ,- אמר השמן והרעיד את האוויר בצחוק
מגעיל אשר הסתיים בגיהוק בלתי צפוי.
  - הדלי ריק, ואין מעל מה לצוף. וחוץ מזה אתם ממסמרים לנו
חלונות שאי אפשר לאוורר את החדר. במצב כזה הייתי חונק את כולם
בריח בלתי נסבל, בדיוק כמו שיש לך מהפה.

האלה נחתה מאחורי הברך הימנית כך שהרגל התקפלה ונפלתי לכריעה.
שנית הרגשתי את האלה על העורף שלי. כל החבר'ה ראו ושמעו אותי
דרך החלון הפתוח. מיכאל זינק מבעד לחלון הזה לעצור את המכה
השלישית וחטף אותה בעצמו. השומר השיכור לא נרגע והחליט להמשיך.
הוא הושיב אותנו על האופנוע. "האופנוע" הוא עונש יצירתי כאשר
הנענש כאילו מתיישב על המושב ואוחז בהגה דמיוני. כיפוף בברכיים
של תשעים מעלות וזרועות ישרות, מקבילות לקרקע ומאוגרפות
באצבעות. תוך שלושים שניות הן הרגליים והן הידיים מתחילות
לרעוד מעייפות. במידה ואתה מיישר רגליים, מחטיפים לך אלות
לירכיים. במידה ואתה מוריד את הידיים שמים עליהן כרית או שתיים
מלמעלה ,- תלוי בגיל וכוח של הנענש. עמדנו ככה חמש דקות
ומותשים לגמרי עברנו לייבש את התנינים. "ייבוש התנינים" הוא
העונש היצירתי השני שהשמן אהב. התרגיל הזה לא היה מוגדר בזמן.
הוא יכול היה להימשך עד שהתנין יתייבש. מעמידים את הנענש במצב
שתיים בהקפדה על גוף מתוח. בזמנו החופשי המעניש דורך על התחת
של הנענש. אם אחרון התקמר, התנין היה נחשב לא מספיק מיובש והיו
מייבשים אותו עוד, עד רגע בו הוא לא יתקמר מהדריכה, או עד שלא
יימאס למעניש. חזרנו לישון חצי מאולפים, אולם חזרנו כמנצחים.
א' - לא נשברנו, החזקנו מעמד עד הסוף וב' -  למחרת בבוקר ראינו
את המחנכת עושה ספונג'ה. השתן שלי דלף על הרצפה מלמעלה והחדר
הסריח בדומה לשלנו כאשר כן השתנו בדלי. כך, במקום להפוך לילד
בן אחד עשרה השופך על עצמו את השתן מהדלי, נהיתי ילד בן אחד
עשרה השופך את השתן על האחרים. אני מודע לכך שאם להציג את
הדברים אחרת אני איראה די דוחה, אבל נפנה מבטים לעצמנו. לא קשה
להציע אוכל לזולת כאשר יש אותו בשפע. לא קשה להכניס לפניך זקנה
לאוטובוס כאשר הוא ריק ואין עומס בתחנה. הדברים משתנים עם
הנסיבות. אף לא צריך לקחת דוגמות קיצוניות בדומה לשואה. מספיק
לראות איך אתה בעצמך מתנהג בזמן שמנסה לעלות על האוטובוס קצת
עמוס. אני לא מדבר אפילו על אוטובוס אחרון של יום שישי (במידה
והוא עמוס כך שיש סיכון להישאר לסופשבוע בתחנה). אני מדבר על
אוטובוס עמוס כך שיש רושם כי תצטרך לעמוד בנסיעה. דבר קטן כזה
ואתה בן אדם אחר. לפתע אתה יודע לתקוע מרפקים, למרות שבסוף
יסתבר כי יש מספיק מקומות ישיבה לכולם.

כבוד זה דבר חשוב. כאשר כבוד עצמי הכי חשוב, אתה הופך
למאפיונר. כאשר אתה מפקיר את הכבוד שלך, אתה נהיה סחבה. זהו
מאבק כוחות תמידי - מלחמת הסטאטוסים. החלפתי מספיק קבוצות
בחיים שלי והייתי במעמדים שונים: גם מנהיג וגם שעיר לעזאזל.
הפעם נתפסתי כליצן. ליצן הוא מעמד מיוחד. מותר לך דברים
שלאחרים אסור. בבדיחה חדה אחת במקום, אתה יכול להכריע איזו
החלטה יקבל המנהיג. ליצן טוב מסוגל אפילו לערער את מעמדו של
המנהיג ולהעלות למקומו אדם אחר. אני אבל לא הייתי כזה. אני
הייתי ליצן אשר מנסה לשמור על כבוד עצמי. זאת עמדה מאוד קשה,
בה אתה עושה מעצמך צחוק וצוחק יחד עם כולם על עצמך, אבל חותך
את הכול באופן חד וברור בשנייה בה אתה מבין שצוחקים עליך, אך
בלעדיך ,- ללא יוזמתך. בשביל זה צריכים גיבוי. הסתדרתי עם
המנהיג לא רע כי רכשתי את הכבוד שלי על-ידי האלות וגם, חוץ מזה
שהצחקתי אותו, אחותו הקטנה הייתה בת זוגי למחול.
  להצחיק את המנהיג היה די קשה מכיוון שהוא היה באמת משועמם
מהחיים ובידר את עצמו בדרכים לא כל כך נהוגות בשביל כל חברה
נורמאלית. הוא אהב להשתין. הדבר כולל גם את הסיפור עם הדלי, גם
את המובן המטפורי - להשתין על אנשים; וגם כל מיני מובנים
אחרים. הוא יכול היה למשל לארגן תחרות השתנה לגובה. המתחרים
היו באים לבית הלבן והיו משתינים על הקיר כמה שיותר גבוה במטרה
להגיע לתקרה. הוא בתורו היה מוציא את איברו המין, באצבע המורה
ובאגודל היה צובת את עורלתו בדומה לשסתום והיה משתין, כך שהשתן
הצטבר לו בתוך העורלה המקבלת צורה של שקית מתנפחת. לערלים
רגילים זה כאבי תופת. בנוסף לכך, תוך כמה שניות השתן במילא
יפרוץ אך בצורה כזאת שלא משנה מה תעשה ולאן תכוון - תתלכלך.
הוא התאמן על זה מאז שהיה בטרטוריה הקטנה. אני זכיתי לראות
אותו כבר בהיותו מאומן. הוא היה מכוון לגובה את כלי הזין שלו
אשר הזכיר מוקסין בצורה המעוותת שלו; באצבע המורה ובאגודל של
היד השנייה היה לוחץ על שקית השתן במסירות, כך שכל קילוח צהוב
הנורה כלפי מעלה באמת היה מגיע לתקרה. באותה העת התחרות הייתה
מסתיימת. כל הנוכחים היו מזנקים החוצה מן הבית הלבן. הסיבה -
כוח משיכה. התרגלנו כבר לזה שהמנהיגים משתינים עלינו במובן
המטפורי, לפחות לא להתלכלך בשתן הממשי שלהם...
  ועכשיו שמישהו יסביר לי: איך אפשר לבדר טיפוס כזה? אז יזמנו
משימה רק למקורבים. מחוץ למתחם המחנה זרם לו נחל. בקנה מידה
ישראלי הנחל היה גדול, בקנה מידה של רוסיה הנחל היה - שלולית,
כמו ירדן בערך. הרי גם ים כינרת הוא אגם כולה. הן מבחינת הגודל
והן עצם העובדה שהמים בו מתוקים ולא מלוחים. בקיצור אני, אחי,
המנהיג ושני סגניו התחלחלנו לחוץ מגדר המתחם לאחר חצות על מנת
להתרחץ בנחל ולכייף. הסיבה האמיתית, בעיניי, הייתה ההרפתקה
עצמה, אבל בשביל הפרוטוקול היא הייתה זאת שהזכרתי מקודם. על
העזיבה של המתחם האנישו בצורה הכי חמורה ואף יכלו להעיף הביתה.
ולשחייה בנחל ללא השגחה בכלל התייחסו כמו לשבירת טאבו. לכן
הלכנו דווקא על זה. לילה. אחרי חצות. כל המחנה ריק עקב כיבוי
האורות ורק המאבטחים השיכורים משוטטים בין הביתנים על מנת
לשמור עלינו ועל השקט. חמישה פרחחים הסתננו לקראת חופש. היינו
במים לא יותר מחצי שעה, כמה שאפשר היה להשתעשע משחייה בערום.
גם כי היה קר וגם כי יש השכמה למחרת. וכל העניין של מבצע
ההסתננות היה יותר מרתק מאשר השחייה עצמה. חוץ מזה, אסור היה
לצלול כדי לא להרטיב את השיער למקרה חירום. זוהי הסיבה גם לכך
שהתחתונים נשארו על הגדה. התחלנו להתקפל.
"תראו! תראו! - צעק אחד הסגנים, - גחלילית!
- איפה?
- הנה, שם. תראה עוד אחת! שלוש, ארבע, חמש גחליליות...
- לא, זה לא דומה בכלל לגחליליות.
- אז מה זה? זה כן גחליליות.
- זה פנסים של השומרים! להתפזר!!!                      
כמות אדרנלין הכתה באזור מקלעת השמש והראש התחיל לחשוב יותר
מהר, כך שכל המתרחש מסביב היה נראה הרבה יותר לאט. זינקנו ליער
כדי להגיע לגדר המתחם דרכו ולהסתנן למיטתנו בלי להיתפס. כל אחד
לכיוון שלו כמתוכנן על מנת לא להיות מקובצים ובשביל לסבך את
המאבטחים. בגדר מאחורי הבית הלבן הייתה פריצה וחמשתנו הגענו
שמה פחות או יותר באותו הזמן. אחד-אחד הסתננו לביתן, התפשטנו,
התעטפנו בשמיכות ועבדנו קשה כדי להסדיר את נשמותינו. כעבור דקה
או שתיים לחדר נכנסו. תחילה קרן אור הפנס גלשה על הפרצופים.
העמדנו פני ישנים ושלווה על פנינו ברגע שבפנים כל פעימה של הלב
הייתה כמו פיצוץ אטומי ואני פחדתי שישמעו את הלב שלי. אחר כך
אחד השומרים הוציא אלה והתחיל לעשות סיבובים בחדר ולהעביר את
אלתו על הסורגים של המיטות. המגע של האלה המחליף כל שבריר
שנייה סורג נוסף, השמיע מין טירטור אשר הקפיא כל כולי. לאחר
מכן נדלק אור כללי. וכעבור עוד מספר שניות הידהדה צרחה:
"השכמה!!!". "וכמו צבא לשמע קול שופר" כולם נעמדו דום ושיפשפו
עיניים מסונוורות. השומר השמן עבר אחד-אחד ובדק את השיער ואת
התחתונים שלנו -  כולנו יבשים. ציווה על כולנו לצאת החוצה בלי
להתלבש והעמיד אותנו מתחת לפנס על עמוד חשמל. הוא לא התעלל בנו
או משהו, הוא פשוט אסר עלינו להרוג יתושים מטעמי הומניזם. אמצע
יער. אחרי החצות. עומדים ילדים בתחתונים בלבד ומאכילים יתושים.
מי שהורג יתוש מקבל מכת אלה. כדי להילחם בשומרים ולהראות להם
שלא נשברנו מנטאלית התחלנו לקלל גחליליות. כל מה שרצינו להגיד
לשומרים הפנינו לגחליליות. חמשתנו נקראים מצחוק ואף אחד מלבדנו
לא מבין למה. השומר השמן התעצבן וחשב איך להשפיל אותנו באופן
מוראלי ולא פיזי כדי לשבור אותנו סופית. הוא נכנס לחדר בנות
וכעבור חמש דקות כל הבנות אומנם לבושות יצאו למרפסת להסתכל
עלינו. כידוע, נשים פחות הומניות כלפי חרקים ומכרסמים למיניהם
לכן אושר להם להעיף את היתושים על ידי ענפי עץ.
  "כל מה שברצוני לדעת ידידיי היקרים הוא שמות של אלה שהיו
בנחל, - דיקלם השומר. -  אמנם איני ראיתי פניהם של הפרחחים
המסכנים את עצמם לטבוע; וכתוצאה מכך מסכנים אותי אישית, בתור
אחראי על הבטיחות במחנה הזה, לשאת באחראיות. אבל אני בטוח שהם
היו מהביתן הזה. אם אלה שאני מדבר עליהם היו מספיק אמיצים
לברוח מחוץ לגדר, אני מצפה מהם שיהיו מספיק אמיצים להודות בזה.
וכך אני אוכל לשחרר את השאר לישון. תביטו, אתם רואים את הבנות
העדינות שעומדות ומנפנפות בענפים? אני רוצה את השמות.
  בין הבנות הייתה אחותו הקטנה של המנהיג. אני קלטתי את מבטו
והבנתי שצריך לפעול. בלחישות העברתי לכולם אוזן, אוזן; שיבואו
אחראי כאשר אלך בלי לשאול שאלות. באמצע נאום של השומר שאותו
הוא נשא מול הבנות בנושא "והפחדנים האלה יהיו החתנים המיועדים
שלכן", פשוט התחלתי ללכת לכיוון מנהל המחנה. אני פחדתי להסתובב
ולראות שאף אחד לא בא אחריי, אבל הם באו. לא שמעתי האם היו או
לא היו איומים מן השומר, לא יודע מה הם עשו, אני פשוט ידעתי
שאם אני אלשין - אני קבור. לאו דווקא בגלל השומרים, הילדים
עצמם לא יקבלו דבר שכזה. חשבתי, אולי נגיע לבניין של המנהל,
נסתובב ופשוט נחזור, אבל המנהל משום מה לא ישן. הוא עמד על
המרפסת נשען על המעקה ועישן סיגריה.
- למה אתם לא ישנים?
- באנו להתלונן.
- כנראה שזה עניין רציני שבאתם כולכם יחד.
- מתי נכנסת פעם אחרונה לחדרי ילדים בלילה או בבוקר לקראת
השכמה? אי אפשר לישון ככה. החדר מסריח משתן ועם מישהו חייב
לחרבן, זה בכלל מכה. למה אסור לנו ללכת לשירותים בלילה? אתה
הרי לא משתין בדלי אצלך בחדר.
- חצוף!!!
- תמיד כאשר אומרים את האמת לבן אדם בסטאטוס חברתי גבוה הוא
קורא לזה חוצפה. ובינינו, אנחנו לא מבקשים הרבה.
חזרנו. אני חזרתי כמנצח. הייתי מנצח רגע אחד.  המנהיג הוריד את
מעמדי מהר לגיא שלא יתחילו להתייחס אליי יותר בכבוד מאשר אליו.
מה לעשות, כדי להיות למעלה לא מספיק לעשות "מעשי גבורה",
חייבים להיות תוקפניים, וזה אני לא.
  המיטות עמדו בחדר בשתי שורות: השורה של המנהיג ומקורביו
הייתה מתחת לחלונות, ושורה ממול הצמודה לקיר הייתה של שאר
האפורים. שעירי לעזאזל היו הכי קרובים לדלי השתן. אני ומיכאל
היינו בין האפורים. השעה מאוחרת. אנשים במיטה אחרי מסדר
היתושים. עייפים אך לא מצליחים להירדם כי כל הגוף מגרד. קליפה
של בננה חתכה את החשיכה ששררה בחדר ופגעה בפרצופי. מיד אחריה
נפל עליי אמצע של תפוח מכורסם. הבנתי לאן זה מוביל. העמדתי פני
ישן. היה קל לעשות ממני שעיר לעזאזל על כך שכולם חטפו עונש
קיבוצי. העניין כרוך בעמדה של המנהיג בלבד. אם הוא מגבה אותי -
אני הגבר, אם לא - אכלתי אותה.
  עיניי עצומות. כולי אוזן, עוקב לאחר המתרחש בחדר. אחד
הסגנים קם ממיטתו והתקרב אליי. הרחתי "סמיכה". לפני שנבהלתי
שמעתי רעם של חתיכת פלוץ. אם מקודם אמרתי שהרחתי סמיכה -
הוטעיתי. זה בכלל לא הריח כסמיכה, אלא הסריח כגועל של תערובת
שילשול עם קיא. להביא לו אגרוף משמה להיקבר עכשיו ולחטוף כל
יום עד תום המסגרת ואף אולי גם מחוצה לה לאחר המסגרת. הרי לברר
איכן אני גר היה קלי קלות. החלטתי לנצל את מעמדי של ליצן. רק
ליצן יכול לצאת מזה בעזרת צחוק ללא השפלה או תגרת ידיים.
זינקתי מן המיטה והתחלתי לחתוך סיבובים בחדר תוך כדי צרחות:"
איכס, יא מגעיל! הוא הרעיל אותי למוות, המניאק הזה! מה אכלת,
יא נאחס? תבדוק את התחתונים שלך, אני נשבע, התחרבנת. בחיית, זה
נשק ביולוגי זה! אב-טיפוס של "הבואש 007" להשמדת המונים.
- מה אתה עושה רעש, הדיות אחד?! קטע אותי המנהיג בשיא הסלידה,
קם מהמיטה והתקרב אליי,- לא הספיק לך ממסדר היתושים? לא אכפת
לך מזה שבגלל השטויות שלך כולם אכלו אותה והיתושים אכלו אותנו?
אבל זה עוד מילא, לא אכפת לך גם מזה שאחותי הקטנה מאכילה
יתושים? לא הספיק לך כל זה, אתה עוד ממשיך לצרוח כמטורף...
  אגרוף לתוך הלסת - מצאתי את עצמי על הרצפה כאשר שלושת
הסגנים בועטים בי במרכז הגוף, כך שלא יישארו סימנים על הפרצוף.
סימנים על הגוף לא הבהילו אף אחד. אפילו אנשים עם פיגור שכלי
היו מספיק שפויים להסתיר את הפצעים מתחת לבגדים בצורה שחס
וחלילה לא ישימו לב אליהם כדי לא להלשין אפילו באופן עקיף.
מיכאל נדחף פנימה, הדף את כולם והכריז: "מספיק! הוא קיבל את
שלו". ברגע שאחי עזר לי לקום ולהגיע למיטה חשבתי לעצמי: "למה
אני מפחד ללכת מכות? למה גם אח שלי מפחד ללכת מכות אם הוא העיף
את הכלבים האלה בתנופה קלה, למה?! אני פחדתי פחות כאשר קפצתי
מהבניין של החימום המרכזי, אבל שם כאב יותר. למה אני לומד
מחול, כיבנימט? גבר צריך לדעת הגנה עצמית אם כי זה לא הכול. הן
בעולם הקטן של השכונה שלי והן בהיסטוריה העולמית נמצאות לא מעט
דוגמאות של מנהיגים שהם לא מהווים מודל של פיזיות, אבל בכל זאת
מצליחים לארגן סביבם צבא שלם. גם בשכונה שלי היו כמה כאלה. מהו
הסוד? עיתוי נכון של תוקפנות - שם נמצא המפתח".
  כל הלילה לא הצלחתי להירדם, חשבתי איך להשתמש בתוקפנות כדי
לזכות בכבוד אך להימנע מרתיעה של כולם. לא כבוד של פחד בלבד,
אלא כבוד של ממש. עכשיו קוראים לזה מנהיגות, אבל המנהיגות כיום
היא מנהיגות הסמכויות של מעמד חברתי. השכבה היחידה של המנהיגות
האמיתית, כמו של בעלי חיים (הרי לא נשכח שגם אנחנו חיות) היא
בעולם התחתון אצל פושעים.
  אופטימיסט אומר כי בן אדם הוא טוב ביסודו והמעשים הרעים
שאחד או אחר שבינינו נאלץ לעשות כרוכים בנסיבות בלבד. פסימיסט
יגיד שבן אדם הוא רע ביסודו והמעשים הטובים שיעשה אחד מאיתנו
זה עניין של אינטרס בלבד. פסימיסט יוסיף שכל החיי שעל כדור
הארץ חיי על חשבון של מישהו אחר (מעגל החיים). אופטימיסט יתערב
ויגיד שבדיוק בשביל זה יש לנו בינה כדי להצליח להתעלות על חוקי
ג'ונגל.
 גם אז וגם עכשיו צודק תנ"ך. שני סיפורי הבריאה. בראשון האדם
הוא האחרון באבולוציה וכל העולם ניתן לו ותפקידו של האדם הוא:
"...פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה..." (בראשית א' כ"ח) ,-
היסוד החייתי. בסיפור השני האדם הוא לפלף גמור ומסכן. הוא נברא
עוד לפני החיות והתפקיד שלו - כולה  לשמור על הגן: "ויניחהו
בגן עדן לעבדה ולשמרה" (בראשית ב' טו), בהמשך גם לתת שמות לכל
החיות: "ויצר ה' מן האדמה כל חיות השדה ואת כל עוף השמים ויבא
אל האדם לראות מה יקרא לו וכל אשר יקרא לו האדם נפש חייה הוא
שמו: ויקרא האדם שמות לכל הבהמה...". (בראשית ב' י"ט-כ') מה
אנחנו רואים כאן? אחד מן השניים: או שיסוד האדם הוא לא רע ולא
טוב, אלא שניהם ביחד; או שיש סוג של אנשים שמתחברים יותר
לחייתיות שלהם וסוג של אלה שלא. הסוג הראשון של פרק א' (הסוג
הבכור) מייצגים פושעים. אלה שמצליחים יותר נקראים הכובשים או
השליטים. ויש סוג אחר של אנשים, כמוני וכמו כל שאר האנשים
שבהיותם ילדים הרביצו להם בתיכון, שמתחברים יותר ל... לא, הסוג
השני הוא פשוט זה שלא מתחבר לתוקפנות. הסוג הראשון/הבכור מפרק
א' - שתלטנים, הסוג השני מפרק ב' - יותר רוחניים אבל בהרבה
מקרים גם יותר ערמומיים. בגלל זה הם צריכים את אלוהים יותר
שיגן עליהם. אם להציץ שוב בתנ"ך עם הידע המינימאלי שיש לי,
אפשר לראות איך קין הורג את הבל. שני אחים. אחד - הבכור. בן
אדם היה חקלאי, עבד קשה, הזיע כשחרש בשדות וגם כשקצר, התאמץ כל
חייו. השני - רועה צאן. אף פעם לא עסקתי בזה אבל אופן עבודת
הרועה נראה לי לשכב בצל מתחת לעץ ולראות איך הכבשים אוכלים.
בסופו של דבר ה' בוחר באח השני. האח הבכור מתעצבן והורג את האח
הקטן. המוטיב הזה קיים בתנ"ך בלא מאט סיפורים.
  עשיו ויעקב. במשך כל הסיפור אנו רואים את עשיו עושה משהו
ויעקב די הולך בטל. אפילו השם שלו בלי ניקוד נראה "עשו".
ובסופו של דבר יצחק מברך את יעקב. כי יעקב גונב את הברכה מן
האח הבכור בעזרת אמו והרמאות. לאחר מכן יעקב נאלץ לברוח מן
הבית בשל פחד מעשיו. כנראה שהבכור היה באמת מפחיד, לא?!
  שנים עשר בני יעקב, זוכרים? אחד עשר אחים הגברברים שרצחו
המון אנשים חפים מפשע כעונש קיבוצי כדי להתנקם על האונס של
אחותם. והאח הסוגר את התריסר יוסף - כולו מסכן. כל האחים
שונאים אותו ויום אחד מרביצים לו ומוכרים אותו לעבדות. וכולנו
יודעים איך הוא בעזרת ה' מן אדם כלוא הופך ליועץ המלך. ואפילו
המשפט הנפוץ "צריך להפריד בין דת למדינה" הוא חסר משמאות.
מכיוון שמשיח - שהוא בעצם המלך (השליט מפרק א') צריך לבוא עם
מלחמת גוג מגוג שתרחיב גבולות ישראל כפי שצוין בתנ"ך והוא
משושלת בית דוד, שבט יהודה; והכהן הגדול משבט הלוי. זה אומר
שתנ"ך הפריד את המדינה מן הדת כבר לפנינו.
  ככה שכבתי במיטה וחשבתי מה עליי לעשות? הרי אני לא מחובר
לתוקפנות שהיא יצר חייתי ומנהיגותי. ומצד שני אני לא בן אדם
דתי. יותר מכן, אני חסר דת בכלל כי מצד אבא לא עשו לי ברית
מילה ומצד של אימא לא הטבילו אותי. אז מה עושה בן אדם כמוני
שהוא אפשר לומר תלוי באוויר: הרי הוא לא אלים וגם לא דתי?
כלומר לא שליט מפרק א' וגם חסר עזרת ה' דהיינו לא בר מזל מפרק
ב'. להשלים אם המצב ותמיד להיות למעטה? - לא!!! אין מצב! בחיים
לא! יש אנשים שזה מתאים להם וזו הבחירה שלהם, אני מכבד את זה.
אבל אני - שחקן בן במאי. וכל השחקנים הם אגוצנטריים מאוד. לכן
אני אמצא פיתרון.

 

                                                           
                                               
                       







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
עוד אחד?



לוליטה לאחר
ששלחה סלוגן
והמערכת ביקשה
ממנה עוד אחד


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/06 23:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רומן גרשקוביץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה