Roman Gershkovich רומן גרשקוביץ' / היגיון נשי

1. נסטיה
(החמודה)

בגיל חמש אבי שלח אותי ללמוד מחול משום שבעצמו אינו ידע זאת.
הייתה לו טראומה מזה אשר הפריעה לו כל החיים. בגלל זה אני ואחי
הבכור היינו צריכים לכסות על תסביך הנחיתות של אבא שלנו. כל
הילדים ברוסיה לומדים ללכת מכות ואני לומד מחול. זוהי כבר
הטראומה שלי ועליה יותר מאוחר. כעת אני בגיל חמש ופתאום לחיי
נכנס עולם חדש והוא - ים של בנות על שלושה בנים וחצי. חייבים
לרקוד בזוגות, לאחוז אחד את השנייה ביד. על ההתחלה זה מביך אבל
רק על ההתחלה. לאט - לאט זה הופך לנשק שלך מול אלה שההורים
שלהם יותר רציניים ושולחים את ילדיהם ללמוד הגנה עצמית.
- מה אתה כוסית, מה אתה לומד מחול?
- לא, אני לומד מחול כי יש שם המון כוסיות. אתה לא יודע מה
זה. כשאנחנו מופיעים במקומות שונים, לא תמיד יש שני חדרי הלבשה
לבנים ולבנות. בגלל זה חייבים להתלבש ביחד. לכל אחת יש מספר
ריקודים, זה אומר שהיא מתלבשת אותו מספר פעמים. היא ממהרת כי
עליה כבר להיכנס אל הבמה... "רומן, תעזור לי לפתוח את החזייה,
אני לא מצליחה. מהר, מהר, נו, אני חייבת לעוף כבר!". וללכת
מכות אני אלמד בשכונה יותר טוב ממך, לכן סתום את הפה, אתה לא
מבין מהחיים שלך.
כמובן שזה היה בשלב מאוחר יותר, אך זה עזר לי תמיד ואף אחד
לא העיז לצחוק עליי אחרי הנאום המשונן כבר. על כל פנים תמיד
היו סביבי בנות. באיזשהו שלב זה הגיע למצב שנהיתי לפסיכולוג
שלהן ועזרתי להן בשידוכים ובקשיים רוחניים הקשורים לשידוכיהן.
זה היה טוב כי כל הילדים תמיד ראו אותי בקרב בנות והעריכו אותי
על זה, אפילו קינאו בי. אבל זה לא היה מספיק טוב כי מבחינת
הבנות הייתי חברה טובה שלהן. זה השלב כשמתקרבים יותר מדי
וניסיון ראשון להפוך את הקשר למיני ייכשל ויהרוס גם את היחסים
הקודמים. אני בן שלוש עשרה, לא התנשקתי עוד אף פעם ובנות בגילי
מבקשות ממני עצות בתחומים מיניים כי הן מאמינות שיש לי ניסיון
רב. ואני דורך על דיכאוני, בולע אותו ומספר כי היה לי כבר מקרה
דומה ומייעץ. בדיוק כמו שאני עושה את זה עכשיו בספר שלי. אבל
למי איכפת מן האמת אם העצות שלי עוזרות? אז אני זוכה בהכרה.
בגיל שלוש עשרה אבל, הצלחתי לזכות לא רק בהכרה, אלא גם
בניסיון מיני ראשון. קייטנות, זה מה שתמיד הציל אותי בקטע הזה.
למה? כי אף אחד (ומה שיותר חשוב אף אחת) לא הייתה מכירה אותי
ואפשר היה לפעול. רוסיה. הסוכנות היהודית אירגנה קייטנה
ליהודים עם דגש על זהות עצמית. לא היה לי זמן לזה, האמת. הייתי
עסוק. איך שהגענו, צוות המדריכים החל במשחק אשר אמור היה לעזור
לנו להכיר אחד את השני. על השולחן בחדר האוכל היו מונחים שני
קרטונים. אחד עם השמות של כל הבנים והשני עם שמותיהן של הבנות.
אנחנו היינו צריכים להוציא אקראית שם של ילדה והן להיפך.
המוציא שם מן הקופסה התחייב על ידי כך לדאוג למי שהיה רשום
בפתק במשך כל הזמן הזה. כמובן שכולם שמו פס עבה על המשחק הזה
והעיפו את הפתקים לפח בהזדמנות ראשונה. כולם חוץ מדפוק אחד
שהיה איתי בחדר והתלהב מהמשחק. "חבר'ה, אני רוצה לכתוב שיר
לילדה שרשומה לי בפתק. מישהו יכול לעזור לי אולי? כי אני לא
טוב בחרוזים".
"בטח ,- התנדבתי ,- בכיף". הוא היה כזה לפלף שאפילו אנחנו,
יהודי רוסיה, קראנו לו יהודון. רציתי קצת להשתעשע. "אתה יודע
שאני שפיץ בזה? תוך חצי שעה אני אחבר לך שיר על מה שאתה רוצה,
אבל
בתנאי אחד: אני לא אוהב כשמפריעים לי, אז אני כותב אותו לבד
ואתה לא מסתכל כי אני מתבייש. אני כבר אביא אותו כשיהיה מוכן
ל... איך קוראים לה?".
הרי הוא ידע שאין לו ברירה, הסכים. ואני, נחש שכמוני,
חיברתי שיר המוני וגס אפילו בשביל כוכב פורנו. מצאתי את הילדה
ומסרתי לה את השיר בשמו. זה היה מצחיק. היא הלכה לחפש את הלפלף
המסכן שלנו כי רצתה לראות במו עיניה מי יכול היה לרשום זאת.
כשהיא הקריאה את השיר בפומבי, חננה המשורר הסמיק כסלק והסגיר
אותי ליפיופה. הוא עוד לא ידע שזה יוביל לנשיקה הראשונה שלנו.
אילו רק היה יודע היהודון שהילדונת הזאת בת שתים עשרה בלבד
תבקש מהמשורר לעשות איתה את כל מה שהיה כתוב בשיר, קרוב לוודאי
הוא לא היה מסגיר אותי לעולם. לפחות למד לקח - להלשין זה רע.
תודה לאימא שלי על כך שהייתה חכמה כי צפתה מצב כזה מראש וכבר
מגיל אחד עשרה לימדה אותי להיזהר. הרי למי יש כוח להיות אב
צעיר?! היפיופונת הייתה מעיר אחרת, לכן חזרתי מהקייטנה לבד.
אבל הרגשתי כבר הרבה יותר בטוח בעצמי. עכשיו אני יועץ מוסמך,
לא סתם.
שנה שלמה יעצתי על ריק. ואז הכנסתי לרשימה שלי בתולה נוספת
אשר זרקה אותי כעבור חודש כאשר שיכנעה את עצמה שאני מאוהב בה
עד אינסוף. כך היא התכוונה להכאיב לי כמה שיותר על זה שמישהו
לפניי בגד בה לפני שפתח אותה. המקרה גרם לה להגיע למסקנה שצריך
לפגוע בזכרים כמה שיותר. חבל אבל שלא הייתי מאוהב וסך הכול
צברתי ניסיון, כי לא נכוויתי כלל וכל מאמציה היו לשווא. עוד
שנה אני בחיפושים. ואכן זה קרה. מצאתי את האהבה הראשונה שלי,
נסטיה.

אבי במאי. יש לו שני תיאטראות קהילתיים בשתי ערים סמוכות,
למרות שכל השחקנים שלו טרמפיסטים ומשחקים בשני התיאטראות. אף
כי אבי יהודי, לעשות כסף הוא לא יודע, לכן כל הרווחים מן
ההצגות הלכו לתפאורה, תחפושות ומוזיקה בשביל ההצגה הבאה. היה
עוד דבר שלמענו נחסך כסף כל השנה: פסטיבל תיאטראות קהילתיים
מכל רחבי רוסיה אשר התקיים בצימרים בלב יער. זה עבד בערך ככה:
אתה מנצח בפסטיבל אזורי, אחרי זה עירוני, אחרי זה מחוזי ואז
אתה שולח בדואר את ההצגה שלך מוקלטת למוסקבה. שם יש צוות
מבקרים אשר מחליט מי ברמה מספיק טובה וראוי להופיע ומי נשאר
בבית. אורך הפסטיבל שבוע ולראות את כולם פשוט בלתי אפשרי. גם
ככה דוחסים שש הצגות ביום ואחרי כל הצגה הבקרים מעבירים ביקורת
וסדנא למשחק לאותה הלהקה. כולם צופים הן בהצגה הן בשיעור
ולומדים. מסיימים לקראת לילה, מתארגנים סביב מדורות ומספרים
סיפורים, כמובן על תיאטרון. המבקרים הם אנשים מפורסמים,
מעניינים ומנוסים. יש להם הרבה מה לספר. ככה אפשר לראות כמה
קבוצות סביב מדורות לא רחוקות אחת מן השנייה. בכל קבוצה כזאת
יש אחד המבקרים אשר מספר ומקשיב לסיפורים וכל אחד בוחר לעצמו
את הקבוצה המעניינת אותו ביותר לאותו רגע.
כעת אני בגיל חמש עשרה ואבי מביים שתי הצגות שונות עם כאילו
שתי להקות שונות. שתיהן זוכות להגיע לפסטיבל. זאת שנה שלישית
ברצף שאבי זוכה, אבל זאת הפעם הראשונה שהוא מגיע לפסטיבל עם
שתי הצגות. שנה לפני כן כאשר השתתפנו באותו האירוע, אחד
המבקרים אמר לאבי כי אהפוך לקומיקאי ולא אוכל לצאת מזה לולא
אגלם איזה תפקיד דרמתי ורציני. לכן אחת ההצגות הייתה בנויה
עליי. גילמתי איזה מישהו מאצולה הרוסית אשר אהב אחת ענייה
והכניס אותה להיריון, אבל הוריו גרמו לו לוותר עליה, להתחתן עם
מישהי אחרת שמעמדה הולם את המשפחה. הראשונה התאבדה בים והתחילה
להופיע לו בהזיות בתור בת ים עם בתו בת הים הקטנה אשר נולדה
כבר מתחת למים. אבל הבחור אוהב כבר את השנייה אשר גם בהיריון
כבר. (אני לא יודע למה אבי החליט שזה לא מצחיק). רק שתבינו,
המחזה הזה קלאסי, נכתב בשירה וברוסיה מלמדים אותו בתיכון
בספרות. ואת הדבר הזה גילם בן חמש עשרה סך
הכול. כל זה רקע אבל. מה שחשוב, בעצם, זה שלגלם את הבחורה
השנייה, את אשתי היקרה באה
שחקנית חדשה בשם נסטיה. היא הייתה יפה, מעניינת וגדולה ממני
בשנה וחצי. יחד עם זה היא הייתה תמימה וביישנית כל כך, שזה
הפריע לנו לשחק קטעים איפה שהיינו צריכים להתנשק או להתחבק
בפרהסיה. אני זוכר את עיניה ענקיות ומבוהלות כל פעם מחדש כאשר
ניסינו להתנשק בטבעיות בחזרות. איזה עיניים היו לה!!! אפשר
להשוות אותן רק לעיני יפהפיות למיניהן מסרטים מצוירים של
דיסני. למען האומנות אבי התחיל להזמינה אלינו הביתה כדי שנכיר
אחד את השנייה יותר טוב ונתקרב קצת זו לזה. בביקורה הראשון
אצלנו בזמן שאני דאגתי לשולחן, אבי הראה לה תמונות ווידאו
משפחתי. סיפר עליי כל מיני סיפורים כולל סיפורים על בעיות
משמעתיות אשר עשיתי בבית הספר שאני והיא למדנו בו. כשהוא סיים,
יצא לשירותים (תא מחוץ לדירה במסדרון הבניין דו קומתי עם מושב
מעל בור שבו יחד עם כל ההפרשות זוחל הדור הבא של הזבובים).

- איך שלא ראיתי אותך אף פעם בבית הספר?
- מי צריך אותי בכלל? - אמרתי ,- אפילו בחזרות בנות נגעלות
לנשק אותי.
- נו-ו-ו!!! למה אתה מדבר ככה? הרי אתה יודע שזה לא נכון.
- לא, מאין לי לדעת? תגידי, מה אני באמת כזה מכוער שיש לך
סלידה ממני כל פעם כשאני נוגע בך?
- אני לא סולדת ,- אמרה בשקט, רכנה את ראשה מעל הצלחת,
השהתה את נשמתה לרגע ,- ואתה לא מכוער ,- ענתה.
- למה נלחצת? - חייכתי לה ,- איני תוקף אותך. סתם רציתי
לשמוע מחמאה. עכשיו הרבה יותר קל לי. עכשיו אני יודע שאני לא
מכוער. טיפש אולי כי הבכתי אותך, אבל לא מכוער, תודה. למרות
שאני מעדיף להיות מכוער חכם ולא חתיך מטומטם. מה את חושבת על
זה? מה היית מעדיפה להיות: בחורה יפה ללא שכל או בחורה חכמה
ללא גבר?
- ועם מי הייתה מתחיל?
- בכנות, לא משנה איזו חכמה שלא תהיה הבחורה, אבל אם היא
מכוערת לא אתקרב אליה. זה מעצבן, אבל זאת האמת.
- אתה רואה, בעצמך ענית: ליפות הרבה יותר קל בחיים.
- לא שאלתי אבל למי יותר קל בחיים. השאלה היא על בחירה. מה
עדיף עליך: גברים שמעריכים את טיבך בתור בן אדם ולעולם לא יראו
בך אישה, או זכרים שרואים בך רק חתיכת בשר חטוב ולא יעלה בדעתם
להביט לעומק עולמך הפנימי?
- אבל כוסית מטומטמת לא תחשוב על זה בכלל. היא סתם תהיה
מאושרת ובטוחה שכולם אוהבים אותה כפי שהיא.
- כן... על זה לא חשבתי. כמה מעצבן שאת צודקת. עדיין, מה
הבחירה שלך? שאני מכוער, זה כבר קבענו והמחמאות שלך לא ישנו
זאת. אז... עם מי יש לי עסק?

היא לא הספיקה לענות. אימא שלה צילצלה וביקשה ממנה לחזור הביתה
כבר. הרי מאוחר והיא דואגת כי מסוכן להסתובב בשעה כזאת
ברחובות. האמת היא צדקה ולכן אבי הסיע אותה במכונית שלו שנת
ייצור אלף תשע מאות שבעים וחמש. עשרים וארבע שנים לאוטו והוא
עדיין זז, שיעופו לו כל הגלגלים!.. גנב לי חצי שעה של ללוות
אותה הביתה.
פעם הבאה ראיתי אותה בחזרה בעוד כמה ימים. עשינו קטע של
החתונה. הוא היה קשה מאוד מבחינת הבימוי מכיוון שהשתתפו שם
המון אנשים. אורחים למיניהם מבני אצולה, שוטים, משרתים ולא
יודע מי עוד היה שם. יותר קל להגיד מי לא היה. אבי השתגע, אני
ונסטיה אבל השתעממנו בקטע הזה משום שהיינו צריכים לעמוד על
המגבה במרכז הבמה ולהנהן בראשינו בנימוס על כל ברכה ומתנה
שמשרתינו קיבלו בשבילנו. זה שהיינו צריכים להתנשק בסוף לא
הטריד אותנו. אותי זה לא הטריד כי למה שיטריד אותי להתנשק עם
בחורה יפה?! ואותה זה לא הטריד כי סוף של הקטע עוד לא היה
באופק בכלל.
שנינו מתייבשים על המגבה, מהנהנים בראשינו וחייבים מדי פעם
להעמיד פנים שאנו משוחחים. רגע
לפני הנשיקה כאשר הייתי צריך ללחוש לה משהו, אמרתיה: "את עדיין
לא ענית לי על השאלה שלי". לא הצלחנו להתנשק. היא התביישה
וברחה מהנשיקה לחיבוק כך ששפתיי נגעו לה באוזן ואני לחשתי לה:
"מהי בחירתך?".
היא השתחררה מהחיבוק, נעצה בי עיניה היפהפיות והשיבה: "אולי
אתה נחש, אבל כל כך טיפש! אני מצטערת ,- פנתה לאבי ,- עליי
ללכת. אין צורך לדאוג אודות הנשיקה, בהצגה אני אעשה זאת, אך לא
בחזרות, בסדר?".
שעה קלה אחרי זה חשבתי מילה אחת בלבד: "אופס". אחר כך
הרגעתי את עצי במשפטים יותר מתוחכמים כמו: "גם ככה לא היה לי
סיכוי. היא מבוגרת ממני הרי. אני בשבילה ילד בן חמש עשרה סך
הכול. בטח יש לה איזה מישהו לא פחות מגיל שמונה עשרה. מה אני
לחוץ?! ביחסים עם נשים יש לזכור שחוץ מהאישה הזאת יש עוד המון
וביניהן יש אף יותר שוות.

הגענו לפסטיבל בצימרים והתמקמנו. לפנינו שבעה ימים של הצגות.
אנחנו מופיעים ביום השני של הפסטיבל. אין טוב מזה. לעבוד ביום
ראשון אחרי דרך ארוכה של איזה שתים עשרה שעות נסיעה בכלי
תחבורה שונים זה לא כיף. כמובן אופי ההצגה ישתנה. וביום שני
כבר הספקנו להתארגן, זה אומר שלאחר ההצגה יש לנו חמישה ימים
לבלות בלי להתרגש לקראת ההצגה. לנוח ולא לעשות חזרות. אבי
התקרב לנסטיה ואמר: "אף פעם עוד לא ראיתי אתכם מתנשקים וזה מה
שהולך לקרות, כנראה, גם בהצגה. להתחבק בחתונה כאשר כולם צועקים
"מזל טוב" זה לשחק בקאקא, אלא אם כן נצדיק את זה. אבל אין לי
שמץ של מושג איך ניתן להצדיק את זה". פניתי, כביכול, לאבי אולם
מסרתי בטון דו משמעי כך שכל מילה ומילה תפגע בנסטיה בדומה
לכדור פינגפונג: "אבא, אולי אתה במאי אבל כל כך טיפש. זה הרי
קלי קלות. אני בשלב הזה עדיין אוהב את הענייה, נכון? ונסטיה
כבר באמת אוהבת אותי. אז זה אני שבורח מהנשיקה ולא היא. צריך
לחזור על הקטע הזה פעם, פעמיים וזהו".
למרות הכול אנחנו התנשקנו באותו היום. לא בהצגה, מאוחר
יותר. היא שכחה את היומן שלה בחזרה. היא אף פעם לא פחדה
להשאירו כי כתבה בו בג'יבריש והייתה בטוחה שרק היא מכירה את
הצופן. לקחתי את היומן והתחלתי לפענח. היא לא עשתה משהו מסובך
מדי. פשוט החליפה צורת כתיבת האותיות של אלפבית הרוסי. למשל
ריבוע זה היה אות "מ" וכדומה. לא היה קשה לפענח. הסתכלתי על
התאריך... כבר גיליתי חמש האותיות של החודש. בעזרת האותיות
האלה ניסיתי לפענח את האותיות הבאות במילים קצרות על ההתחלה
וכך הלאה עד שלא קראתי שלפני כמה שעות פגעתי בול כי היא אוהבת
אותי, אבל מפחדת ממני כי אני עושה רושם של אחד מפתה וזורק. לא
ידעתי איך להתנהג. הבאתי לה את יומנה כי שכחה אותו בחזרה
והזמנתי אותה לניתוח של ההצגה שלנו.
כאשר המבקרים דיברו, הם ציינו את הבריחה שלי מהנשיקה ונתנו
על זה עוד קרדיט לאבי. כאשר קטלו אותי (כי אי אפשר לא לקטול
ילד בן חמש עשרה מסכן המגלם את הדמות המפחידה שכזאת). יו"ר
המבקרים אמר: "חבל שפיספסת בהרבה מקומות את חווית הרגש". הדבר
המרכזי שהפריע לו הוא זה שיותר מדי בלטה עבודת ההיגיון שלי
בדמות ולא הייתה ספונטאניות הנובעת מהסתמכות על אינטואיציה
ורגש. זה עשה את העבודה שלי מאוד מעניינת אך יבשה במועט, כך
שזה הזדקר לעיניים. "נכון ,- אמרתי ,- בטח שאעבוד עם ההיגיון
ולא עם הרגש. קודם כל כי לא משחקים את הרגש, הוא בשביל זה רגש
שלא ניתן לשלוט בו. סטניסלבסקי הרי אמר כי תנועה מולידה את
הרגש. אתה נזכר ברגש דומה שהיה לך, מנסה לעשות את אותן התנועות
בטבעיות וזה מכניס אותך לתוך הרגש. מיצמוץ בעיניים כדי לא
להזיל דמעה, פנים מעוותות בחיוך שעולה מהמאמץ לא לבכות וכולי.
אבל אם מעולם לא חוויתי רגש דומה כמו שהדמות שלי, במה יש לי
להיזכר?! בגלל זה העבודה שלי נבנתה על ההיגיון, ניתוח קר של
מקרים ותגובות בטיוח של הרגשות המוכרים לי. חוץ מזה אתה מדבר
על בית הספר למשחק רוסי של
סטניסלבסקי ונמירוביץ'-דנצ'נקו המסתמך על חווית הרגש, אבל יש
גם בית הספר למשחק צרפתי של
"קומדי פרנסס" שהוא בנוי על ההיגיון וקפדנות בלזכור פרטים עד
לתנועת אצבע הכי קטנה. אני מחפש
את אמצע הזהב. איני בא להתגונן. פשוט נשמעת כאילו פיספסתי את
נקודת חווית הרגש, ואני התעלמתי ממנה בכוונה מסיבה הנ"ל: חוסר
ניסיון חיים והיעדר חוויות דומות. אני מוכן לקבל שהעבודה שלי
הייתה יבשה, אבל אל תגיד "חבל שפיספסת בהרבה מקומות את חווית
הרגש." ובנוגע לאינטואיציה, איני מאמין בה".
"תקשיב ,- אמר לי ,- הייתי לוקח אותך ללמוד משחק במוסקבה.
יש לי הקצעה להכניס עשרה אחוזים מהאנשים חינם אם הם מוכשרים,
הייתי מכניס אותך, אבל הייתי מעיף אותך עוד שנה. אני אסביר את
עצמי: הדברים שאמרת עכשיו זה מאוד יפה אבל מה, שטויות במיץ
עגבניות, אל תיפגע. אני מניח שאתה שונא טלנובלות, זה נכון?".
"ועוד איך" ,- אמרתי.
"המשחק בטלנובלות בנוי על מה שאוסר לנו סטניסלבסקי: על משחק של
הרגש. הם עוברים את טאבו ועושים עוד צעד אחד לעומק השטח האסור.
הם לא רק משחקים את הרגש אלא מקצינים את המשחק ברגש. הקצה הזה
מאוד מסוכן למשחק ריאליסטי. אם השחקן ידרדר למשחק ברגש יהיה לו
קשה מאוד לצאת מזה, בדומה לשחקן שהדרדר לקומיקאיות בלבד. יהיה
לו ממש קשה לצאת מהמצב הזה. ואני רואה שאתה מפחד מזה מאוד. זאת
הסיבה שלקחת את עצמך כמה שרחוק מקצה המצוק הזה של משחק ברגש על
מנת למנוע סיכוי כלשהו להידרדרות. אולם אתה לא שמת לב שהתקרבת
למצוק אחר. היית קומיקאי לפני זה, נכון? אני שמח שאתה עכשיו
בקצה השני. אתה באמת תהיה מסוגל למצוא את אמצע הזהב שדיברת
עליו. החוכמה אבל היא לא בלהיות באמצע, אחרת תהיה שחקן של
אמצע, או ממוצע. החוכמה היא להיות באמצע עם ידיים פרוסות כך
שתוכל לקחת גם מימין וגם משמאל כמה שיותר כלים. אתה לא מאמין
באינטואיציה?! צא, שנייה, החוצה, יקראו לך".
כאשר חזרתי ישבו מולי ארבעה אנשים וישר זיהיתי ביניהם את
נסטיה. "אתה עכשיו מפחד מרגשות ולא מאין באינטואיציה. המפתח
מהרגש שלך, המפתח מלימודים במוסקבה אצל אחד מהאנשים האלה. אתה
מכיר את כולם. עליך למצוא את המפתח. אין טעם להפעיל היגיון
ולחפש סימנים זעירים בהתנהגותם מכיוון שכולם חושבים עכשיו על
הסרט האהוב עליהם ומבחינתם אתה לא קיים. אם תמצא את המפתח,
מילה שלי, אקח אותך ללמוד משחק במוסקבה חינם.
"ללמוד במוסקבה ,- התרוצץ בראשי המונולוג הפנימי שלי ,- איפה
המפתח המזורגג הזה, כוס אמו!!? לא, אצל נסטיה הוא לא יהיה. היא
לא תרצה למשוך את תשומת ליבי יותר מדי, הרי היא מאוהבת בי,
צריכה להתבייש. מוזר שהיא בכלל ביניהם. השמאלי?! השד יודע.
הימני מאה אחוז לא. הוא משועמם, כלומר המפתח לא אצלו. השני
מימין?! כן, זה משהו בסגנון, הוא מתנהג מזויף".
"זאת הסיבה שהייתי מעיף אותך בעוד שנה. הלכת יותר מדי אחורה
כאשר ברחת מקומיקאיות. אתה סגור בשביל הרגש. אינטואיציה כידוע
לך היא גם רגש, החוש השישי. ולא השתמשת בזה. לקח לך יותר מדי
זמן להשיב לי תשובה. זה אומר כי שוב ניתחת. כלומר חיפשת מפתח
מלימודים במוסקבה ולא מפתח מהרגש. אתה החמצת את ההזדמנות
להכניס לתוכך רגש.
"וזה לא הפעם הראשונה ,- אמרה נסטיה, השאירה את המפתח
ויצאה. המפתח היה אצלה. הבחור שבחרתי בו החזיק במפתח מלימודים
במוסקבה. זאת הייתה התוכנית של יו"ר המבקרים. לראשונה הרגשתי
משהו כלפיה חוץ מתשוקה. ראיתי את המפתח שהיא השאירה על הכיסא
והרגשתי שהיא השאירה אותו בשבילי. וזאת הייתה הפעם שלא הייתה
לי זכות להחמיץ את המפתח, אחרת זה באמת היה הופך לסיפור החמצה.
התקרבתי לכיסא ולקחתי את המפתח. זה היה מפתח מחדרה של נסטיה.
הסתובבתי והלכתי אחריה. "חכה שנייה ,- אמר לי יו"ר המבקרים ,-
מחר אני רוצה להעביר סדנא לבמאים ואני אצטרך מישהו כדי להראות
עליו את התרגילים. אני רוצה שתבוא מחר ישר אחרי הפסקת צהריים
למגרש של אמפיתיאטרון. אבל אני רוצה שתבוא בטוקסידו. כולם שם
יהיו אנשים רציניים וצריך להתלבש בהתאם, סגרנו?". אמרתי: "כן,
בכיף, אבל טוקסידו ביער?!",- יצאתי. נסטיה חיכתה לי. היא ישבה
על
הרצפה בפרוזדור נשענת על הדלת הנעולה של חדרה. עזרתי לה לקום,
פתחתי את הדלת ונעלתי אותה
מבפנים...
למחרת באתי לאמפיתיאטרון לבוש אלגנטי יפה, כך שזה יהלום את
האנשים הרציניים., אך יתאים גם לחום הלוהט של הקיץ ואווירה של
יער. ישבתי בשיעור שעתיים ולא הופעלתי. התקרבתי ליו"ר המבקרים
ושאלתי: "למה רימית אותי?". "אני רק רציתי לבדוק האם למדת
משהו. הרי זה לא הגיוני שבן אדם רציני כמוני יעבוד עליך, נכון?
ובכל זאת לא מילאת את ההוראה שלי. זה בא מאינטואיציה בלבד. אני
אדבר אם אביך לגבי הלימודים במוסקבה.

2. אולגה
(הכוסית)

הגדרתי לכוסית: זקפה בזמן שאתה רואה אותה חולפת על פניך. איך
מתחילים עם כוסית?! שתי דרכים וחצי כדי להצליח: הראשונה היא
לשנוא אותה כמוני. אני בז לכוסיות, שונא אותן בכל כוח שנאתי.
אני פשוט לא מבין איך אפשר להיות גאה בזה, שכל מה שרוצים ממך,
זה לזיין אותך.
פעם רבתי עם אחת כזאת. אמרה לי: "כולכם הייתם מוצצים לעצמכם
אם לא היינו קיימות!". "צודקת ,- אמרתי ,- את מבינה טוב-טוב את
היעוד שלך". גבר שולט על כל התחומים בעולם ואישה שולטת על גבר.
כוסית זה יצור הכי מסוכן בקטע הזה. במיוחד אם היא מודעת לכוח
הרטוב שלה. אז למה דרך להתחיל איתה היא השנאה? קלי קלות:
חתיכות הבשר המשובח האלה מפונקות בתשומת לבנו עד גועל
נפשותיהן. הן מתעייפות ממחמאות אולם, יחד עם זאת, זקוקות להן
כמו לסמים. נכון, זה ממכר, לכן הן ממעיטות בערכן לפי הצורך על
מנת לקבל מחמאה סותרת. וכשאתה שונא אותה ולא נותן לה את הסם
הנדרש היא לא מבינה בהתחלה מה קורה. "איך זה שכולם זוחלים
אחריי, והחצ'קון ההוא סולד להסתכל עליי אפילו?". חתיכת הבשר
הזאת עם המוח המנוון שלה הופכת לבת זקונים המפונקת אשר יש לה
המון בובות, אבל היא צורחת ורוצה דווקא את הבובה המכוערת
שאחותה הגדולה לקחה כרגע. לפני שנייה היא לא הסתכלה על הבובה
ההיא בכלל, אבל עכשיו מטרת חייה היא להשיג אותה. נטרף לה השכל,
זה כבר אינטרס ספורטיבי: היא סתם רוצה לשבור אותך. ולאט-לאט
אתה הופך להיות מוכר הסמים שהיא זקוקה להם ואתה זה שקובע את
הכללים.
הדרך השנייה זה להיות עשיר ומפורסם. אז אתה לא צריך לעשות
כלום, יקפצו עליך עשרות שוקיים, ירכיים ואולי אף כרעים.
והחצי של הדרך שהזכרתי אותו, זה סתם להיבחר על ידיה. ככה
קרה לי עם אולגה. חודשיים לפני הגיוס התקשרו אליי מבית הספר
שרק סיימתיו לא מזמן וביקשו ממני לדחות את הגיוס ולהצטרף לשנת
שירות כמתורגמן ומין מדריך בקבוצה חדשה של מסגרת נעל"ה. הסכמתי
לעזור רק לחודשיים האלה לפני הגיוס כשלא היה לי מה לעשות בכלל.
אולגה הגיעה מאוחר יותר משאר הקבוצה ולכן הצטרכתי להשלים איתה
את חומר האולפן אשר היא הפסידה. התקשיתי מאוד לנהל את השיעורים
מרוב שהיא הייתה כוסית. אבל מה, הייתה בת ארבע עשרה. אין מצב
שאני אתחיל איתה, חשבתי. וצדקתי, למען האמת, כי לא התחלתי
איתה, היא התחילה איתי.
היא במסגרת נעל"ה שזה ראשי תיבות של נוער עולה לפני הורים.
ישנה קבוצה, ישנם מדריכים וים של אסור. כמעט לכל דבר צריך לבקש
אישור. כשהיא הזמינה אותי אליה לעזור לה בלימודים, סירבתי:
"קודם דברי עם המדריכים שלך, שיסכימו שאני אלון אצלכם ואז
בכיף". היא אספה עוד מספר אנשים מהקבוצה והם שיכנעו את המדריך
הקפדן ביותר בשם אבי שאבוא ללמד אותם. מפני שיעוד התוכנית הוא
בגרות טובה לכל נעל"ול אבי לא יכול היה לסרב להם. באתי. מאוד
העריכו את זה שאני מקריב את זמני הפנוי, תמימים שכמוהם. בשעה
עשר וחצי בערב היה להם כיבוי אורות והסתבר שהחמודים שלי שכחו
לדאוג לי למקום לינה. למזלי הרב היה לי חבר מהכיתה שלי באותו
הקיבוץ ואני הלכתי אליו, אך
כבר סיכמתי עם אולגה כי אבוא לחדרה בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר
כשכל המדריכים בטוח יירדמו. כאשר פתחתי את הדלת ראיתיה עם
חברתה. שתיהן השתדלו לגרום לאווירה רומנטית: נרות, מראות
ונמנמות מגרות. איני מודע כיצד הדבר קרה, אולם מצאתי את עצמי
במיטה עם שתיהן. כולנו לבושים, אבל אני מלטף את שתיהן בשיער.
כולי נגנב מרוב שאני, בתור מורה, במיטה עם שתי תלמידות קטינות
שלי. הדלת פתוחה ואם מישהו נכנס - אני בכלא. זה מלחיץ. לא...
שלישיה לא הייתה כי השלישית הבינה שאני לא ממש מעוניין בה ולכן
הלכה לישון למיטתה. נשארתי עם אולגה. מפני שלא היה לי קונדום
והיא לא לקחה גלולות נגד אבהות, לא זיינתי אותה, אבל משום
שחרשתי את התחום מגיל שלוש עשרה, הצלחתי להביא אותה לאקסטאזה
שלוש פעמים בלי לזיין. סוף-סוף היא הבינה שנהנת בלי להחזיר לי
כלום ותפסה את פיני המת כבר להקיא את חלבונו והתחילה לאונן לי.
אמרתי: "עזבי, לא רוצה ככה, רק ללכלך לך את הקירות ומצעים".

- אבל אני מרגישה לא נעים בגלל שעשית לי כל כך טוב ואני לך
כלום.
- אבל מה את יכולה לעשות כבר?
- תנחש.
- כבר הבנתי, מסכים.

כזאת מציצה שהיא עשתה לי לא קיבלתי מעולם, למרות הניסיונות
הקודמים.
אני רק סיימתי מסגרת נעל"ה, היא רק התחילה. לי אין כסף,
רישיון נהיגה ורכב; לה אין הזדמנות לצאת מהקיבוץ שלה מלבד פעם
בשבועיים (שבת יציאה). בבית הספר אנחנו רואים אחד את השנייה,
אך שומרים על הקונספירציה. סופשבוע אני מבקש מחבר שלי בשם סטס
להקפיץ אותי לשם... עושים חיים. סופשבוע הבא היא יוצאת אליי
(שבת יציאה) עושים חיים פי שניים. אני מבואס שלא יכול קבוע
להתעורר איתה בבוקר, אבל בסך הכול הנני מאושר. לאט-לאט אנחנו
מתקרבים לשבעה עשר באוקטובר שנת אלפיים ושלוש, תאריך של יום
הולדתה החמש עשרה. היא מתקשרת שבוע לפני ומתלוננת על כך שלשני
נעל"ולים מהקבוצה שלה עשו כבר מסיבות לכבוד ימי ההולדת שלהם
ובחג שלה מתכננים שבת יציאה, ולא יישאר כמעט אף אחד למסיבה.
אני מרגיע אותה ומבטיח להמציא משהו...
שבעה עשר באוקטובר של אלפיים ושלוש אני ועוד שלושה חברים
שלי לבושים חליפות נשיא, עניבות. אנחנו בנעלי עור מצוחצחות
וג'ל על השיער בדומה לגנגסטרים של תקופת חוק היובש בארצות
הברית בשנות העשרים. אני הקדשתי לה שיר ושיכנעתי את החברים שלי
לשנן אותו. סטס דאג למוזיקה ואוטו. לאחר כמה חזרות אנחנו
נוסעים לקיבוצה. ארבעתנו במארב בשיחים ליד ביתה. החבר שלי שגר
איתה באותו הקיבוץ מתקרב אליה ומאכזבה כי לא נוכל לבוא מפני
שיש בעייה עם האוטו ואין לנו איך להגיע. אולגה הכוסית מתחילה
להבין שלא השיגה את הבובה הרצויה ואני רואה את עיניה מבריקות,
אולם היא לא בוכה. החבר שלי מרחיק אותה מביתה, מנסה להרגיעה
וכשהם במרחק סביר מהבית אני מתקשר אליו ומבקש שייתן לי לדבר
איתה. הקול שלה רועד אבל היא מבינה ולא כועסת. בזמן שאני מדבר
איתה, משתתפי ההרפתקה מתגנבים לחדרה ומחברים את הגיטרה החשמלית
ואת הרמקול של סטס. כולם תופסים עמדות, אנו מוכנים. השותפה של
אולגה לחדר עומדת בהלם ולא מבינה מה מתרחש ברגע זה. בלי להפסיק
לדבר בטלפון עם אולגה, אני מסביר לשותפתה בשפת הסימנים שעליה
לצאת ולקרוא לכולם כי תהיה הצגה. לאולגה אני אומר שבחדרה
החבאתי גלויה עם כמה דברים שהייתי חייב להגיד לה אך לא העזתי,
ולכן כתבתי את זה. אני אומר לה שתחפש את הגלויה באחד משלושת
הספרים שלה, ומנתק לאחר שאומר לה "ביי". היא נכנסת וקופאת
במקום. לראות אותנו זו הפתעה, הפתעה טובה אפילו. אבל לראות
אותנו בחליפות עם עניבות זאת הפתעה מזעזעת. בלי לתת לה לצאת
מהמצב שאליו נכנסה, סטס מתחיל לנגן.
בהתחלה מיכאל אחר כך אחיו מקס ובסוף אני שרים לה את הסרינדה.
באמצע השיר נכנסים לחדר כל מי
שקראה לו השותפה של אולגה. השיר נגמר במילים "אין אהבה חזקה
משלי" והכוסית הצעירה חונקת אותי בחיבוקה. לדעתי ההתרגשות שלה
צריכה להיות מובנת לכולם. אבל אני טוען שחצי מהכול זה נוכחות
של הקהל בזמן של הסרינדה. זה בלי קשר לסוג של נקבה: כוסית,
חמודה, עקרת בית או יפהפייה. לבחורה
הכי חשוב, בשלבים ראשונים של זוגיות, להוציא לאור את האהבה של
בן זוגה כלפיה. ולכן אירגנתי עוד משהו. היא תבין את זה מאוחר
יותר. בינתיים אני עונד אותה כי אינה מוכנה לשחרר אותי ואומרת
כי לא היה לה כזה יום הולדת בחיים. אני מזמין אותה אליי ואומר
שלא יהיה יותר משהו מיוחד משום שאני סך הכול בוגר נעל"ה בודד
שאין לו כסף לכלום, ושחוץ מהמיטה והמקלחת לא מחכה לנו כלום.
היא מסבירה לי שאחרי הפתעה כזאת היא לא צריכה שום דבר ושהיא
אוהבת רק אותי ולא מבינה איך בכלל הסתכלתי עליה, מכוערת
שכמותה. זוכרים את הקטע של כוסיות להמעיט בערכן על מנת להשיג
מחמאות? (הרי הן ממוכרות לזה).
תוך חצי שעה ששתנו: אני עם אולגה, סטס הנהג, האחים וקצרן -
זה שגר באותו קיבוץ עם אולגה, מגיעים לקיבוץ שלי. אני מתמהמה
באוטו, אולגה מחכה לי. כל השאר בינתיים מזנקים להדליק נרות על
העוגה, להוציא דברים האמורים להישמר במקרר ולשים אותם על
השולחן שכבר ערוך. כשאנחנו פותחים את הדלת - התקף ההלם נוסף
לאולגה מרוב שהחדר מקושט והשולחן ערוך. מצטלמים לפני כיבוי
הנרות, בזמן ואחרי. ואז אני מגיש לה מתנה משלי: איזשהו ג'ינס
אופנתי שהיא רצתה לקבל כפי שהבנתי מאחת השיחות איתה. איך בחרנו
את המכנס, זה סיפור בפני עצמו. פשוט שמנו לב שרגליה מתחילות
בדיוק מהגובה של אשכיו של מיכאל. שנינו מגיעים לחנות בגדי בנות
ופונים לעוזרת: "אנו צריכים מכנסיים לילדה בת חמש עשרה רזה".
היא תוקעת בנו מבט מוזר ומלווה אותנו, עם חיוך נבוך, למחלקה
המתאימה. החיוך המוסתר של העוזרת הופך לגלוי יותר בזמן שמיכאל
מצמיד אליו מכנסי בנות זוג אחרי זוג, פונה אליי ושואל האם זה
בסדר. כן, זה לא נעים, אבל אין מה לעשות. בסופו של דבר בחרנו.
אני ניגש לקופה והעוזרת כבר לא מצליחה לא לצחקק כאשר אני מבקש
לארוז את המכנס כמתנה. שנינו יוצאים מהחנות ונשבעים אחד לשני
לא לעבור פה קרוב ממאתיים מטר לפחות. זאת הייתה בחינה של אהבתי
ועמדתי בזה טוב. לכן פוצו הנזקים שלי והמכנסיים בול התאימו לה
והלמו אותה מאוד. אפשר לחשוב שהערב מושלם והכוסית תזיין אותי
הלילה כמו שלא זיינה אף פעם (הרי זאת הדרך היחידה שהיא יודעת
להגיד תודה) אבל לא. אני רוצה שהיא לא רק תאהב אותי. אני רוצה
שהיא תימס בי, תהיה חלק משלי אך כפופה למוחי. וכאן אני מארגן
את הדבר הסודי: הצגת אהבה כלפיה לכולם. אבל הפעם לא אני עושה
משהו אלא ה"כולם" האלה מציגים. כמו שהיה מתוכנן מראש, לאחר
כיבוי הנרות היו אמורים להיכנס בערך עשרים נערים ונערות, כל
אחד עם מתנה קטנה וחמודה כמו כן: שוקולדים, צעצועים, בלונים
וכולי. כל אחד בתור שלו התקרב אליה, נישק אותה, חיבק אותה
כאילו מכיר אותה מהילדות, העניק לה את המתנה, הכיר אותה ואמר
משפט חובה: "את לא מאמינה כמה הוא מספר עליך, אז אנחנו כבר גם
הספקנו להתאהב בך". אולגה, כולה בהלם של כיף לוקחת אותי בסוף
הפרוצדורה ומכניסה אותנו לחדרי. לא, היא לא סתם זיינה אותי.
היא נתנה לי את כל הנשמה שלה דרך הכוס. את המצעים הצטרכתי לכבס
פעמיים אחרי זה.
הזמן חולף, אנחנו ביחד כבר חודש שלם (עם כוסית זה הישג
מצוין כי קשה מאוד לסבול את האופי שלהן יותר מיומיים). אני
מחליט לעשות לה משהו רומנטי. היא גרה במרחק של חצי שעה נסיעה
ממני. אני מדבר עם שני השותפים שלי לדירה, האחים מיכאל ומקס.

- אם זה חצי שעה נסיעה, כמה זה בהליכה?
- שש שעות בערך.
- מיכאל, כעת השעה שבע בערב. אם אני יוצא עכשיו, אגיע בערך
באחד בלילה, נכון?
- נכון.
- רק תחשוב איזה כיף זה, אם אני אעיר אותה באחד בלילה, אנשק
אותה ואגיד שהלכתי ברגל שש שעות רק בשביל הנשיקה וכדי להגיד לה
שאני אוהב אותה.
לאחר ויכוח חם וקללות לעברי הם לא מסכימים לשחרר אותי ואני
לא מסכים לוותר על הרעיון. הכול נגמר בזה ששלושתנו יצאנו לדרך.

השעה שבע בערב. יום רביעי. העונה - מעבר מסתיו לחורף. כבר
חושך מוחלט. שלושה בריונים הולכים בשולי הכביש. אני לא מבין עד
היום איך פעמיים עצרו לנו והציעו טרמפ. בקיצור הגענו לשם
תוך שעה והרעיון הגאוני והרומנטי שווה לתחת. "היית מתה" ,-
חשבתי. לפני שנכנסנו לשער הקיבוץ, לימדתי את האחים להיראות
עייפים מהליכה של שש שעות. "רק תחשבו ,- צעקתי ,- יצאתם בשתיים
בצהרים. השמש שורפת את האימא של ראשיכם, אתם שונאים אותי
שיזמתי את זה ושונאים את עצמכם כי הלכתם על זה. תשאלו את
עצמכם, בשביל מה כל זה? כדי שהחבר המטומטם שלכם ינשק את הזונה
הקטנה אשר גם ככה כבר נותנת, ויגיד לה: "אני אוהב אותך". מה
לכם מזה?
המשחק היה לא רע. היא האמינה בכול. אבל אני אירחתי בתוכי
דיכאון רב. היא לא קפצה עליי במפגש כפי שתיארתי לעצמי. היא
סובבה את ראשה בשלוש מאות שישים מעלות כדי לראות האם מסתכלים
עלינו. היא התביישה בי. היינו ביחד שעתיים וחצי והופ ,- כיבוי
אורות. היא צריכה ללכת לישון. קבענו כי אבוא אליה בשתיים וחצי
לפנות בוקר. עד אז יש לשלושת החברים להתמזמז בחוץ. לבית של
קצרן לא הלכנו מחמת שהוא לא בבית אלא בטכניון, עתודאי, גאון
הצוותא. הוא בא רק בסופי שבוע. השעה עשר וחצי בערב, יום רביעי,
העונה - מעבר מסתיו לחורף. קור דובים בחוץ. מצאנו איזה מקום
לשבת במגרש כדורעף מוזנח. ישבנו, הסתכלנו על הכוכבים. כשאני
בדיכאון, אני תמיד בוהה בכוכבים, חושב שהמרחק בינינו כזה עצום
שכל כוכב אשר יותר גדול מכדור הארץ נראה לי נקודה קטנה. אני
חושב שבכל היקום אני פחות מגרגיר חול אפילו. שאם אמות, שם רחוק
בכוכבים לא יזיז לאף אחד. מה אני קשור בכלל? אם כל כדור הארץ
יתפוצץ לכיבנימט, לא יזיז לכוכבים הרחוקים אפילו במובן
המילולי.

- מיכאל, איך זה שאין סוף ליקום?
- כמו אסימפטוטה במתמטיקה, למשל. שואפת לאפס, אבל היא
אינסופית כי לעולם לא תגיע אליו.
- טוב, במתמטיקה אני יכול להבין, כי גם המספרים הם
אינסופיים. כמה שלא תיקח, בכל זאת אפשר להוסיף עוד. אבל פה
בכוכבים. איך זה שאין כלום אחריהם? ואפילו אם יש סוף, אז מה
זה, חומה? ואם זה חומה, מה אחריה? אין מצב שאין כלום.
- עזוב, החיים מסובכים מדי.
- מה מסובך? היום אתה חי ומחר מת. מה מסובך?
- ומה אחרי המוות? גם אין כלום? איך זה?
- כאילו מישהו כיבה את המסך.
- נדפק לכם המוח? - פרץ מקס ,- חאלס עם השיחות הללו. אתה לך
לכוסית ואנחנו נשתה קפה במועדון שלהם, אני קופא מקור. הוא
פתוח?
- מי?
- המועדון.
- אה, כן. ילאה, בואו.

הגעתי אליה, להעיר אותה היה יותר קשה מלהבין איך זה שאין סוף
ליקום. וכשבכל זאת הצלחתי, היא אמרה כי רוצה לישון ושאניח לה.
כל כך נעלבתי. כי כל מה שרציתי ממנה אז, זה לחבק אותה ולדבר
קצת. לא להזדיין, לא להתחרמן, להיות קצת ביחד באווירה רומנטית.
והיא לא התעוררה. אני הלכתי בשמש שש שעות (הרי היא לא יודעת
שלא), אני חיכיתי בקור ארבע שעות רק כדי לשבת איתה קצת
בחיבוק והיא לא התרצתה להתעורר אפילו. הלכתי למועדון,
התבכיינתי לחברים שלי בזמן ששתינו קפה. הם הרגיעו אותי שככה זה
עם כוסיות. בבוקר התכוונו לנסוע בהסעות של בית הספר כי
האוטובוס עובר דרך קיבוצנו. אולגה יושבת לידי, אבל אני נעלב.
אנחנו לא מצליחים לדבר ונפרדים בשקט... עד שהיא
התקשרה והתנצלה והמציאה אלף ואחת סיבות למה. לכוסית זה לא מאמץ
גדול להמציא סיבות ולזכר כלשהו זה לא קשה להאמין בזה אם הוא מת
עליה. השלמנו.
אימא שלי תמיד הציקה לי כי אהיה חרמן. בגיל שלוש שמתי יד על
הברך של חברה שלה ומאז כל מבט שלי על בחורה כלשהי התלווה
בהפצצה מילולית של אימי שכל הגברים כלבים חרמנים ושלא אעיז
לעשות לה נכדים מוקדם מדי. לכן מגיל אחד עשרה עברתי איתה על
הכול בנושא הזוגיות. ואז נזכרתי שכשהייתי ביסוד בגיל שמונה
התערבתי עם החבר'ה שאצליח לטפס שלוש פעמים ברצף על העמוד שלא
כולם הצליחו לעשות את זה אפילו פעם אחת. ואז הבנתי שכשטיפסתי
בפעם השלישית והרגשתי מין דיגדוג מוזר אך נעים בין הרגליים -
זה היה בעצם האקסטאזה הראשונה שלי.
רק שלא תבינו לא נכון את היחסים ביני לבין האימא שלי. אני
אוהב אותה מאוד ולא מסתיר ממנה שום דבר. אני יכול לספר לה הכול
ולבקש עצה. אני פשוט לועג לה קצת. מתנקם בה על זה שאני כן
יכולתי להיות כלב חרמן וליהנות מהחיים, אבל היא בלעג שלה
הצליחה לעשות את שלה ולהפוך אותי לרומנטיקן (זוכרים איך קוראים
לי?).
אז אחרי שהשלמנו עם ויקה לא יכולתי להיות בשגרה יותר
משבועיים. בדיוק שבת יציאה שלה - כיף חיים. אין לי כסף להוציא
אותה, אבל יש חברים טובים ודמיון להמציא דברים. השגנו מקרן,
סרט מצויר, חיברנו הכול למערכת - מין קולנוע ביתי. החברים שלי
(על זה היו הולכים רק באמת חברים טובים) משרתים שלנו. יש
תפריט, הם מתפלצנים כמיטב יכולתם עם מגבות לבנות על אמותיהם:
"מה ברצונכם להזמין? יש לנו זיתים על קיסמים: שחורים וירוקים.
מרק ירקות, סלט ירקות, פסטה עם בשר טחון מטוגן, תה, קפה, סוכר,
סוכרזית ועוגה ביתית בטעם נפלא. לא נפלא כמו האורחת שלנו היום,
אבל את אמורה לאהוב אותה".
במה חשבתם יסתיים הערב? באמצע הארוחה שלנו במסעדה המאולתרת
היא אומרת לי כי יש מסיבה בעשר בערב והיא חייבת להיות שם עם
איזה מישהו שהיא מכירה עוד מרוסיה. ידיד שלה שגר איתה אז באותו
רחוב והוא כמו אח בשבילה.

- סבבה לגמרי ,- עניתי ,- יופי. נקודה טובה לסיים את הערב.
- כן, אבל אני לא רוצה שתבוא איתי.
- מה זאת אומרת? למה?
- כי לא נוכל לשמור מרחק ואני לא רוצה שיידעו שאנחנו ביחד.
יתחילו לשאול שאלות. אין לי כוח אליהם. אני מתביישת.
- טוב, מה אני אגיד לך, תבלי. איך תגיעי למסיבה?
- הוא ייקח אותי ואחרי זה אני חוזרת הביתה. יש לי הרבה
שיעורי בית.

ליוויתי אותה, הפקדתי אותה בידיו של אחיה וכאשר היא עזבה,
התקשרתי לסטס שיבוא עם האוטו ובקבוק וודקה כמה שיותר זריז. מה
חשבתם שאעשה? אני סופשבוע אחרון לפני הגיוס ולמסיבת גיוס שלי
היא נוסעת למסיבה בלעדיי. לא רק בלעדיי, אלא עם מישהו אחר.
השתכרתי כמו מניאק, כולי מוכן להרביץ לאחיה של אולגה. מי הוא
בכלל, מאין? החברים שלי משכנעים אותי כי הוא לא אשם, שהוא בטח
לא יודע שאני חבר שלה בכלל, שאני צריך להירגע. "איזה להירגע?!
אין! סע לשם! מי איתי?". וודאי שכולם. תוך שיכנועים נוספים אבל
איתי עד הסוף.

- הוא לא אשם, תבין את זה. תיזום מכות - ניכנס לזה גם
אנחנו, אבל רק בשבילך כי הוא לא קשור לכלום.

- אני מבין את זה, אתם צודקים, אבל אני לא יכול לעשות עם
עצמי כלום. אני אזיין לו את הצורה, אפוצץ אותו במכות. אני
אשבור לו את כל העצמות, אהרוג אותו. לא, אני לא אהרוג אותו
ישר. אני אקשור אותו אצלי בבית, אענה אותו. אזמין רופא שירפא
אותו ואתעלל בו עוד יותר. הוא יתחנן למות, לא אתן לו.
- תירגע כבר! הגענו. הנה היא בפתח איתו.
- לאן הם הולכים? רגע, זה לא הוא בכלל.

מה לא חשבתי לעצמי בחצי שעה הזאת שהייתה איתו. מזה שהם סתם
מטיילים עד לזיונים פרועים בשיחים.

- מי זה היה?
- גרש, מה אתה עושה פה? למה אתה שיכור? מה אתה דפוק?
- מי זה?
- סתם אחד שרוצה להתחיל עם החברה שלי, אני רק מתווכת.
- אם כך, בואי נבלה ביחד, נרקוד, ניהנה. יש לי מסיבת גיוס
היום.

היא בוהה בי במבט מבוהל ואנו נכנסים פנימה. היא שומרת על מרחק
בינינו וכל הזמן עם ראשה המפרפר בשלוש מאות שישים מעלות. אני
מתעצבן שהיא מתביישת ולכן הולך לבר להקפיץ כמה טקילות. כולי
מדוכא יושב ומסתכל עלייה בעלבון. פתאום מתקרב אליה אחיה היקר
ובא אליה בטענות. היא יוצאת איתו ונעדרת גם כחצי שעה. כאשר
חזרה, בטענות אליה באתי כבר אני. היא גם הוציאה אותי החוצה
לאיזה חצי שעה ככה והתיישבה על ברכיי.

- גרש, מה קורה לך? אף פעם לא ראיתי אותך שיכור. למה אתה
מקנא? זה מחמיא לי אבל... אף אחד עוד לא אהב אותי כמוך.
- כן? אז למה את מתביישת בי?
- נו-ו-ו, אל תתחיל. אני פשוט לא מרגישה בנחת, כולם שם
מכירים אותי.
- תקשיבי, אני בן אדם שאוהב את עצמו. אני רגיל שגאים ולא
מתביישים בי. או שאת משנה את התנהגותך כלפיי, או שאת חופשייה
ללכת לארבעת הכיוונים.
- אני אחשוב על זה.
- מה זה? אל תחשבי אפילו, ביי.

שום אהבה בעולם לא תהיה חשובה מהכבוד שלי. אם קיים רק רמז
שמשחקים בי, אדרוך על אהבה כלשהי. מבחינתי בזה זה נגמר. נסעתי
למסיבה אחרת, השתכרתי מרוב ייאוש עד כדי כך שבכיתי לכל מי שהיה
מוכן להקשיב לי. כאשר נמאסתי על כולם, התחבקתי עם עמוד חשמל
ודיברתי אליו. הוא היה היחיד שהקשיב לי עד הסוף. אחר כך לקחתי
אופניים של מישהו ונסעתי מהר ככל האפשר. לא היה לי אומץ ליפול
בכוונה, אבל קיוויתי ליפול בטעות. ואני כן נפלתי, רק לאחר
שירדתי מהאופניים. ברגע שדרכתי על האספלט, אני זוכר את האספלט,
אספלט, דשא, שמים עם כוכבים. הדשא היה רטוב ממטרות אך לא הייתי
מסוגל לקום לבד. התקשרתי למיכאל: "מישה, אני נפלתי איפשהו. אין
לי מושג איפה אני, תמצא אותי, בבקשה". הוא מצא אותי, בעט בי
שאקום. באוטו נסעתי עם שקית תלויה על אוזניי. למחרת אירגנתי
תיק לצבא עם הרגשה שהגולגולת שלי ממולאת באלכוהול ובתוכה שט
המוח שלי.
בעוד שבוע יצאתי הביתה. תמיד יוצאים אחרי שבוע ראשון. תפס
אותי סטס ואמר כי החברה שלו ראתה את אולגה מתנשקת צרפתית עם
אחיה ממש דקה לפני שהגענו. וחוץ מזה מדברים על זה שהיא ירדה
לבחור השני בשירותים ציבוריים בתחנה מרכזית בקריית שמונה.
מאוחר יותר מצאתי אותו והסתבר שזאת הייתה אמת והיא סיפרה לו כי
אני סתם חבר טוב שלה ואין בינינו כלום. ישר עלו לי בראש סימנים
שהתעלמתי מהם לפני זה. היא הרי לא הייתה בתולה בגילה הארבע
עשרה. היא סיפרה לי שבגיל שלוש עשרה הספיקה גם לעשות מעשה
סדום. כאב לה רצח, אבל היא התאפקה כי רצתה לספק את אהובה
הראשון. היא סיפרה לי שמגיל שש היא מכורה לסרטי פורנו והיה לה
אותם בשפע כי אביה החזיק חנות סרטים. היא סיפרה לי גם שאותו
אבא אמר לה כי היה מזיין אותה אילולא הייתה הבת שלו, כך הוא
התחרמן עליה. ואיכשהו התעלמתי מכל זה. מאז אני תמיד דורש שלא
יספרו לי על חייהן המיניים שהיו לפניי. אני מעדיף לא לדעת.
אסור בעליל לגלות לבן זוגך את הדבר המיני המטורף ביותר עם
מישהו אחר. לא מדברים על זה אפילו אם הוא בעצמו יתחנן שתגלי.
לא משנה מה, לא מגלים זאת, כי כמה שהוא לא יהיה ליברלי, זה
תמיד יישאר לו בראש. ותמיד יצוף לו פתאום איזה סיפור כזה
שסיפרת ברקע כאשר הוא ינשק אותך. הוא לא ידבר על הדבר ולא
יזכירו, אבל ערכך ירד בעיניו באופן משמעותי.
כנראה שאולגה הייתה נימפומנית. היא הייתה מאוד יפה. אבל ברגע
שדימיינתי אותה מנשקת אותי אחרי שירדה למישהו בשירותים
ציבוריים... עזבו את השירותים! מה זה משנה איפה היא תרד לו?!
אני אבל לא רוצה לרדת לו והשד יודע למי עוד. כאשר אני חושב על
זה, אז כל היופי שלה שווה לתחת! כאשר אני חושב על זה, אני נזכר
בשיחתנו עם נסטיה על הבחירה. היא לא החזירה לי תשובה אז. אולם
אני יודע מהי בחירתה, אפילו אם היא בעצמה לא מודעת אליה. כמובן
שהמסקנה היא שלי בלבד ואני יכול לטעות או להטעות את עצמי, אבל
אם אני עוצם את עיניי וחושב על אולגה, אני נזכר בה בעירום או
חושב על גופה המושלם ועל התשוקה המינית שלי אליה. לעומתה, אם
איזכר בנסטיה, תמיד אראה את עיניה היפהפיות ואת חיוכה המובך.
והרצון הרב-עוצמתי שיעלה בי יהיה לחבק אותה חזק ככל האפשר.
חיוך יעלה על פניי באותה שנייה שאיזכר בה. לא בשנייה או שתיים
אחרי זה, אלא באותה השנייה, באותה אחת. אז אם הגדרתי לכוסית
היא: זקפה בזמן שאתה רואה אותה חולפת על פניך; הגדרתי לחמודה:
חיוך בזמן שאתה רואה אותה חולפת על פניך. אין טעם לשאול אותה
מהי בחירתה. ההחלטה שלה היא לא בניסוח שתגבש לעצמה. ההחלטה שלה
בתת-מודע, לכן התנהגותה תשדר לנו את תחושת בחירתה.