[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







עומר שקד
/
אהבה ראשונה

יוגב הוא ילד בגיל ההתבגרות שחווה אהבה ראשונה, נשיקה
ראשונה, ועוד דברים שכולנו מכירים...



"אני אעזוב אותך אם תאמרי לי שאת באמת אוהבת אותו", אמר יוגב,
שאהב את נועה. נועה היא ילדה בת שש עשרה וארבעה חודשים, שגרה
בעיר הגדולה. חייה מתנהלים בסביבה קבועה, שתי חברות טובות,
ענבר ומאיה, ועוד כמה אנשים שכולם קוראים להם 'חברים', אבל
כולם יודעים שכשצריך אותם באמת, הם לא שם. "אני אוהבת אותו",
אמרה עם צביטה בלב, וידעה שלא תשמע מיוגב לעולם, וכשתראה אותו
תרכין את ראשה ותחשוב לעצמה שפספסה ואולי לא באמת התכוונה.
ילדה מבולבלת שכזו, בגיל כל כך בעייתי, שתמיד רבים עם ההורים,
ותמיד יש מועקות על הלב, אף פעם אין עם מי להתייעץ כשצריך
באמת, ולעתים רחוקות הלב מתמלא ואין בו יותר חדרים לאכסן את
הרגשות, אז הם יוצאים ברגעים הכי לא מתוכננים והכי לא מתאימים
לאנשים שהכי לא צריכים לדעת עליהם.
יוגב הסתובב והמשיך ללכת, בלי מחשבה לאן ולמה. הוא מצא עצמו
בגן ציבורי עם שתי קשישות שמרכלות בספסל ממול ומשגיחות על שני
ילדים, אולי קרובים אולי לא, משחקים בחול, בן ובת שהחיוך על
פניהם מתוח מאוזן לאוזן. "למה תמיד לי זה קורה", לחש לעצמו
בלי שאף אחד ישמע, "כולם מצאו לעצמם חיים נורמלים ורק אני
נדפקתי, כמו תמיד, אני חייב להידפק!" במילים אלו המשיך ללכת
לביתו. בדרכו הביתה חלף על פני רונן, שזרק שלום כזה ביישני,
אבל לא זכה לתגובה מיוגב.
הוא היה שבור, לא היה לו חשק לאכול עם כולם, התבודד בחדרו וכל
החופש הגדול הוא לא יצא מהבית. יוגב היה ללא מצב-רוח על גבול
ה'עצבני', חסר אכפתיות, עצוב ופתטי. הוא החליט לנקוט מעשה -
לנדור נדר לאלוהים שמצב הרוח הזה חייב להיפסק, זה החופש הגדול
שלו ואף אחת לא תהרוס לו את החופש, אפילו לא נועה. "אז מה אם
אני אוהב אותה? זה לא סוף העולם! אהבות היו ואהבות יהיו, וגם
בנות לא חסר, צריך למצוא דבר שיעביר לי את הזמן בחופש, אבל
לצאת מהבית אין לי חשק כדי לא לפגוש אותה שוב, אני חייב לא
לחשוב עליה, לשכוח ממנה, לרוקן כל חלק בי ששייך לה!" אחרי
ימים ושבועות שיוגב לא נפגש עם חברים, רק ישב בבית, ראה
טלוויזיה, שיחק במחשב ולא הפסיק לחשוב על נועה, התחיל יוגב
להבין שמחוסר מעש לא יצא מאומה. "אני מוכרח לעשות משהו בקשר
לעסק הזה, חייב להיות משהו אחר שיעסיק אותי, וגם יפטור אותי
ממחשבותיי על נועה". צץ רעיון במוחו, משהו מבריק.
הפתרון הזה ממש מצוין, הוא אפילו פותר כמה דברים:
החשוב מכל זה לשכוח מנועה ו'להעביר' את המחשבות עליה למקום
אחר. שנית, יהיה לו איך להעביר את החופש, כי סיים כבר את כל
השיעורים ואפילו את המשחק ששקע בו ארבעה חודשים במחשב, זאת
ועוד שהדבר מעניין את יוגב ואין סיכוי שהוא לא יתאהב בו.
"יומן! אני אתחיל לכתוב יומן, ואני אסכם כל יום שאני עובר -
פיזית ורגשית. כן, אין פתרון טוב מזה, עכשיו אני רק צריך
למצוא מחברת מתאימה..." יוגב חיפש שעות ולא מצא כי את הקניות
לבית הספר עוד לא עשה, לכן קבע עם אמו שביום שני הקרוב יצאו
לקניות לבית הספר. ובאמת כך היה, הזמן עבר, יום שני שעה
17:20, יוגב במושב הקדמי לצד אמו, מגיעים למרכז הקניות כשאמא
של יוגב שואלת לא מעט שאלות על הציוד וזוכה לתשובות לקוניות,
בעוד שיוגב מתעסק רק בדבר אחד - למצוא את היומן המתאים. ואכן
מצא אותו - בחנות השלישית שבה עברו האם ובנה, מצא יומן בצבע
אדום עם שני פסי זהב וכריכה קשיחה, מנעול קטן ועדין, כזה שכל
אחד יכול לשבור, סוגר את היומן, ויוגב רכש אותו. עלה 25 שקלים
אבל יוגב ידע שזה שווה את זה.
"יומני היקר שלום," התחיל יוגב לספר את הרקע שלו, "שמי יוגב,
ואתה הולך להיות החבר הכי טוב שלי, חבר אמיתי, לא כמו שי
ורונן שאכפת להם ממני רק כשהם צריכים משהו, אלא חבר שתמיד
יהיה לצידי בטוב וברע, בכל מצב! אז אני רוצה לספר לך קצת על
עצמי - כמו שכבר אמרתי קוראים לי יוגב פלד, ואבא שלי נפטר
בתאונת דרכים לפני שלוש שנים. אהבתי אותו מאוד, והייתי קשור
אליו יותר מאשר לאמא, ואחרי שנקבר, גילינו שהחביא במגירה שלו
מספר טלפון של סוכנות נסיעות וטיולים לחו''ל, על הסף היו
פרטים: שלושה כרטיסי טיסה לפריז "בדקה ה90-" היה רשום בגדול,
ולאחר מותו, שהיה בנהיגה על היונדאי שמכרנו כמובן, ידענו שהוא
חוזר מהעבודה, משעות נוספות, ואמא לא הבינה למה הוא עובד
לאחרונה כל כך הרבה. הוא עבד בחברת שמירה, ועשה משמרת לילה
שהיה אמור לסיים אותה ב4- וחצי לפנות בוקר. התאונה ארעה ב5-
ועשרה, בדרכו הביתה. השוטר שחקר את המקרה טען שאבא נרדם על
ההגה וסטה מהכביש, לפתע הרגיש שהאוטו לא בשליטה וניסה להשתלט
על האוטו אך הידרדר לתהום כשהמכונית הפוכה ואבא לא נפגע כלל
וכלל, רק מכה אחת קיבל, בדיוק במרכז העיניים, 'מוות מיידי',
כך כינה את זה ג'ורג' השוטר. בכל מקרה הבנו שאבא עבד שעות
נוספות על מנת שיהיה לו מספיק כסף לממן לנו חופשה לשבוע
בפריז, במלון פשוט, טיסה פשוטה ולא איכותית, זה מה שאבא הצליח
לחסוך. זה לא התממש כמובן, ומאז אמא בדיכאון עמוק, אבל זה
שינה אותה מאוד, היא עכשיו יותר אחראית לגביי ויותר דואגת לי,
ולמען האמת עכשיו, אחרי שאיבדתי את אבא שלי שרצה לעשות לי
ולאמא הכי כיף בעולם ובגלל שהיה אבא טוב הוא פשוט 'נרצח', אני
מעריך יותר את אמא ויודע שמעריכים משהו רק אחרי שמאבדים אותו.
לקחתי את המוות בצורה אישית כאילו הייתי אשם בפרשה, אמא רצתה
שאלך לפסיכולוגית אבל קראה לה 'אישה שתדבר איתך על הרגשות שלך
בתקופת ההתבגרות'. ידעתי שהיא מתכוונת לפסיכולוגית בגלל אובדן
אבי, ולא הסכמתי, כי ידעתי שאף בן אדם לא יוכל להזדהות עם
התחושה הזאת - אפילו אם הוא למד כל חייו את המקצוע.
עכשיו נעזוב את אבא, ונעבור לדבר הכי יקר לי בחיים, בעצם זה
שני דברים:
הראשון הוא אמי שדואגת לי כמו שציינתי ואני אוהב אותה בלי
סוף. קוראים לה אתי (אסתר) והיא מנהלת חשבונות.
אמא לא הכירה אף בחור אחרי שאבא נפרד מאיתנו, אולי זה לטובתה
ואולי לרעתה, מצד אחד זה כבר לא יהיה אותו הדבר אף פעם, אך
מצד שני היא צריכה מישהו לצידה, לא כמוני שהיא לא יכולה לפרוק
את רגשותיה בפניי, גבר אמיתי שידאג לה כמו שהיא דואגת לי.
הדבר השני שהכי יקר לי בחיים הוא נועה. אני אוהב אותה ובכל
דקה שאני נושם אני חושב עליה, ולמדתי להעריך את האהבה, במיוחד
אחרי שאבא נפרד ממני. נועה לא גבוהה ולא נמוכה, היא בערך מטר
שבעים, פחות או יותר, עיניים ירוקות, שיער חום ואף סולד לא
יותר מדי, תווי הפנים שלה נראו כאילו עברו טיפול בידי מלאכים,
שעצבו את פניה במיוחד לה, כמו הזמנה אישית. נועה מסתובבת עם
שתי בנות באופן קבוע, מאיה וענבר, השלישייה המפורסמת -
משאירות את חותמן בכל מקום - "ע.נ.מ - בע''מ ל=ע=ו=ל=ם", אין
שולחן בבית הספר שלא מופיעה עליו הסיסמה. אגב, נועה לומדת
איתי באותו בית ספר, ואם לדייק באותה כיתה, יושבת בשורות
האחרונות כשאני בשורה הראשונה בצד. כל כך רוצה להסתכל עליה
בשיעור אבל לא יכול, מפחד שיבחינו בי.
לנועה יש ריח מי ורדים כזה, מטמטם! חבל שאין כזה לגברים,
הייתי שם אותו גם. הוא פשוט, עדין וטוב.
בהפסקות אני יוצא עם רונן שגם הוא בכיתה שלי ועם שי שבכיתה
אחרת בשכבה, ואנחנו תמיד במסלול קבוע, למגרש שבחוץ, אחרי זה
לקפיטריה ובסוף יושבים ליד השומר ומעבירים צחוקים. נועה בדרך
כלל יושבת עם ענבר ומאיה ומרכלות בטח, נו על מה כבר בנות
יכולות לדבר?!
יומן יקר, בעוד עשר דקות השעה תהיה תשע בדיוק, אבל עוד לא
אכלתי ארוחת ערב עם אמא ולא התקלחתי, אז ממש לפני שאירדם אני
אחזור אליך - מבטיח! נתראה בקרוב."
יוגב אכל בזריזות והתקלח לא ממש ביסודיות, ולאחר 40 דקות כבר
סיים. "יוגב! איפה אתה?" שמע לפתע. "אמא אני תולה את המגבת
שלי, סיימתי להתקלח! את צריכה משהו?" ענה. "כן, אם תוכל לעזור
לי לסדר את ארון הבגדים, אני בחדר שלי." יוגב כמובן נענה
לבקשה ונאלץ לדחות את ענייני היומן ליותר מאוחר ממה שחשב...
יוגב סידר עם אמו את הארון. השעה כבר 22:20, חושך בחוץ וחם
בבית, יוגב יצא לזרוק את הזבל וחזר ליומן מיד אחרי ששטף
ידיים.
"חזרתי כמו שהבטחתי. אני זוכר איפה היינו, אני סיפרתי לך על
נועה.
אז מה שרציתי להמשיך להגיד לך יומן, זה איך התחיל הכל בינינו.
נועה לא הייתה ידידה קרובה שלי, אפילו לא דיברתי איתה אף פעם,
אבל יום אחד חלמתי עליה, ושבוע לאחר מכן אותו חלום חזר. זה
קורה לי הרבה שאני חולם על אותו דבר כמה פעמים. מאותה תקופה
התחלתי לחלום על נועה הרבה, והתחלתי להרגיש אליה כל מיני
דברים לא ברורים, ודווקא היא הייתה זו שיזמה את השיחה אחרי
שהבינה את המבטים שלי לעברה בבית הספר. זה היה אחרי חופשת
פסח, לפני יום העצמאות. דיברנו, והתחלנו לצאת ביחד, לא רק אני
והיא! אלא כל החברים ביחד, היא פשוט צירפה את שי, רונן ואותי
ל''חבר'ה'' שלהם.
האמת היא שנהניתי בכל פעם, לא מהאווירה, אלא מנועה, כל יום
היא הייתה יותר נחמדה אליי. החלטתי להזמין אותה ביום מן הימים
שלא מתוכנן לי בהם כלום - ויש הרבה כאלה - אליי הביתה להכין
שיעורים ביחד ולשבת לדבר. ונועה הגיעה, ישבנו בביתי, הצעתי לה
לשתות והיא סירבה, הבאתי קצת נשנושים ואכלנו ביחד, הכנו
שיעורים והתפנינו לדיבורים.
נועה סיפרה לי על ענבר, על מאיה והכי הרבה על עצמה...
השיחה התחילה לגלוש למקומות קצת דיסקרטיים אבל זרמתי עם זה,
היא שאלה אותי אם יש לי חברה וכשהבינה שאין לי, המשיכה לחטט
ושאלה אם אני רוצה מישהי, באותה שנייה - זה ממש נשמע כמו סרט
מהאגדות, נכנסתי לתוך בועה כזאת שהתנפצה מרוב שהסמקתי!
עניתי תוך אינסטינקט מהיר מאוד 'לא' והעברתי את השאלה אליה,
אותה תשובה נשמעה...
הגענו לחלק הקליל של השיחה של הריכולים והצחוקים, ובמהלך
השיחה לא יכולתי להביט לה בעיניים, התרגשתי מדי והתביישתי.
אני לא בטוח אבל אני חושב שגם היא לא הביטה בעיניי.
לפתע הרמתי את ראשי. היא חשה ששיניתי את התנוחה, הסתכלתי לה
בעיניים והיא החזירה מבט, ואמרתי לה שאני חלמתי עליה, היא לא
האמינה לי, אבל אמרתי לה את כל האמת, שחלמתי עליה כמה פעמים,
ושאני שמח שהכרתי אותה ומרגיש שאני מאוהב בה.
נועה נשארה עם פה פעור למשך שלוש-ארבע שניות, והסמיקה מאוד,
נתנה לי חיבוק חם ואוהב, ושוב הבועה חזרה. חשבתי שזה אבא מחבק
אותי, והוא אומר לי שהוא התגעגע אליי, ושהוא רואה את כל מה
שאני עושה. הוא לחש לי באוזן שרק אני אשמע שהוא גאה בי ותמיד
שומר עליי. זלגה דמעה מעיניי והתעוררתי למציאות, נועה לא ראתה
ולא הבחינה בדמעה... אך פניי נעצבו. פניה השתלבו באווירה, כמו
תמיד. השעה הייתה כבר מאוחרת והיא אמרה שהיא מוכרחה ללכת כי
הבטיחה להיות בבית מוקדם.
קבענו לפני שהלכה שמחר תגיע שוב, ישר אחרי בית הספר.
הגענו הביתה אחרי דרך של 10 דקות הליכה, שתינו כוס מים והלכנו
לחדרי לחזור לדיבורים. כשהשיחה חזרה שוב למצב מביך מעט, הבטתי
בה ואחרי מחשבות ארוכות ביותר, כמו רגע נצחי שאלוהים סידר לי
אמא בעבודה, התריס חצי מוגף, אור חודר מהחורים, דלת חדרי
פתוחה ואוויר נעים נכנס ומלטף את פנינו, החלטתי שאני חייב
לעשות משהו.
נישקתי אותה, נשיקה קלה בפה. היא התחייכה אבל לא כמוני, הייתי
מאושר כאילו שאני מלך העולם, ללא חששות, על קצה ההר הגבוה
בעולם, האוויר ממשיך ללטף את פנינו והשיער מתעופף.
נועה התקרבה והנשיקה המשיכה, נשיקה אמיתית, והראשונה, ערב יום
העצמאות היום, שנינו בלבן בגלל שבבוקר הייתה צפירה של יום
הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
נסחפנו מעט עם הזמן, המשכנו לדבר להתנשק והיה מובן מאליו
שאנחנו זוג.
החזקנו שלושה חודשים, אלו היו החודשים הכי מאושרים בחיי,
הרגשתי שכל מה שאבא אמר לי בדמיוני באמת קרה, שהוא באמת גאה
בי, ושהוא שומר עליי. תמיד הערצתי אותו, אבל באותו רגע פשוט
רציתי להודות לו.
פתאום ללא שום התרעה - שמענו קול נפץ עז. שנינו רצנו לחצר
שהייתה כבר חשוכה והבנו שאלה היו זיקוקים - כבר אמרתי שאלוהים
סידר את התפאורה? שנינו היינו בטוחים שהזיקוקים לכבודנו, אבל
נזכרנו שיום הזיכרון יצא ויום העצמאות נכנס, והיינו מאושרים -
מחובקים ומביטים בזיקוקים באהבה ובהתרגשות. שאלתי אותה אם זו
הנשיקה הראשונה והיא ענתה בחיוב, אמרתי שגם מבחינתי.
ראינו את אמא בחניה. היא לא הכירה את נועה ונועה לא הכירה
אותה. נועה ביקשה להיכנס לחדר וזה מה שעשינו. בדרך לחדר נועה
שמעה שהפלאפון שלה מצלצל, היא רצה לחדרי לענות - ואמא שלה
ביקשה שתחזור תוך שעה. הסתבר שנועה לא גרה כל כך קרוב, והייתה
צריכה מונית מכיוון שלא היו אוטובוסים, ליוויתי אותה לתחנה
ונפרדנו בנשיקה לוהטת, שאפילו הנהג היה המום.
אמא שאלה על נועה והסברתי לה הכל, שאני אוהב אותה ואנחנו
ביחד, אבל לא שהתנשקנו ושזאת הפעם הראשונה לשנינו, לא יודע
למה, אבל הרגשתי שאני לא צריך לספר את זה.
יום רביעי זה היה, נועה התקשרה אליי והשיחה לא הלכה טוב, היא
דיברה ממש לא יפה, כאילו ששכחה ממני, זה היה כבר כמעט שלושה
חודשים לאחר הנשיקה שלנו. למעשה, זה היה לפני שבוע.
אמרתי לה שתתקשר אליי כשתירגע, ושאני לא מוכן לדבר איתה ככה,
היא עצבנית ומוציאה עליי הכל.
נועה אמרה לי 'אם אתה לא מוכן לדבר איתי ככה אז אל תדבר איתי
בכלל' וניתקה.
התקשרתי והיא לא ענתה.
שלחתי הודעה 'את מבינה מה זה אומר?!'
היא ענתה לי - 'אני מבינה טוב מאוד, אני לא טיפשה'.
הייתי בהלם, אמנם שלושת השבועות האחרונים לא עברו חלק והיו פה
ושם מריבות שהתגברנו עליהן אבל זה לא היה אותו דבר.
הלכתי לישון באותו לילה ממורמר ועצבני.
ימים ספורים היא לא ענתה לי ויום אחד, שהיה עוד יום מאותם
הימים שלא היה לי מה לעשות בהם, אמא שלחה אותי לקנות חלב
וקוטג', ומיד כשחזרתי זה מה שעשיתי. השעה הייתה כמעט ארבע
בצהריים, כי אני קם בסביבות 13:00 בגלל שיש חופש.
התייעצתי עם עצמי ותפסתי יוזמה, הלכתי לנועה.
נועה פתחה את הדלת בחוסר חשק, עברנו 'שיחת נפש', ככה אנחנו
קוראים לזה, שיחה שפותחים בה הכל.
היא אמרה לי שיש דברים שאני לא יודע.
משום מה שנאתי את המשפט ואת ההרגשה שעברה עליי באותו רגע
והתחננתי לאלוהים שהיא לא תגיד את מה שאני חושב שהיא הולכת
להגיד.
היא אמרה שהיא בקשר של ידידות בשם אלירן, הוא ערס כזה שכולם
שונאים חוץ מכמה פרחות והחברים שלו. נועה אף פעם לא הסתובבה
איתו ומוזר לי שיש להם קשר. הוא עולה לכתה י''ב בבית הספר
שלנו, ושאלתי אותה אם היא אוהבת אותו והיא לא ענתה, פשוט
הורידה את הראש.
יצאתי מהבית, תפסתי מונית, ירדתי ליד הגן שבו פגשתי את
הקשישות והלכתי לשי לספר לו מה שקרה, ממש הייתי צריך מישהו
להיות איתו, שי גם מאוד מנוסה בדברים האלה, כל יום הוא מחליף
חברה, הבנות ממש מתות עליו הוא תמיד היה חברמן כזה, ובדרך את
מי פגשתי? כן, כן, אלוהים דאג לעוד כמה פרטים כנראה, את אלירן
ומתן. אלירן גר בקרבתי, שניהם דיברו בגן, הם לא הבחינו בי,
ושמעתי את אלירן מספר למתן: "איזה פוסטמה היא, אתה לא מאמין!
אמרתי לה שמחר תבוא אליי והיא סירבה, אז אמרתי לה שאם היא לא
אצלי עד 14:00 לא יקרו לה דברים טובים." מתן צחק ואמר: "אתה
טוב בזה! אתה חייב ללמד אותי איך אתה עושה את זה בכל פעם
מחדש, וכל הזמן הן אוכלות את זה, אתה משהו. רגע, והיא אכלה את
זה? ואיך קוראים לה בכלל?" שאל מתן שלומד בבית ספר אחר בגלל
שלא התקבל לתיכון שלנו, אלירן ענה - "בטח אכלה את זה, כמו
גדולה, התייצבה דקה לפני שתיים, וקוראים לה נועה, פגשתי אותה
יורדת ממונית בשעה מאוחרת בלילה והיא הייתה לבד, גם אני...
היא פחדה באותה שעה אז אני ידעתי שהיא באה."
הייתי בהלם, לא האמנתי שהחרא הזה איים עליה, ושהם בקשר, או
שזה קשר חד צדדי, אני כבר לא יודע מה קורה פה, נועה שלי, עם
אלירן הערס הזה. אני חייב לעשות משהו במהרה.
חזרתי הביתה בזריזות והתקשרתי אליה, היא לא ענתה לי כי יש לה
שיחה מזוהה וידעה שזה אני. גם להודעות שלי היא לא ענתה אפילו
שציינתי שאני חייב לדבר איתה וזה ממש חשוב, ושאני יודע הכל על
אלירן. אולי היא בכלל לא ראתה אותן. שוב עברו ימים רבים שבהם
היא סיננה אותי ולא היינו בקשר, זה לא היה נעים במיוחד אבל
עברנו מצבים כאלה בעבר.
בוקר אחד התעוררתי מטלפון, זה היה סבא. הוא ביקש ממני את מספר
הפלאפון של אמא. יצאתי לטיול קצר מסביב לשכונה, התחלתי לדמיין
שאני רואה את נועה מרחוק, אני באמת לא רואה טוב מרחוק, אז
התקרבתי למרות שהייתי בטוח שאני מדמיין. זאת באמת הייתה היא,
היא נשענה על קיר שהסתיר חצי ממנה.
ניגשתי אליה, תפסתי בכתף שלה ושאלתי אותה למה היא לא ענתה לי,
מיד כשהיא הסתובבה הבחנתי שאלירן עמד מולה והם דיברו. לא
שמעתי אותם, כנראה זו הייתה דקה של שתיקה כזו, כמו שהיה ביני
לבינה.
הוא אמר לי לזוז מפה והיא הצטרפה אליו באופן מפתיע. "יוגב אני
לא רוצה לראות אותך", היא צעקה לידו בלי בושה.
נשארתי המום לגמרי, אלירן תמך, "נו מה אתה עומד פה? לך תידחף
לזוג אחר, אין לי ראש אליך אז תעוף מפה או שאני אדאג לזה."
"אני אעזוב אותך אם תאמרי לי שאת באמת אוהבת אותו", אמר יוגב,
שאהב את נועה, אבל אהב אותה באמת. אלירן כנראה סתם ניסה לנצל
אותה בגלל שהיא נראית טוב ויש לה גוף מדהים.
קיבלתי עוד סטירת לחי כששמעתי 'אני אוהבת אותו' אבל אמיתי
כזה, לא משפט שאומר את זה במהירות בשביל שאני אלך.
נועה ליוותה אותי ואלירן נשאר בצד. "אבל היה לנו טוב ביחד,
שלושה חודשים היינו ביחד ואמרת לי שאהבת אותי, עכשיו הכל
נגמר? אני לא מסוגל לאהוב אותך מרחוק ולהבין שאת שייכת למישהו
אחר, הוא בכלל לא אוהב אותך, הוא סתם ניסה לנצל אותך, אני
שמעתי אותו מדבר עם מתן עלייך, נכון שהוא ביקש שתהיי אצלו עד
14:00? אני יודע את זה! הוא סתם מנסה לנצל אותך! אני באמת
אוהב אותך והוא לא!"
נועה הייתה במבט תמוה והודתה שזה נכון, אבל זה היה אחרי הרבה
דברים שכבר קרו ביניהם.
"יוגב תקשיב, אני אוהבת אותו כבר שבועיים, היינו בקשר ואני
באמת מצטערת. הייתי אצלו בבית והתנשקנו, לא יותר מזה, והוא
ניסה להפשיט אותי ואני סירבתי אז יצאתי מהבית שלו ורצתי
הביתה, הוא התקשר וביקש סליחה וניתקתי לו בפנים, הוא שלח לי
הודעה שהוא רק רוצה לראות אותי ואם אני לא רוצה שאני אגיד לו,
אבל אני באמת אוהבת אותו ובגלל זה נפגשנו פה היום, וסלחתי לו
כי הבנתי שהוא טעה, אבל אני אוהבת אותו ואני יודעת שהוא אוהב
אותי, וכל הקטע הזה שהוא פגש אותי זה כשירדתי מהמונית בדרך
הביתה שחזרתי ממך ביום שבת לפני חודש, כשישבתי אצלך וסיפרת לי
על רונן ועל שי, כשנרדמתי אצלך והערת אותי ב23:30- ואז ליווית
אותי כמו תמיד לתחנת מוניות ונפרדנו בנשיקה לוהטת... הוא פגש
אותי ישר כשירדתי ואמר לי את זה כשעוד היינו בתחילת הקשר
כשסירבתי לענות לו, אז הוא איים עליי שאני אהיה אצלו עד 14:00
באמת ופחדתי ממנו, לא הייתי יכולה שלא לבוא.
יוגב, זה לא משנה, לא קרה בינינו כלום חוץ מנשיקה, תירגע
כבר..."
"שאני אירגע?" עברה עליי סערת רגשות, צעקתי את זה, אז אלירן
שמע ובא לעברי. נועה תפסה אותו ושלחה אותו בחזרה לצד כדי שהיא
תוכל לגמור איתי את כל העסק.
"בקיצור יוגב, אם אתה רוצה או לא, אני אוהבת אותו באמת, אפילו
שהוא מתנהג ככה, אני לא יכולה לשלוט בזה, מצטערת שלא אמרתי לך
קודם, לא תכננתי שתגלה את זה ככה!"


הייתי שבור לגמרי, וחזרתי הביתה. לא היה לי מה לעשות כל
החופש, ופחדתי להוציא את הראש שלי מהחלון כדי שלא לראות אותה
או אולי במקרה מישהו אחר יזהה אותי וידבר על מה שקרה. בגלל זה
יומן יקר התחלתי לכתוב בך, ואתה יודע מה, אולי לא הוצאתי את
כל מה שאני מרגיש לנועה, אחרי הכל זה נשיקה ראשונה, אהבה
ראשונה, זה לא עובר ביום וגם לא ביומיים, לא בחודש ולא
בחודשיים, זה ייקח זמן, אבל זה יעבור, אני חייב להשכיח אותה.
אבל עשית לי טוב יומן יקר, היה לי עם מי באמת להתייעץ כששי
ורונן היו עסוקים כל אחד בעניינים שלו, היה לי מישהו אמיתי
לספר לו.
והבנתי עוד דבר יומן יקר, שאני לא צריך אותך בתור יומן, כל מה
שהייתי צריך זה דף, אמנם ממש ממש גדול, אבל זה הכל, רק להביע
את כל מה שעברתי ולסכם את זה בראש, ולהמשיך הלאה, ועכשיו
בזכותך דףיומן יקר, אני אכן ממשיך הלאה, וכשאצטרך אותך שוב
(מאוד מקווה שזה לא יהיה), אני אחזור אליך, עד אז, להתראות.
שלך - יוגב פלד.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה חדשה=
mc
2


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/10/06 13:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עומר שקד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה