היה לי כל כך הרבה מה להגיד, בכל כך קצת זמן, תפסו אותי ברגע
הלא נכון. ברגע של חוסר בטחון.
כולם מיהרו לשפוט אותי, אף אחד לא יודע באמת מה היה או מה קרה.
ככה זה שחיים בנורמות של יוון העתיקה. עכשיו, כשמרשים לי לרדת
קצת למטה, ואני רואה מה קורה, החיוך מאוזן לאוזן רק גדל, אני
מודל לחיקוי, אני מיתוס, אני מדיאה! הם פה, צריכים להיות גאים
בי, לא לבזות אותי, לשפוט אותי, הרי אלו הילדים שלי, שלי, אני
אעשה בהם כרצוני, אני הבאתי אותם לעולם, וכמו כן זכותי לקחת
אותם מהעולם האכזר הזה. הם לא צריכים לגדול ולראות מה שאני
ראיתי, או לחוות מה שאני חוויתי. אבל מה שקרה, היה. לפחות יש
פה כמה שמתחשבים, ומתעניינים, ובמקרה גם הם אחראים פה על כל מי
שנכנס ומי שיוצא, ובמקרה גם שכבתי איתם בשביל שיתנו לי כרטיס
מנוי לשנה בכדי שאני אוכל לבקר שם למטה, שאני אראה מה קורה, מה
נסגר. ושוב כשאני חוזרת למעלה, לכל האנשים המתים האלה,
המיושנים האלה, שזמנם עבר מזמן, הם לוטשים בי אותם מבטים של
זלזול, מבטים של חוסר אמון, והם לא מפסיקים ולא מרפים, לפעמים
זה כיף שכולם יודעים מי אני, כולם מתייחסים אליי, בין אם יחס
טוב או יחס מזלזל, תשומת לב זה דבר חשוב. אבל לפעמים אני צריכה
את הפרטיות שלי, אחרי הכל אני מבוגרת.  והילדים החדשים,
הברברים האלו, דופקים בדלת ובורחים, ובכל פעם מחדש נכנסת בי
הציפייה שאם אני אפתח את הדלת אני אראה את ילדיי שלי רצים לבית
שממול, דופקים ובורחים, ואז יחזרו אליי. כבר כמה מאות שנים
שאני מחפשת אותם. את הילדים שלי פה, בעולם המתים. פגשתי פה כל
כך הרבה אנשים מכל כך הרבה תקופות, אפילו יצא לי לשבת על כוס
קפה עם היטלר, היטלר נורא עמוס, כולם פה מעריצים אותו. ולי, כן
לי, מדיאה, יצא לפגוש אותו ואף לשבת איתו על כוס קפה בבית קפה
של אוריפידס. ששם יושבים כל המי ומי. אבל רק אותם לא פגשתי,
בטח פה עם כל הדעות הקדומות המנהל של המקום גם הוא מעניש אותי,
יש שמועות שכך הוא משיג את כל הכוסיות האלה שיוצאות ונכנסות
מהמשרד שלו. ואפילו שמעתי מישהי בבית קפה של אוריפידס שאמרה
שהכי מדליק אותו שהוא מרביץ להן, בשביל ההנאה זאת אומרת. אבל
למרות הכל,  אני חושבת שהוא סתם רוצה תשומת לב ממני, משחק איתי
את כל המשחקים שהוא משחק עם כל הכוסיות האלה, אבל אני כבר לא
צעירה וכמובן לא כוסית. וחוץ מזה אני לא אתן לו את מה שהוא
רוצה, למה מי הוא?! אלוהים, אני פגשתי את היטלר, אלוהים קטן
עליי. אני לא אבוא אליו, לא אדבר איתו. אני לא אתן לו מה שהוא
רוצה.  אני יודעת שהוא רוצה אותי, כולם רוצים. הם סתם משחקים
אותה קשים. אבל אני שומרת אמונים לבעלי, הוא יבוא, אתם תראו
שהוא יבוא על 4. ואני אשחק אותה קשה, אתם תראו, ובסוף אנחנו
נהיה ביחד, ומתי שנהיה ביחד, ההוא שם, המנהל זאת אומרת. הוא
התייאש, ויחזיר אליי את ילדיי. ואז אני אוכל למות בשקט.